לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין לעררים בירושלים (כב' הדיין מ' דורפמן) מיום 1.8.2019 בערר (י-ם) 5793-18.

1. הרקע העובדתי פורט בפסק-דינו של בית-הדין לעררים. אינני רואה להרחיב דיבור אודות השתלשלות העניינים הקשורה בהגשת בקשתו של המערער למעמד בישראל ובהחלטת המשיב לדחות את הבקשה. זאת מאחר שכפי שיובהר להלן, הערעור לפניי אינו עוסק בסוגיית המעמד לגופה, אלא במסמכים שהמשיב סירב להעביר לעיון ב"כ המערער; שאלת הדרך הדיונית המתאימה לתקוף זאת לפני בית-הדין לעררים; וכן שאלת הסעד שיינתן בערעור שבכותרת לאחר שהתברר בדיעבד במסגרת ההליך לפניי, כי המשיב אינו מצליח למצוא את המסמכים נושא המחלוקת לפני בית-הדין.

2. בקצרה אציין כי ביום 16.9.2018 ניתנה החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לפיה נדחתה בקשת המערער להסדרת מעמדו בישראל, וזאת לפי המלצתה של הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. כתב הערר המקורי שהמערער הגיש לבית-הדין לעררים ביום 21.10.2018, לא תקף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה, אלא תקף את סירוב המשיב להעביר לעיון המערער מסמכים שהוא ביקש לבוחנם לצורך תקיפת החלטת המנכ"ל. בכתב הערר צוין כי המערער עומד על זכותו לעיין במכלול המסמכים שעמדו לפני הוועדה הבינמשרדית, וזאת בטרם יביא לפני בית-הדין לעררים את נימוקיו כנגד החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה.

3. ביום 10.12.2018 הגישו הצדדים לבית-הדין לעררים בקשה מוסכמת להחלת הסכם דיוני, לפיו ב"כ המשיב תעביר לעיון ב"כ המערער מסמכים מתיקו של המערער תוך שבועיים, ואז ב"כ המערער יוכל לתקן את כתב הערר בתוך 30 ימים, כתב תשובה יוגש 30 ימים לאחר מכן, ואשרת המערער מסוג ב/1 תוארך עד להכרעה בערר. ביום 11.12.2018 בית-הדין לעררים אישר את ההסדר הדיוני האמור, וקבע מועד דיון בערר.

4. ב"כ המשיב העבירה לב"כ המערער מסמכים לעיונו, ולאחר התכתבות בין הצדדים הוסיפה והעבירה לעיונו את כלל המסמכים שהיו בתיקו של המערער. דא עקא, ב"כ המערער טען כי על המשיב להעביר לעיונו ששה מסמכים נוספים שכן לטענתו המלצת הוועדה הבינמשרדית ניתנה על-בסיסם: (א) מסמכי פתיחת בקשה למעמד משנת 2008. (ב) פנייה למשיב מיום 13.1.2015 מאת בת-זוגו לשעבר של המערער, שהיא אימן של שתי בנותיהן המשותפות של בני-הזוג (להלן: האם) (יוער כי הבת הבכורה היא כיום בעלת מעמד קבע בישראל מכוח החלטת ממשלה מס' 2183. האם והבת הצעירה הן בעלות מעמד של א/5. המערער חי בנפרד מהן, והוא מחזיק כיום באשרת ב/1). (ג) פרוטוקול ריאיון של האם מיום 31.3.2016. (ד) חוות-דעת סוציאלית מיום 6.9.2015. (ה) פרוטוקול ריאיון של האם מיום 19.9.2016. (ו) פרוטוקול ריאיון של האם מיום 2.1.2018.

5. ב"כ המשיב סירבה להעביר את המסמכים האמורים לעיון ב"כ המערער, בטענה לפיה מסמכים אלה: "...אינם נמצאים בתיק של העורר בלשכה, אלא בתיקה של אשת העורר, אם בנותיו, איתה הוא אינו מתגורר, ולמעשה אין ביניהם כל קשר כיום (לא עם האם ולא עם הבנות)" (נספח 35 לעיקרי טיעון המדינה, פס' 3). נטען כי בירור שנערך עם האחראית על חופש המידע במטה רשות האוכלוסין, העלה כי לא ניתן להעביר למערער מסמכים מתיק שאינו שלו, שכן הדבר יהווה פגיעה בפרטיות האם.

