גזר־דין

1. גזר דין בעניינו של נאשם, אשר הורשע ביום 13.10.2021 בעבירה לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בכך שלא קיים צו שיפוטי שניתן לפי סעיפים 243(ב) ו-(ג) לחוק, המורה לנאשם להרוס בנייה בלתי־חוקית בהיקף כולל של 6 מ"ר (להלן: "הבנייה") שביצע בנכס ברחוב רייכמן 43 גוש 30087 חלקה 110. מדובר בעבירת אי־ציות שניה.

רקע מקדים

1. על פי עובדות כתב האישום, ביום 7.9.2015 נגזר דינו של הנאשם על־ידי בית משפט זה במסגרת ת.פ. 8834/14. הנאשם הצטווה, בין היתר, להתאים את הבנייה לתוכניות ולהיתרי הבנייה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסה, וזאת עד יום 7.9.2016.
2. לאחר שניתנה אורכה לביצוע הצו עד יום 15.11.2016, אך עד המועד האמור הנאשם לא ביצע את הצו, הוגש נגדו כתב אישום במסגרת תו"ב 72030-01-12 בגין עבירה של אי־ציות לצו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק (כנוסחו בטרם תיקון 116). הנאשם הורשע ובמסגרת גזר־ הדין הורה בית המשפט על דחיית מועד ביצוע הצו עד ליום 25.2.2019.
3. הנאשם לא קיים את צו בית המשפט עד המועד האמור ולא קיבל היתר כחוק מאת הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים לביצוע העבודות בהן הורשע כאמור.
4. לפיכך הנאשם הואשם בכך שלא קיים את הצו השיפוטי שהוטל עליו בין התאריכים 26.2.2019 ועד 4.6.2019 בהיותו האחראי לאי ביצוע צו ההריסה. בדיון שהתקיים ביום 13.10.2021 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום והורשע בהתאם להודאתו.

טיעוני הצדדים לעונש

1. הואיל והנאשם לא התייצב לדיון שנקבע ליום 9.6.2022, טיעונים לעונש נשמעו ביום 30.11.2022.

טיעוני המאשימה לעונש

1. מדובר בעבירת אי קיום צו שיפוטי. מתוך התחשבות, המאשימה איננה מבקשת מאסר על תנאי, אך לאור התקופה הארוכה של למצער שש שנים לערך שעבירת הבנייה לא הוסרה או לחילופין לא הותאמה, המאשימה ביקשה להפעיל את ההתחייבות בסך 6,000 ₪ שנקבעו במסגרת תו"ב 72030-01-17.
2. בנוסף, הואיל ומדובר בתקופת עבירה שלאחר תיקון 116 לחוק ולאור מכלול הנסיבות המאשימה ביקשה שייקבע קנס במתחם שבין 15,000 ₪ ל- 20,000 ₪ כשהמאשימה סברה שהקנס צריך להיות באמצע. בנוסף ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם התחייבות חדשה למשך שנתיים שתקופתה החל במועד בו הצו יכנס לתוקף, צו איסור שימוש בבינוי ושיינתן צו הריסה ו/או התאמה שייכנס לתוקף בעוד כ- 3 חודשים.
3. המאשימה ציינה כי בהליך המקורי נקבע בגזר הדין רכיב התחייבות בסך 18,000 ₪ שלא מומש בהליך הקודם, בשל התחשבות בנאשם.

טיעוני הנאשם לעונש

1. הנאשם הסביר כי הינו אדם מבוגר וכי אינו מתמצא בנושאים הללו וכי מי שביצע העבודות זה הקבלן. עוד הסביר הנאשם כי הוא אינו עובד משנת 2002, אין לו הכנסות אלא רק חובות וכי מצבו לא אפשר לו לפעול בנידון. הנאשם פירט כי יש לו שני בנים לחתן והסביר כי הוא מתגורר בבית בקומה התחתונה ואחיינו מתגורר עם המשפחה בקומה למעלה, היא קומה ב' בה עוסק כתב האישום.
2. בנו של הנאשם טען כי הבית בבעלות אביו, כי הוא חשב למכור את הבית וכי ההוצאות סביב העסקה של הבית היו הרבה יותר גדולות ממה שחשבו. לדבריו, לא ניתן למכור כרגע את הבית כי צריך לעשות חיזוקים פנימיים בעלות של מאות אלפי שקלים. המשפחה מנסה להכשיר את הקומה, אבל מבקשים עוד חיזוקים. עוד טען כי לאביו חובות מהבית והלוואי שיכול היה להשכיר אותו. לאחיין ששל הנאשם שמתגורר בבית אין כסף לשלם. עוד הוסיף כי יש כוונה לפנות למחלקת הפיקוח בעירייה לנסות לראות איך הורסים מה שצריך.
3. הנאשם טען כי שילם כבר 24,000 ₪ קנס וכי הכנסתו היחידה היא בסך 3,000 ₪ מביטוח לאומי.

