פתח דבר

בפני תביעה על סך 23,770 ₪ לתשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים.

התובע הינו עו"ד, אשר הציג עצמו כבעל משרד עו"ד המתמחה במשפטי מנהלי, לרבות ייצוג לקוחות בפני רשות האוכלוסין וההגירה בהליכי הסדר מעמד חוקי בישראל לאזרחים זרים.

הנתבעים הינם בני זוג, אשר פנו למשרדו של התובע לצורך הסדרת מעמדה החוקי של הנתבעת בישראל.

ביום 8.3.2017 נחתם הסכם שכר טרחה לפיו הוגדר הטיפול כדלקמן: תחילה - נישואי חתונת פרגוואי, בגינם ישולם לתובע סך של 13,000 ₪ ולאחר מכן הסדרת מעמדם של הנתבעים כבני זוג נשואים, תמורת סכום של 18,000 ₪ ; סה"כ הועמד שכר הטרחת התובע על סך של 31,000 ₪, לא כולל מע"מ. (להלן: "ההסכם")

על פי הקבוע בהסכם במידה והטיפול ו/או הייצוג יופסק על ידי הלקוח, ישולם לעוה"ד שכר ראוי בשיעור של 100%. שכר הטרחה ישולם תוך 30 יום ממועד החתימה על ההסכם ובמידה והלקוח לא יעמוד בכל תנאי מתנאי תשלום שכה"ט, לעוה"ד הזכות לראות עצמו כמשוחרר לאלתר מחובת מתן שירות.

ביום 9.3.2017 העביר הנתבע לחשבונו של התובע סכום של 13,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית.

ביום 14.5.2018 התחתנו הנתבעים בטקס חתונה אזרחי במדינת פרגוואי.

מלבד הטיפול בהסדרת מעמדה של הנתבעת, פנו הנתבעים לתובע לצורך אימות נוטריוני של הסכם ממון, שנחתם על ידם בעברית ובאנגלית. ביום 11.4.2018 אישר התובע את הסכם הממון כאמור והנתבעים נדרשו לשלם סך של 500 ₪, עבור השירות, אשר כלל את האימות הנוטריוני וכן את עלויות התרגום.

גרסת התובע

התובע זכאי לטענתו למלוא שכר הטרחה כקבוע בהסכם בתוספת שכרו בגין אימות הסכם הממון.

ביום 10.12.2018, הגיש התובע, באופן אישי יחד עם הנתבעים, את הבקשה להסדרת מעמדה של הנתבעת 2 בישראל על סמך "בני זוג נשואים" בהתאם להוראות הנוהל 5.2.2008. (להלן: "הבקשה"). (ראה קבלה ממשרד הפנים נושאת תאריך 10.12.2018 – נספח ד' לכתב התביעה).

לאחר הגשת הבקשה ועקב העובדה שהנתבעת שהתה בישראל מספר שנים באופן לא חוקי וללא אשרת שהייה כדין, נקבע לנתבעים ראיון ליום 21.2.2019 בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה בתל אביב, לבחינת כנות הקשר.

על פי ההסכם התובע היה צריך להכין את הנתבעים לראיון וכן ללוותם במהלכו. מאחר וטרם הוסדר נושא התשלום, נציג ממשרדו של התובע יצר קשר טלפוני עם הנתבע, מספר שבועות לפני מועד הראיון וביקש את הסדרתו עד ליום 17.2.2019, שאחרת משרדו של התובע לא ימשיך בייצוג המשפטי של הנתבעים.

ביום 17.2.2019 התייצבו הנתבעים במשרדו של התובע לצורך הכנה לראיון.

הנתבע הבהיר כי אין ברשותו את כל הסכום והוא מבקש דחייה נוספת לביצוע התשלום. התובע סירב לדחייה, שכן חלף פרק זמן ארוך ממועד חתימת ההסכם, במהלכו התובע ונציגי משרדו פנו אל הנתבע מספר רב של פעמים וביקשו ממנו להסדיר את התשלום עבור ניהול הסדר מעמד הנתבעת וכן התשלום עבור הסכם הממון.