6. בתגובה לכך, ב"כ המערער ביקש מבית-הדין להורות למשיב להמציא לו במיידי את המסמכים המבוקשים, ולאחר מכן לאפשר לו 30 ימים לצורך הגשת כתב ערר מתוקן שיתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין בהתבסס על מלוא המסמכים שעמדו לפני המשיב.

7. בהחלטותיו מיום 25.3.2019 ומיום 1.4.2019 קבע בית-הדין לעררים כי על המערער להגיש כתב ערר מתוקן. בהחלטה נוספת מיום 7.4.2019 בית-הדין הוסיף וקבע כי המערער רשאי להעלות את כל טענותיו בערר המתוקן שיוגש, והן תתבררנה במהלך בירור הערר לגופו.

8. בעקבות החלטותיו האמורות של בית-הדין לעררים, ב"כ המערער הגיש ביום 15.4.2019 כתב-בי-דין שכותרתו: "ערר מתוקן כנגד החלטת רשות". בפועל, כתב הערר המתוקן תקף שוב את אי העברת המסמכים המבוקשים לעיון המערער, בלא לתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין בסוגיית המעמד. בית-הדין לעררים התבקש פעם נוספת להורות למשיב להמציא לעיון המערער את המסמכים שהתבקשו, ולאחר מכן לאפשר למערער להוסיף את טיעוניו לגוף הדברים.

9. ביום 14.7.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים לפני בית-הדין לעררים. בתום הדיון נתן בית-הדין לעררים החלטה בזו הלשון:

"החלטה

1. הנני מורה לעורר [המערער] להודיע עד ליום 16.07.19 האם הוא מקבל את הצעת בית הדין לפיה הוא יחזור בו מן הטענות שלו בדבר אי המצאת מסמכים על ידי המשיב, כפי שנטען בערר המקורי.

2. ככל שהעורר יסכים להצעת בית הדין, בית הדין יאפשר לעורר, לפנים משורת הדין, להגיש ערר מתוקן לגופו, והערר ייקבע לדיון נוסף.

3. ככל שיוגש ערר מתוקן, כמובן שלמשיב תינתן זכות תשובה".

(נספח ל"ד לכתב הערעור).

10. בתגובה להחלטה האמורה, הודיע ב"כ המערער לבית-הדין כי הוא אינו רואה לקבל את הצעתו, שכן הוא סבור שזכותו של המערער היא לעיין במסמכים במלואם, וכי רק לאחר עיון במכלול המסמכים המבוקשים הוא יוכל להגיש ערר מתוקן לגופו של עניין.

11. בעקבות כך, ניתן ביום 1.8.2019 פסק-דינו של בית-הדין לעררים שדחה את הערר מטעם המערער וזאת משני נימוקים:

הנימוק הראשון פורט בפסקאות 14-15 לפסק-הדין, שם הובאו טעמים מדוע לשיטת בית-הדין לעררים המערער אינו זכאי לעיין במסמכים שביקש. בהקשר זה, נקבע כדלקמן: (א) המערער אינו זכאי לעיין במסמכים הקשורים לאם כל עוד הם אינם נמצאים בתיקו, שכן האם אינה צד לערר ויש להגן על פרטיותה. כמו כן, צוין כי תוכן הראיונות שהמשיב ערך עם האם פורט בפרוטוקול הוועדה הבינמשרדית, ולא ברור מדוע המערער זקוק לעיין בראיונות עצמם. (ב) בכל הנוגע לפניית האם למשיב ביום 13.1.2015 – צוין כי אין למשיב מסמך המתעד זאת, וכי את התיעוד ממערכת "אביב" לא נהוג למסור. עוד צוין כי לא הוסבר במה תועיל הרשומה המבוקשת למערער. (ג) ביחס לחוות-דעת העובדת הסוציאלית מיום 6.9.2015 – בית-הדין ציין כי לטענת המשיב, יש בידי המערער עותק של חוות-הדעת האמורה שכן הוא צירף אותה לבקשה קודמת מטעמו (אעיר כבר כעת כי בדיון לפניי ב"כ המערער שלל כי יש בידיו עותק של חוות-הדעת הנדונה, וב"כ המשיב לא סתרה זאת). (ד) בכל הנוגע למסמכי פתיחת הבקשה למעמד משנת 2008 – בית-הדין ציין כי לא ברורה לו הרלוונטיות של המסמך. על רקע כל אלה, בית-הדין פסק כי: "עמדתי היא, כי לא היה באי המצאת המסמכים אשר צוינו לעיל, כדי לפגוע ביכולתו של העורר [המערער] להגיש ערר מתוקן אשר יתקוף את החלטת המשיב לגופה" (שם, סוף פסקה 15).