דיון והכרעה

אי־קיום צו שיפוטי – מתחם העונש ההולם

1. על מתחם העונש חולש עיקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). את מתחם העונש ההולם יש לקבוע תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
2. תיקון 116 נועד להכביד על עברייני הבנייה בהחמרת הענישה ובאמצעי האכיפה העומדים לרשות גורמי האכיפה. הפסיקה חזרה והדגישה כי עבירות על חוק התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה בשים לב, בין היתר, לאינטרס הכלכלי הנלווה לעבירות אלה (ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 724-725 (1978); ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987); ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 533, 536-537 (1983); רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59 (2002); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל, פס' ה' (22.5.2005); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (17.5.2006)).
3. העבירה בה הורשע הנאשם, עבירת אי־קיום צו, פוגעת הן בערכים המוגנים העומדים בבסיס חוק התכנון והבנייה, שבגין הפרתו הוצא הצו השיפוטי שהופר גם הוא, והן בערכים הנפגעים מעצם הפרתו של צו שיפוטי – שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון.
4. העובדה שנאשם שהורשע ונגזר דינו בגין עבירת בנייה, חמורה כשלעצמה, בוחר ביודעין להתעלם מן הצו המורה לו להרוס את הבנייה הבלתי־חוקית, מציגה יחס מזלזל כלפי שלטון החוק והסדר הציבורי, ומאפשרת הנצחתה של עבירת בנייה לעיני כל. כך קבע לעניין זה בית המשפט העליון ב-רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל, פס' 7 [פורסם בנבו] (23.6.2011):

"מטבע הדברים, משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה (ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533 (1983)...; ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725 (1978))".

ראו בדומה: רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.7.2013).

1. באשר למידת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים עליהם נועדה העבירה להגן, יש לתת משקל למכלול השיקולים הנובעים מנסיבות הקשורות ביצוע העבירה, לפי סעיף 40ט לחוק העונשין. יש לייחס משקל לרכיבים הבאים:
   1. היקף העבירה: העבירה בהיקף קטן, כ-6 מ"ר.
   2. תקופת ההפרה: מדובר בהפרת צו שיפוטי שניה. הבנייה הבלתי־חוקית אמנם עומדת על תילה במשך למעלה משש שנים, אולם הנאשם הואשם והורשע בגין עבירת אי־ציות של כארבעה חודשים בלבד.
   3. הנזק שנגרם מביצוע העבירה: הותרת בנייה ללא היתר על כנה משך שנים רבות (יש ליתן משקל להימשכות העבירה עד היום), תוך פגיעה בעקרונות התכנון וזלזול ברשויות האכיפה.
   4. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה: מדובר במבנה המשמש למגורי הנאשם ובני משפחתו, הבית מאכלס את קרובי משפחתו ולא נעשה בו שימוש לצרכים עסקיים.
   5. כישלונו של הנאשם להכשרת הבנייה: בנו של הנאשם טען כי אין ביכולת הנאשם לשלם על הכשרת הבנייה, הגם שעשה מאמצים בעניין. הנאשם ובנו לא הציגו מסמכים לחיזוק דבריהם בעניין כך שבית המשפט לא יכול לייחס משקל של ממש למאמציו של הנאשם להכשיר את הבנייה הבלתי־חוקית.
2. בנוסף לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאשר מדובר בקנס, סעיף 40ח לחוק העונשין מורה להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם. יש לזקוף לזכותו של הנאשם את מצבו הכלכלי, לרבות גילו המבוגר והעובדה כי מתפרנס מקצבת ביטוח לאומי בלבד. יחד עם זאת, הנאשם הודה כי אחיינו ובני משפחתו מתגוררים בבינוי מושא העבירה בקומה העליונה, בעוד שהוא מתגורר בקומה התחתונה (עמ' 7, שו' 33-32 לפרוטוקול מיום 30.11.2022). בנסיבות אלה, נראה כי יש לקחת בחשבון את הכנסותיו של האחיין, אשר אמור לסייע בתשלום הקנס. בנו של הנאשם טען אמנם כי לאחיין אין כסף, אך לא הובאה לכך כל ראייה. גם אם אכן זהו מצב הדברים, הנאשם יכול היה לבקש מהאחיין לעזוב את המבנה על מנת שיוכל להשכיר את הבינוי ולהשתמש בכספים כדי לשלם את חובו. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.
3. מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים מבחינת היקף הבינוי ומשך הפרת הצו השיפוטי, היא הטלת קנס וכן התחייבות ו/או, במקרים המתאימים, הטלת מאסר על תנאי.

מדיניות הענישה הנוהגת

1. הצדדים לא היפנו לפסיקה רלוונטית.
2. ב-תו"ב (י-ם) 66227-11-19 מדינת ישראל נ' עבלה [פורסם בנבו] (8.6.2022) נגזר דינה של נאשמת אשר הורשעה בעבירת אי־ציות שניה לצו שיפוטי, המתייחס לבנייה בהיקף של 13 מ"ר. ההתאמה לא בוצעה במשך ארבעה חודשים וחצי. בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 8,000 ל25,000 ₪ ולאור מצבה הכלכלי גזר עליה קנס בסך 9,000 ₪ והתחייבות להימנע מעבירה.
3. ראו גם: תו"ב 61306-06-14 מדינת ישראל נ' דוידוביץ' (קנס בסך 14,000 ₪, עבירת אי־ציות ראשונה, בינוי בהיקף 44 מ"ר); תו"ב 67910-06-16 מדינת ישראל נ' בורוכוב (קנס בסך 16,000 ₪, עבירת אי־ציות ראשונה, בינוי בהיקף של כ-42 מ"ר).
4. לאור השיקולים שפורטו לעיל, הפסיקה שהובאה כאן ובפרט לאור העובדה כי מדובר בהיקף בינוי קטן מצאתי לנכון להעמיד את מתחם הענישה בטווח שבין 12,000-3,000 ₪.