בסיום אותה הפגישה עזבו הנתבעים את משרד התובע, מבלי לשלם את החוב וכעבור מספר ימים אביו של הנתבע יצר קשר עם משרד התובע והודיע שאינו מתכוון לשלם את החוב.

גרסת הנתבעים

התובע הציג עצמו כמומחה לעניין אשרות שהייה וכבעל הסטוריה של הצלחות בנושא. התובע היה משוכנע ביכולתו לפתור את מצבה של הנתבעת ולהביא לכך שתוכל לשהות באופן חוקי בישראל. בהסתמך על מצג זה חתמה הנתבעת 2 על הסכם שכר הטרחה. לטענתם, הנתבע 1 איננו צד להסכם והוא לא חתם עליו.

דרך הפעולה שהתווה התובע, שתחילתה בנישואי הנתבעים בנישואים אזרחיים בפרגוואי, התבררה כשגויה ואף הסבה נזק לנתבעים. הרשויות ובכללן משרד הפנים התייחסו לנישואים אלה בחשדנות יתרה ואל הנתבעים כמנסים להונות את מוסדות המדינה. מעמדם של הנתבעים מול הרשויות נפגע והם נדרשו להעמיד ערבות בסך 50,000 ₪, תוך שהובהר להם שבמידה ולא יעשו כן, הנתבעת 2 תגורש.

התובע ועובדי משרדו התייחסו לנתבע 1 בזלזול וגירשו אותו בבושת פנים. נוכח התנהלותו המזלזלת והלא מקצועית של התובע, אביו של הנתבע התקשר לתובע, מספר פעמים וביקש מהתובע להמשיך את הטיפול בהסדרת מעמדם של הנתבעים. התובע סירב והתנה את הטיפול בקבלת מלוא שכר הטרחה.

עבור החלק הראשון של ההסכם – 'נישואי חתונת פרגוואי' – שילם הנתבע 1 את מלוא שכר הטרחה. באשר לחלק השני 'הסדרת מעמד בני זוג נשואים, טוענים הנתבעים כי התובע לא ביצע כל פעולה בנושא, למעט פעולה טכנית של הגשת הבקשה. התובע לא התייצב לראיון במשרד הפנים ואף לא מי מטעמו. משכך, דרישת התובע לקבלת 18,000 ₪ איננה מוצדקת. הדרישה לקבלת מלוא התמורה בתוך 30 יום מראש וללא קשר לביצוע התחייבויות התובע על פי ההסכם, היא דרישה דרקונית ובלתי מידתית.

דיון והכרעה

תחולת ההסכם על הנתבע

אין חולק כי ההסכם נחתם על ידי הנתבעת. טענת הנתבעים הינה כי הנתבע לא חתם על ההסכם והוא איננו צד לו.

במהלך עדותו אישר הנתבע כי ראה את ההסכם בטרם נחתם, אך הכחיש כי חתם על ההסכם (עמ' 8 שורות 18-27). מלבד הכחשת הנתבע לא הומצאה כל תמיכה לטענה, שהחתימה הנוספת איננה חתימתו של הנתבע. למעשה, ההתייחסות לנושא חתימת הנתבע על ההסכם היתה דלה מצד שני הצדדים והם לא הציגו ראיות לתמיכה בטענותיהם.

בראש ההסכם, תחת שם הלקוח מופיע שמה של הנתבעת.

בתחתית ההסכם מעל 'חתימת הלקוח/ה' מופיעות שתי חתימות שונות בכתב יד, זו לצד זו. האחת הינה חתימתה של הנתבעת. השניה נחזית כאות G המסתיימת בקו החוצה את האות. התובע העיד כך : חתימתו של הנתבע מופיעה על ההסכם. הנתבע אמר לי במעמד החתימה כי הוא חותם על ההסכם וחתימתו מתנוססת על ההסכם, כפי שצוין בכתב התביעה בסעיף ראשון שבו הנתבעים חתמו על ההסכם. חתימת הנתבע מופיעה על הסכם שכר הטרחה, צמוד לאשתו. יותר מכך יצאתי ונכנסתי, הוא קרא היטב את ההסכם ובסוף חתם עליו. אני נוטה לאמץ עדות זו.