הנימוק השני פורט בפסקה 16 לפסק-דינו של בית-הדין לעררים, שם צוין כי המערער לא העלה בערר המתוקן כל טענה נגד החלטתו של מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה.

בהתחשב בנימוקים אלה, בית-הדין לעררים פסק כי הערר במתכונתו הנוכחית נדחה, וכי על המערער לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים. המערער חויב בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪. כנגד כך הוגש הערעור לפניי.

12. בכתב הערעור נטען כי בית-הדין לעררים שגה כאשר קבע כי לא הייתה על המשיב חובה להעביר לעיון המערער את המסמכים שהתבקשו על-ידו. המערער ביקש כי בית-משפט זה יורה למשיב להעביר לעיונו את המסמכים המבוקשים, וכן יאפשר לו לתקן את הערר שהוגש לבית-הדין ולפרט במסגרתו את טענותיו כנגד החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין, וזאת לאחר שהמערער יעיין במלוא המסמכים שעמדו לפני המשיב בעת קבלת החלטתו.

13. מנגד, המשיב טען כי דין הערעור להידחות. בעיקרי הטיעון בכתב מטעם המשיב, הובאה תגובתו להחלטתי מיום 11.11.2019 במסגרתה הוריתי למשיב להצטייד לדיון במלוא המסמכים נושא המחלוקת בין הצדדים. בהתייחס להחלטה זו, ציינה ב"כ המשיב כי המסמכים המבוקשים לא עמדו לפני המשיב בעת הדיון בבית-הדין לעררים, ולא הוצגו לעיון בית-הדין. עוד צוין כי לצורך הערעור לפניי, נעשו מאמצים רבים לאתר את המסמכים הנדונים אולם אלה לא נמצאו, לרבות בתיקה של האם. לפיכך, נטען כי הטענות בערעור הפכו לתאורטיות. בהתייחס לפסק-דינו של בית-הדין לעררים – נטען כי ב"כ המערער פעל בניגוד לסדרי הדין כאשר הגיש ערר במסגרתו התבקשו מסמכים גרידא, בלא לתקוף את החלטות הרשות המנהלית לגופה. נטען כי יש לדחות את דרך ההתנהלות האמורה, שכל תכליתה להאריך את שהותו של המשיב בישראל ללא עילה כדין, ומבלי להעלות טענות שנוגעות להחלטה שדחתה את בקשתו למעמד בארץ. עוד נטען כי בית-הדין צדק כאשר קבע כי המסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים לצורך תקיפת החלטתו של מנכ"ל רשות האוכלוסין, וממילא לא היה באי המצאת המסמכים כדי לפגוע ביכולתו של המערער להגיש ערר מתוקן שיתקוף את החלטת המשיב בסוגית המעמד. יוער כי עיקרי הטיעון מטעם המשיב כללו גם טעמים מדוע אין להתערב בהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לדחות את בקשת המעמד של המערער. טענות אלה חורגות מגדרי הערעור שבכותרת ולפיכך אינני רואה להיזקק להן.

14. בדיון לפניי הובהר שוב על-ידי ב"כ המשיב, כי המסמכים המבוקשים על-ידי ב"כ המערער לא נמצאו על-אף מאמצים לאתרם. בהתחשב בכך, הערעור איבד במידה רבה מעוקצו, שכן ברור כי אין טעם לדון במסירת מסמכים לעיון המערער כאשר מסמכים אלה אינם בנמצא.

