1. התובעת היא עורכת דין אשר ייצגה את הנתבעת ובעלה דאז בנושא ליקויי בניה. הנתבעת שילמה לתובעת שכ"ט כפי בקשתה עבור הכנת כתב התביעה והייצוג "עד לקבלת פסק דין". ביום 1.1.16 הגישה התובעת את התביעה שהכינה עבור הנתבעת ושילמה במעמד זה את אגרת בית המשפט הכרוכה בכך בסך 1,875 ₪. התובעת פנתה לנתבעת בבקשה לקבל חזרה את הסכום ששולם, אך זו סירבה לעשות כן בשל הטענות שיפורטו להלן.
2. הנתבעת טוענת כי לא זכתה לשירות ראוי מהתובעת ומשכך ביקשה ממנה לחדול מייצוגה וזאת באמצעות הודעת טקסט, אשר את קבלתה מכחישה התובעת. לטענתה, יום אחרי ששלחה את ההודעה הנ"ל, אצה רצה התובעת והגישה את התביעה וזאת על מנת לכפות עליה את ייצוגה. משכך סבורה הנתבעת שאין עליה חובה להשיב לתובעת את האגרה ששילמה עבורה.
3. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר הגשת התביעה לא המשיכה התובעת לייצג את הנתבעת ובעלה דאז, והשניים שכרו ייצוג חלופי. התביעה המשיכה להתנהל עד מתן פסק דין.
4. לאור העבודה שהתובעת היא עורכת דין התרתי לנתבעת להיות מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה. קיימתי דיון לא קצר במהלכו שמעתי את טענות הצדדים. הנתבעת הרחיבה על אודות אכזבתה מהאופן בו שירתה אותה התובעת וזו הכחישה הטענות נמרצות. כך או כך, דעתי היא שלנושא זה אין כל חשיבות לצורך ההכרעה שבפני ומשכך לא אדון בנושא זה. אציין עוד כי דחיתי את בקשת הנתבעת (שהועלתה במהלך הדיון) לתקן את הגנתה על דרך של הגשת תביעה שכנגד או טענת קיזוז.
5. כאמור, הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעת שילמה את אגרת התביעה שהוגשה עבורה. אין גם מחלוקת שהנתבעת עשתה שימוש בתביעה זו וניהלה אותה עד תום וכי בפסק הדין היא זכתה להחזר הוצאות הכולל את סכום האגרה. משכך, קמה לתובעת הזכות להשבת הסכום ששילמה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר, תשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר). שקלתי שמא קיימת הצדקה לפטור מחובת השבה לפי סעיף2 לחוק עשיית עושר ואולם לא ראיתי כי ההשבה אינה צודקת בנסיבות העניין. כאמור, תשלום האגרה היה מחויב המציאות לצורך הגשת התביעה. הוא גרם להתעשרות הנתבעת, שאחרת הייתה אמורה לשלמו מכספה. הנתבעת קיימה את ההליך עד תום באמצעות עורך דין אחר ובסופו של דבר אף זכתה בהחזר סכום זה מידי הנתבע (בתביעה שם). בנסיבות אלו, אין כל ספק שהתובעת זכאית להשבת הסכום. לא התעלמתי מהטענה לפיה התובעת היא שקבעה את סכום התביעה שהגישה ובעקיפין את סכום האגרה. טענה זו, הגם שהיא נכונה עובדתית, אין בה לסייע לנתבעת. לא נטען וממילא שלא הוכח כי התובעת הגישה את התביעה בסכום לא ריאלי וגרמה בכך נזק לנתבעת. העובדה שפסק הדין זיכה את הנתבעת בסכום נמוך משמעותית מסכום התביעה אינה משנה מסקנה זו שכן סבירות הסכום נבדקת במועד הגשת התביעה ואדגיש כי מדובר היה בסכום קרוב מאוד לסכום חוות הדעת עליה נסמכה התביעה.
6. מקור חיוב נוסף קיים בהסכם שכר הטרחה שצרפה התובעת, בו התחייבה הנתבעת כי שכר הטרחה שישולם לתובעת ישולם "בנוסף לאגרה". משכך, קיים גם מקור חוזי להשבת הסכום ששולם על חשבון האגרה.
7. סיכומו של דבר, התובעת זכאית להחזר הסכום ששילמה. עם זאת, אינני רואה כל הצדקה לזכותה בפיצוי בגין עגמת נפש, כפי שדרשה, והתובעת לא הסבירה כלל מדוע דרישה זו במקומה בנסיבות העניין.
8. משכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,850 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הסכום ישולם בתוך 30 יום שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. בשים לב לדחיית בקשת ביניים, ללא הוצאות, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.
9. המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

קיימת זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ב סיוון תש"פ, 14 יוני 2020, בהעדר הצדדים.