הנתבע הוא זה שהעביר את התשלום עבור שלב נישואי פרגוואי. בכתב הגנתם הודו הנתבעים כי יום לאחר חתימת ההסכם העביר הנתבע 1 סכום של 13,000 ₪ לתובע (סעיף 7).

כמן כן, מן העדויות עולה כי ביום 18.2.2019 שלח הנתבע לתובע מכתב באמצעות הדוא"ל ובו הודיע על ביטול הייצוג. התובע קיבל את ההודעה ואישרה במכתבו לנתבע מיום 19.2.2019. במכתב נוסף מאת הנתבע נושא תאריך 1.3.2019 נקט הנתבע במילים הבאות: "...אני שילמתי לכם סך מופקע של 13,000 ₪...אנו שוקלים לתבוע חזרה את גביית היתר ע"ס 13,000 ₪ ... אין במכתב זה מכדי לוותר על טענות תביעות ומענות נוספות שלי אליכם בעניין הטיפול הלקוי שלכם בענייננו" (ראה נספח א' לכתב ההגנה וכן נספח ה' לכתב התביעה).

לשונו של הנתבע במכתביו כאמור, מעידה כי ראה עצמו קשור במערכת היחסים החוזית.

כמו כן, הנתבע העיד כי התובע או מי מטעמו פנו אליו לצורך הסדרת שכר הטרחה והוא הפנה את הטיפול בנושא לאביו (עמ' 10 שורה 6). מכאן שבזמן אמת הנתבע לא טען כי אינו צד להסכם.

לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות, אני סבורה כי הנתבע היה חלק מן המערכת היחסים החוזית. הנתבע. הנתבע ראה עצמו חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים החוזית, שנועדה להסדרת אירועים הקשורים בחיי בני הזוג, ונטל בהם חלק אקטיבי.

טענת הנתבעים לגרימת נזק

הנתבעים טענו כי דרך הפעולה אותה התווה התובע בנישואי פרגוואי גרמה להם נזק. לטענתם, אמינותם בפני הרשויות נפגמה, בשל כך והם נדרשו להעמיד ערבות בסך 50,000 ₪.

נוכח העובדה שמערכת היחסים שלהם היא כנה ואמיתית היה על התובע לספק פתרון ישר ואמיתי "בדרך המלך" ולא פתרון טלאים בדמות של נישואי פרגוואי. (סעיף 18 לכתב ההגנה). עם זאת, הנתבעים לא הצביעו מהו אותו פיתרון, שהיה נכון יותר לפעול על פיו מבחינה משפטית.

ההלכה הפסוקה קבעה כי נישואין כשלעצמם אינם מקנים לאזרח הזר זכות אוטומטית להתאזרח בישראל. בית המשפט היה ער לחשש שיהיו זרים, אשר ינצלו את האפשרות לקבל אשרת שהייה מכוח היותם בני זוג של ישראלים, ויינשאו לישראלים בנישואים פיקטיביים, שלא נועדו אלא כדי להקנות לבן הזוג הזר אפשרות לשהות כדין בישראל. (בג"ץ 3648/97, סטמקה ואח' נ. שר הפנים (4.5.1999)).

על בני הזוג הנטל לשכנע כי קיים ביניהם קשר נישואין כן ואמיתי מן הסוג שהוכר בפסיקה ככזה שיש בו להצדיק מתן מעמד בישראל, וכי אין מדובר בקשר פיקטיבי שעניינו ברצון בן הזוג הזר להשתקע בישראל. (עת"מ (מינהליים י-ם) 20288-12-13 שליקו מוסאלשוילי נ' משרד הפנים פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) (12.05.2014)).