15. במצב דברים זה, השאלות העומדות להכרעתי כיום הן כדלקמן: (1) האם יש עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר במתכונת בה הוגש על-ידי המערער. (2) האם יש להתערב בהוצאות בהן חויב המערער בבית-הדין לעררים. (3) מהו הסעד שיש להורות עליו במסגרת הערעור שבכותרת, בשים לב לכך שהתגלה בדיעבד כי המסמכים שהתבקשו על-ידי המערער אינם בנמצא, והמשיב לא הצליח לאתרם. (4) הוצאות הליך זה. אדון בשאלות אלה לפי סדרן.

16. בכל הנוגע לשאלה הראשונה (האם יש עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר) – בעניין זה הושגה הסכמה בין הצדדים לאחר שמיעת הערות בית-המשפט.

כפי שהסברתי באולם-הדיונים, מרגע שהמשיב סירב למסור לעיון ב"כ המערער את המסמכים שהתבקשו על-ידו וזאת לאחר שהמערער כבר הגיש הליך ערר לבית-הדין לעררים, דרך ההילוך שהיה על ב"כ המערער לנקוט בה, היא להגיש כתב ערר מתוקן שיתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה, ובמסגרת ערר זה להעלות את טענותיו כנגד סירוב המשיב למסור לעיונו את המסמכים המבוקשים. ככל שלאחר בירור הטענות בית-הדין היה מורה על מסירת המסמכים המבוקשים לעיון המערער, כי אז במידת הצורך הייתה נשמרת למערער הזכות לעתור לתיקון כתב הערר כדי להתייחס למסמכים שנמסרו לו. במישור סדרי הדין, ב"כ המערער לא היה רשאי ללכת בדרך הפעולה בה נקט, קרי- להגיש ערר כנגד אי המצאת המסמכים בלבד, בלא לתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה. מסקנה זו נתמכת בשלושה טעמים שעניינם לשון החוק, הגיונם של דברים וההיסטוריה החקיקתית:

ראשית, לשון החוק. סעיף 13כח(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק) קובע כי: "בית הדין לעררים הדן בערר רשאי, ביוזמתו או לבקשת העורר, אם מצא כי נזקק לכך לשם הכרעה בערר, להורות לרשות למסור לו את המסמכים בידה הנוגעים להחלטה שלגביה הוגש הערר" (ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל). מנוסחו של סעיף 13כח(א) הנ"ל ברור כי סמכותו של בית-הדין להורות על מסירת מסמכים, קמה בנסיבות בהן הוגש ערר כנגד החלטת הרשות לגופה. מסקנה זו מתבקשת גם בשים לב להבדל הניסוחי בין סעיף 13כח(א) הנ"ל המתייחס למי שהגיש ערר לבית-הדין לעררים, לבין סעיף 30(א) לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 המתייחס למי "שזכאי להגיש ערר" על החלטתה של הרשות המנהלית.

שנית, הגיונם של דברים. מבחינה מהותית סעיף 13כח מסמיך את בית-הדין לעררים להורות לרשות המנהלית למסור מסמכים שבידה הנוגעים להחלטה שלגביה הוגש הערר, וזאת אם בית-הדין: "מצא כי [הוא] נזקק לכך לשם הכרעה בערר". פשיטא כי אם הוגש ערר כנגד אי מסירת המסמכים בלבד בלא לתקוף את ההחלטה המנהלית לגופה, הדבר עלול להקשות על בחינת השאלה האם המסמכים המבוקשים הם רלוונטיים והאם הם נדרשים לצורך הכרעה בערר כנגד החלטת הרשות. זאת ועוד; בנסיבות בהן הרשות מסרבת לאפשר עיון במסמכים המבוקשים מטעמים שונים (כגון: הגנה על פרטיות צד ג', התייעצות פנימית ועוד), בית-הדין עשוי להיזקק לבחינת נימוקי הערר כנגד החלטת הרשות לגוף הדברים, וזאת כדי לבצע מלאכת איזון מושכלת בין האינטרסים המתחרים כנדרש בסעיף 13כח(ב)-(ד) לחוק. כך למשל, בית-הדין עשוי להיזקק לנימוקי הערר כנגד החלטת הרשות לגופה, וזאת כדי להכריע האם לדעתו: "הצורך בעיון לשם עשיית הצדק עדיף מן הטעם למניעת העיון" (סעיף 13כח(ג) סיפא לחוק; השוו גם: ה"ע (י-ם) 24280-10-13 Alstom נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (6.8.2014), פסקה 8 ואילך).