קביעת העונש בתוך המתחם

1. בסעיף 40יא לחוק העונשין קבע המחוקק כי בגזירת העונש הקונקרטי בתוך מתחם העונש ההולם יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה:
2. יש להביא בחשבון את מידת הפגיעה של העונש בנאשם בעקבות גילו המבוגר במסגרת סעיף 40יא(1) לחוק העונשין. הנאשם בן 74 ויכולתו להתפרנס מוגבלת. מאידך הוא מאפשר לאחיינו להתגורר בביתו מבלי לשלם לו שכר דירה. ככל שהיה משכיר את הבית לאחר, יכול היה להשתמש בכסף, בין לצורך ניסיונות הכשרה ובין לצורך תשלום הקנס.
3. כאמור לעיל, למרות טענות הנאשם ובנו, קשה לזקוף לזכותו של הנאשם מאמצים להכשרת הבנייה.
4. לאור מכלול הנסיבות, אני סבור כי עונשו של הנאשם צריך להימצא ברף הנמוך של מתחם הענישה. לפיכך, מצאתי לנכון להעמיד את רכיב הקנס על סך של 4,000 ₪. הואיל והתביעה לא ביקשה להטיל מאסר על תנאי ועל כן לא נדרשתי לסוגיה זו.
5. פסיקה ברף הנמוך של מתחם הענישה הינה לפנים משורת הדין תוך התחשבות בגילו של הנאשם, במצבו הכלכלי הלא שפיר ובהתחשב בכך שקיימת התחייבות שהמאשימה מבקשת לממש מהליך קודם. יחד עם זאת, הואיל והנאשם מפר את החוק וכן לא מקיים את הצו השיפוטי מזה תקופה ארוכה, וכאשר מדובר בבנייה לא חוקית שניתן להרוס בימים בודדים, הגעתי למסקנה כי יש לגזור על הנאשם התחייבות כספית גבוהה יחסית לצד הקנס.
6. לעניין הסעד הנוגע לצו ההתאמה, לאור הפרשנות שניתנה לאחרונה על־ידי בית המשפט המחוזי לסעיף 254ב(א) לחוק, כאשר מופר צו התאמה / הריסה אין להאריך בגזר הדין את המועד לקיום הצו אלא יש להטיל צו חדש (ראו למשל: עפמ"ק (י-ם) 19476-12-21).

לסיכום ולאור האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1. תשלום קנס בסך 4,000 ₪ עקב אי־הציות לצו ההריסה.
2. הפעלת ההתחייבות שהוטלה ב-תו"ב 72030-01-17 בסך 6,000 ₪. לאור מצבו הכלכלי של הנאשם, הסכום הכולל בסך של 10,000 ₪ ישולם ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל ביום 6.2.2023 ובכל 6 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם, ייאסר הנאשם למשך 30 יום. לעניין ביצוע תשלום חלקי יחולו הנחיות סעיף 71 לחוק העונשין.
3. עד יום 22.1.2023 יחתום הנאשם במזכירות בית המשפט על התחייבות, שלא לעבור עבירה לפי סעיפים 243 (ב) ו-(ג) ו-246 לחוק, בסך של 8,000 ₪ להימנע מביצוע עבירת אי־קיום צו שיפוטי לפי חוק התכנון והבנייה, בתוך תקופה של 24 חודשים החל מיום 6.3.2023. ככל שלא תינתן ההתחייבות בהתאם ובמועד, אזי ייאסר הנאשם למשך 3 ימים בכדי לכפותו ליתנה.
4. כמו כן, הנאשם מצווה להתאים את הבנייה המפורטת בכתב האישום דנן ובגזר דין ב-ת"פ 8834/14 לתוכניות ולהיתרי הבנייה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסתה. הצו החדש, עליו חלות בין היתר הוראות סעיפים 254ג ו-254ט לחוק, ייכנס לתוקף ביום 6.3.2023. מובהר לנאשם כי אם צו ההתאמה לא יבוצע עד תאריך זה, בין אם בדרך של הריסת המבנה ובין אם בדרך של השגת ההיתרים הנדרשים לפי דיני התכנון והבנייה, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירה של אי־קיום צו שיפוטי ובמקרה זה תמומש ההתחייבות, בנוסף לכל עונש אחר אשר ייגזר עליו במסגרת ביצוע העבירה.

המזכירות תתייק גזר דין זה ב-ת"פ 8834/14.

זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ג טבת תשפ"ג, 06 ינואר 2023 בהעדר הצדדים.