בעת"מ (ת"א) 1876-08-11 נמוס סנז'נה נ' משרד הפנים (30.1.12) נידון עניינם של בני זוג אשר עתרו למתן מעמד לבן הזוג מכח נישואיהם בפרגוואי. במקרה זה, בין השנים 2002 ועד לשנת 2007 הסתנן בן הזוג לישראל מספר פעמים, כאשר בכל פעם נעצר והורחק מישראל. בשנת 2007 הוגש נגדו כתב אישום ובמאי 2010 הורשע ונגזר עליו עונש מאסר של 7 חודשים. בינואר אותה השנה פנה בן הזוג בבקשה לקבל מעמד בישראל מכח נישואין לבת זוגו שהינה אזרחית ישראלית. בחודש יוני, נערך לעותרים שימוע והוחלט כי הם יוכלו להתחיל בהליך בכפוף להפקדת ערבות של 50,000 ₪.

בעתירה זו קבע בית המשפט כי במסגרת בחינת מכלול הנסיבות של הקשר בין בני הזוג, ועל מנת לבחון האם אכן מדובר בקשר כן ואמיתי, יכול משרד הפנים להביא בחשבון יחד עם מכלול הנסיבות האחרות את העובדה כי בן הזוג הזר שוהה בישראל שלא כחוק, ושהוא רשאי גם לבחון את עברו בהקשר זה.

הנתבע העיד כי סכום הערבות בסך 50,000 ₪ אותו נדרשו להעמיד, לא הופקד על ידי הנתבעים ואישר כי התובע הסביר לו מבעוד מועד כי בשל העובדה שהנתבעת שוהה בארץ במעמד לא חוקי מזה מספר שנים, כמו גם הפרש הגילאים הקיים בין הנתבעים, והעובדה כי לנתבעת היו בישראל מספר בני זוג קודמים- כל אלה יקשו על מעמדם מול משרד הפנים (עמ' 11 שורות 9-11).

הנתבעים לא הציגו כל ראיה לתמיכה בטענתם כי אמינותם נפגמה בשל העובדה כי נישאו בנישואי פרגוואי, ולא מנימוקים אחרים, כגון אי חוקיות מעמדה של הנתבעת בישראל מאז שנת 2015, ובני זוג קודמים שהיו לה בישראל, מר עודד גולד, אביו של הנתבע העיד כי בהתייעצות שערך עם מומחה הגירה נאמר לו כי נישואי פרגוואי "היה עצה רעה מאוד" (עמ' 8 שורות 10-11). אולם, לדברים אלה לא הובאו כל תימוכין או הסבר.

לאור האמור אני דוחה את טענתם של הנתבעים לעניין זה.

זכותו של התובע לשכר טרחה

בפסק הדין שניתן בע"א 6290/18 ‏‏ עזבון טמירה פינצ'וק ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (2.5.21), דן כבוד השופט גרוסקופף בשני המקורות הנורמטיביים שעל פיהם עשויה לקום לעורך דין, זכות לקבל שכר עבור פועלו.

האחד, זכות לשכר מכוח חוזה, זכות זו קמה כאשר השירות ניתן על פי הסכם שנכרת בין בעל המקצוע לבין מקבל השירות, והסכם זה מסדיר, במפורש או מכללא, את זכותו של בעל המקצוע לקבל תשלום בעבור שירותיו. הסדרת נושא השכר בחוזה עשויה להיות מפורשת, על דרך של קביעת המנגנון על פיו ייקבע שכר נותן השירות, כגון תשלום בסכום גלובלי, על פי שעות העבודה, היקף העבודה וכיו"ב; אך היא עשויה להיעשות גם מכללא, כאשר מהחוזה משתמע כי הכוונה היא שלנותן השירות תשולם תמורה, מבלי שפורש מהו המנגנון על פיו יקבע השכר. במקרה זה, יש להשלים את אופן קביעת השכר החוזי באמצעות מנגנוני ההשלמה החוזיים הקבועים בחוק. בין כך ובין כך, משהוסדרה הזכות לשכר בגין עבודה על בסיס חוזי, וכל עוד עומד החוזה בתוקפו, התביעה לשכר העבודה אמורה להיות מכוחו, ואין היא יכולה להיות מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