שלישית, ההיסטוריה החקיקתית. דברי ההסבר להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 20) (בית דין לזרים), התשע"א-2010, הצ"ח 550 (13.12.2010) תומכים בבירור בעמדה האמורה. בדברי ההסבר צוין כי מי שמעוניין לעיין בתיק הרשות לפני הגשת ערר ולצורך הגשתו, רשאי לעשות כן בהתאם להוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 ובהתאם להן בלבד. לעומת זאת, סמכותו של בית-הדין לעררים להורות על מסירת תיק הרשות, קמה רק לאחר הגשת הערר ובכפוף להוראות התיקון.

הנה כי כן, מרגע שב"כ המערער הגיש הליך ערר לבית-הדין לעררים וידע כי המשיב מסרב למסור לעיונו מסמכים שהתבקשו על-ידו, היה עליו לנהוג בהתאם להחלטת הביניים של בית-הדין לעררים מיום 7.4.2019, קרי- להגיש כתב ערר מתוקן שיתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה, ובתוך כך לתקוף את סירוב המשיב להעביר לעיונו מסמכים שלטענת המערער נדרשים לצורך הכרעה בערר. לא היה מקום להגיש "ערר עירום" כלשון ב"כ המשיב – קרי, ערר שלא כולל נימוקים כנגד החלטת הרשות המנהלית לגופה, אלא תוקף את אי מסירת המסמכים בלבד. דרך הילוך זו אינה אפשרית לפי סדרי הדין. בהתחשב בכך, צדק בית-הדין לעררים כאשר קבע בפסקה 16 לפסק-דינו כי: "הערר במתכונתו הנוכחית נדחה", שכן: "העורר [המערער] לא העלה בערר המתוקן כל טענה לגופה נגד החלטת המשיב מיום 17.9.2018 [החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין-ד.כ.ל]". מטעמים אלה, הוסכם בדיון לפניי כי הערעור כנגד חלק זה של פסק-הדין נדחה.

בד בבד, משלא עמד לפני בית-הדין לעררים כתב ערר מתוקן שתקף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין בסוגית המעמד, היה על בית-הדין לסלק על הסף את הערר במתכונת בה הוגש, בלא להיזקק לטענות המערער כנגד אי המצאת המסמכים לגוף הדברים. כפי שהוסבר לעיל, לא היה מקום לבחון את שאלת הרלוונטיות של המסמכים או את שאלת צנעת הפרט של האם, בלא שהונח לפני בית-הדין כתב ערר מתוקן שפרס לפניו את טענות המערער כנגד החלטת המשיב לגופה. במאמר מוסגר, אעיר כי אף אילו היה מוגש ערר מתוקן כאמור, הרי לצורך קביעת מסמרות בבקשת המערער למסור את המסמכים המבוקשים לעיונו, מן הראוי היה שבית-הדין יבקש לעיין במסמכים עצמם במעמד צד אחד, טרם מתן הכרעה בעניינם (דבר שלא נעשה). בהתחשב בכל אלה, הוסכם בין הצדדים בדיון לפניי כי פסקאות 14-15 לפסק-דינו של בית-הדין לעררים יבוטלו.

סיכומם של דברים עד כה; אין להתערב במסקנת בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר, וזאת מן הנימוק שפורט בפסקה 16 לפסק-דינו. הנימוקים שפורטו בפסקאות 14-15 לפסק-הדין של בית-הדין לעררים מבוטלים בהסכמת הצדדים.

17. בכל הנוגע לשאלה השנייה (האם להתערב בהוצאות בהן חויב המערער בבית-הדין לעררים) – אני סבורה כי המענה לשאלה זו שלילי. כפי שהוסבר לעיל, המערער פעל בדרך הילוך שגויה מבחינה דיונית, ולא תיקן זאת על-אף הזדמנויות שבית-הדין לעררים נתן לו לצורך כך. בנסיבות אלה, על המערער לשאת בהוצאות שנגרמו למשיב בהליך מטה, ואין מקום להתערב בכך.