השני- זכות לשכר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, דהיינו לשכר ראוי. זכות זו עשויה לקום במצבים בהם נותן השירות אינו זכאי לשכר מוסכם. אפשרות אחת, היא שכלל לא התקיים הסדר חוזי בין הצדדים, כגון שהשירות ניתן לאדם שלא הזמינו או שהצדדים לא השכילו לגבש את התנאים הנדרשים על מנת לכרות הסכם (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 242-238); אפשרות שניה, היא שבין הצדדים נכרת הסכם, ואולם הוא לא מסדיר את מתן טובת ההנאה בה עסקינן, למשל כאשר מדובר בעבודות נוספות שבוצעו על ידי נותן השירות, החורגות ממסגרת החוזה ומהסדריו (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 142-138); אפשרות שלישית, היא שההסדר החוזי בדבר מתן השירות כשל, לדוגמה כאשר ההסכם בין הצדדים בוטל מחמת פגם ברצון או הפרה, ועל כן אין אפשרות לתבוע את השכר שהיה מוסכם תמורת השירות שניתן (ראו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 138, 238-236). בכל אחד מהמצבים הללו אין באפשרות נותן השירות לתבוע שכר מוסכם (בין אם בשל העדר הסכם; בין אם בשל חוסר הרלוונטיות של ההסכם לשירות בו מדובר; ובין אם מחמת כישלון ההסכם), ונפתחת עבורו האפשרות לתבוע שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

נקודת המוצא היא, כי על עורך דין חלה האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה. עליו לנסחו באופן ברור "ובכל מקרה של אי-בהירות מהותית בהסכם שכר הטרחה יפורש ההסכם באופן המיטיב עם הלקוח ולרעת מנסחו, עורך הדין" (ע"א 3357/19 מאיר צייגר, עו"ד נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (3.11.2021).

במקרה שלפנינו הנתבעים לא השלימו את תשלומי שכר הטרחה להם התחייבו על פי ההסכם, בשל כך סירב התובע ללוותם לראיון שנקבע עבורם במשרד הפנים (ראה דבריו של התובע בעדותו עמ' 6 שורות 26-29). דהיינו, ההסכם שבין הצדדים כשל, כלשונו של כבוד השופט גרוסקופף.

כלל 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 מסדיר את הפסקת הייצוג ומתיר לעורך דין להפסיק ייצוגו אם לא שולם לו שכר טרחתו, וכך קובע הסעיף:

"(א) קיבל עורך דין ענין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא אם כן נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול."

במקרה שלפנינו ההסכם קובע (בסעיף 6) כי באם הלקוח לא יעמוד בכל תנאי מתנאי תשלום שכר הטרחה תעמוד לתובע הזכות לראות עצמו כמשוחרר לאלתר מחובת מתן שירות. התובע העיד: "הם הגיעו והזהרנו אותם שוב ושוב...אמרתי להם לשלם את שכר הטרחה" (עמ' 6 שורות 26-27), דהיינו שמשלא עמדו הנתבעים בתשלומי שכר הטרחה ראה עצמו התובע משוחרר מחובת מתן שירות, ובפועל הפסיק את ייצוג הנתבעים.

התובע היה רשאי להתפטר מייצוג בנסיבות העניין, אך לתבוע את אכיפת מלוא תשלום השכר על פי ההסכם, לא היה רשאי. על פי פסק דינו של כבוד השופט גרוסקופף שלעיל, בנסיבות בהן כשל הסכם שכר הטרחה, זכאי התובע לשכר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בתי המשפט פסקו כי בחינת השכר הראוי נעשית, בכל מקרה לגופו, תוך מתן הדעת לנתונים כגון הזמן שהקדיש נותן השירות, מהותו של השירות, היקפו ומידת מורכבותו, שווי העניין מושא השירות, מוניטין, והדרך המקובלת בעניינים כגון דא, לחישוב שכרו של נותן השירות (ראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, (28.4.2004); תא (מר') 37934-11-15 יעקב דישראלי נ' ישראל זיו (5.11.2018)).

אין חולק כי הטיפול בנישואי חתונת פרגוואי הושלם, ובני הזוג הנתבעים נשאו. בגין שלב זה שילם הנתבע לתובע סך של 13,000 ₪ ללא מרכיב המע"מ.

באשר להסדרת מעמדם של הנתבעים כבני זוג העיד התובע על הפעולות הננקטות במשרדו: "אנו נפגשים עם בני הזוג, שומעים היטב את הסיפור, לאחר שמיעת הסיפור בהתאם לעובדות ולנסיבות הקיימות אנו עורכים בקשה בכתב עם כל הטיעונים לפי דין, לאחר מכן אנו נותנים להם רשימה של מה נדרש להביא, עוברים על כל מסמך ומסמך, הרשימה שביהמ"ש רואה היא רשימה ענקית של מסמכים. כאשר אני מציג תיק עבה בעובי של כ 15 ס"מ. המשרד שלי מכין את כל הניירת, את כל המסמכים, קובע תור במשרד הפנים, מכין אותה לפני התור והמסמכים, מה הגרסה ומה הם צריכים לענות. הייתי איתם במשרד הפנים והגשתי את כל הניירת.. לאחר מכן, קובעים תור לחקירות. הם עובדים אתנו ביחס לגרסה, מה העובדות שהתבצעו....המשרד שלנו קבע פגישה בראיון, הביא להם את כל השאלות והתשובות שהם ישאלו על מנת להביא את המצב והרקע הקודם, כי זה קריטי במשרד הפנים שהיא נשאלת על הרקע הוקדם..." (עמ' 6 שורות 7-16).

הנתבע העיד: "הגשת בקשה, עזרת לנו לארגן את המסמכים בהתחלה...הסברת לי את התהליך בפעם הראשונה שנפגשנו... נכון כי קבעת את הפגישה..." (עמ' 8 שורה 27; עמ' 9 שורות 11-14; עמ' 10 שורה 16).

אין חולק כי התובע הגיש את טופס הבקשה להסדרת מעמדם של הנתבעים כבני זוג נשואים ומשרדו קבע תור לראיון עבור הנתבעים. בזאת תם הטיפול, שכן כאמור משלא שילמו הנתבעים את שכרו של התובע, סירב האחרון ללוותם לראיון שנקבע. כמו כן אין חולק כי הנתבעים לא הפקידו את סכום הערבות בסך 50,000 ₪ ומעמדם כזוג נשוי לא הוסדר.

שורשו של סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 בדיני עשיית עושר ולא במשפט. ביסודו העיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין. בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, (8.4.2004) קבע בית המשפט העליון כי הצורך באומדן השכר הראוי – חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים, בכלל זה המקרה, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה. ויפים דבריו של בית המשפט: "הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי ".

בנסיבות המקרה, בחרתי לפסוק לתובע שכר טרחה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אני סבורה שניתן לכמת את החלק של הכנת הבקשה והגשתה סכום של 6000 ₪, בצירוף מע"מ.

באשר לדרישת התובע לתשלום של 500 ₪ בגין אימות נוטריוני להסכם הממון – הנתבעים לא העלו כל גרסה לעניין זה.

סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסכומים הבאים:

2,210 ₪ בגין רכיב מע"מ עבור נישואי פרגוואי.

6000 ₪ בצירוף מע"מ, בגין טיפולו של התובע בהגשת הבקשה להסדר מעמד הנתבעים כבני זוג נשואים.

500 ₪ עבור התרגום והאימות הנוטריוני להסכם הממון.

מתוך הסכום הכולל שנפסק כאמור בסך של 9730 ₪, הרי הסכום בסך של 6500 נושא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (18.8.2019) ועד לתשלום המלא בפועל. רכיב המע"מ בסך של 3230 ₪ נושא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לסכום זה יתווסף סך של 3000 ₪ בגין הוצאות התובע. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ח ניסן תשפ"ב, 19 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.