18. בכל הנוגע לשאלה שלישית (הסעד שיש להורות עליו בנסיבות העניין) – ב"כ המשיב טענה לפניי כי מאחר שאין להתערב במסקנת בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר מן הטעם שפורט בפסקה 16 לפסק-דינו, המשמעות היא כי ככל שהמערער מעוניין כיום לתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה, עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר לבית-הדין לעררים.

מבחינה דיונית, עמדתה האמורה של ב"כ המשיב אינה נעדרת בסיס, שכן המערער הוא שהתעקש על הגשת "ערר עירום" שדינו סילוק על הסף, וזאת על-אף ההזדמנויות שניתנו לו להגשת ערר מתוקן שיתקוף את החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין לגופה לצד טענות כנגד אי המצאת המסמכים שהתבקשו על-ידו.

דא עקא, בנסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפניי זהו צד אחד בלבד של המטבע. הצד השני טמון בכך שהמשיב הודיע לבית-הדין לעררים בתחילת ההליך לפניו כי המסמכים המבוקשים: "...נמצאים בתיקה של אשת העורר [המערער]" (נספח 35 לעיקרי טיעון המדינה, פס' 3). כך, על-אף שבדיעבד התברר כי ככל הנראה לא נערכה בדיקה פיזית של תיק האם, ולפיכך לא התגלה בשעת אמת כי המסמכים המבוקשים חסרים גם שם, וכי אין בידי המשיב לאתרם. במצב דברים זה, נוהלה התדיינות שלמה לפני בית-הדין לעררים שכללה דיון במעמד הצדדים אודות מסמכים שכעת מתברר כי הם אינם בנמצא שכן המשיב אינו מוצא היכן הם. לא מן הנמנע כי אילו המשיב היה בודק את שאלת קיומם של המסמכים בזמן אמת, ומודיע לבית-הדין ולמערער כי אין ביכולתו לאתרם, כי אז המערער היה נותן הסכמתו להצעת בית-הדין כפי שניתנה בסיום הדיון לפניו (ראו: פסקה 9 לדבריי לעיל), קרי- המערער היה מסכים להגשת ערר מתוקן לגוף הדברים בהעדר מסמכים שניתן למסור לעיונו.

בנסיבות ייחודיות אלה, בהן התנהלות המאשימה לקתה בחסר ותרמה לכך שנוהל דיון עקר במסמכים שכלל אינם נמצאים בידה, אני סבורה כי יש להעמיד לטובת המערער את האפשרות שנתן לו בית-הדין לעררים בסיום הדיון לפניו לפנים משורת הדין, קרי- להגיש ערר מתוקן שיתקוף את החלטת המשיב לגופה בלא המסמכים עצמם (שלא אותרו על-ידי המשיב), תוך שהצדדים שומרים על מלוא טענותיהם לגוף המחלוקת, ובית-משפט זה נמנע מלהביע עמדה כלשהי לגביהן.

19. בכל הנוגע לשאלה הרביעית (הוצאות הליך זה) – במכלול נסיבות העניין ונוכח התוצאה אליה באתי בערעור, אני רואה לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו בהליך שבכותרת.

20. סוף דבר; נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני פוסקת כדלקמן:

(א) אין עילה להתערב במסקנת בית-הדין לעררים בדבר דחיית הערר במתכונת בה הוגש, וזאת מן הנימוק שפורט בפסקה 16 לפסק-דינו. הנימוקים שפורטו בפסקאות 14-15 לפסק-הדין של בית-הדין לעררים, מבוטלים בהסכמת הצדדים.

(ב) ההוצאות בהן חויב המערער בבית-הדין לעררים, נותרות על כנן.

(ג) המערער יהיה רשאי להגיש כתב ערר מתוקן לבית הדין לעררים כנגד החלטת המשיב לגופה תוך 30 ימים מהיום. תוקף האשרה בה מחזיק המערער, יוארך עד אותו מועד.

(ד) אין צו להוצאות בהליך זה. העירבון יושב למפקידו באמצעות ב"כ (בכפוף להעדר מניעה בדין).

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים ותסגור את ההליך.

ניתנה היום, כ"ג אייר תש"פ, 17 מאי 2020, בהעדר הצדדים.