א. בפניי ערעור המערער ב-עב"י 48732-08-19, מר יורם רוזנברג (להלן: "המערער"), על הכרעת דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בראשות אב בית הדין עו"ד אורי כהן) מיום 4.7.2019, וכן על גזר הדין מיום 25.7.2019, בתיק בד"מ 89.17.

בנוסף, בפניי ערעור המדינה ב-עב"י 51194-08-19 על גזר דינו הנ"ל של בית הדין למשמעת.

במסגרת הכרעת הדין זוּכה המערער, מנהל בית ספר, ממעשי הטרדה מינית שיוחסו לו במסגרת כתב התובענה, אולם נקבע כי המערער התנהג התנהגות שאינה הולמת במילוי תפקידו, ולפיכך הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 [להלן: "חוק המשמעת"].

בעקבות הרשעתו, הוטלו על המערער אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה והקפאת דרגה למשך שנה.

ב. אלה הנסיבות הצריכות לעניין:

המערער, מר יורם רוזנברג, יליד 1968, מועסק בשירות המדינה מאז שנת 1994, ושימש במועדים הרלוונטיים כמנהל חטיבת ביניים אורט אפק בקריית ביאליק.

בכתב התובענה אשר הגישה המדינה לבית הדין למשמעת כנגד המערער ביום 23.11.2017, צוין, כי המתלוננת שימשה כסגניתו של המערער.

נטען במסגרת האישום הראשון, כי המערער ביצע את המעשים הבאים, המהווים הטרדה מינית, מעשים מגונים, והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה:

1. במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2016, נפגש המערער אם המתלוננת בבית הספר והרעיף עליה שבחים, כינה אותה "ממי", נגע בה בלא הסכמתה ביד, במותן, בכתף ובצוואר תוך כדי שיחה עִמה, ואף לחש לה באוזן מספר פעמים.

2. בהזדמנות אחת, במועד שאינו ידוע במדויק למדינה, הגיעו המערער והמתלוננת לתיכון אורט ביאליק לפגישה עם המנהלים הפדגוגיים ורכזת המתמטיקה, ובזמן שהם חיכו לבדם בחדרה של המנהלת הפדגוגית, ליטף המערער את קרסולה של המתלוננת בלא הסכמתה, וכאשר היא נרתעה הוא החמיא לה על השרשרת שענדה על קרסולה.

3. בהזדמנות אחרת, במועד שאינו ידוע במדויק למדינה, כאשר המתלוננת חזרה ממכרז שהשתתפה בו, המערער ביקש ממנה לעמוד, סרק בעיניו את גופה ואמר "את לבושה יפה".

4. ביום 1.9.2016 המתלוננת סייעה למערער, לפי בקשתו, לפתוח את דלת רכבו בחניית בית הספר, כדי להכניס לשם עציץ שקיבל. לאחר מכן, המערער חיבק את המתלוננת בחוזקה, כרך את ידו סביב עורפה, וקירב את ראשה בידו לכיוון ראשו תוך ניסיון לנשק אותה על פיה, והכל ללא הסכמתה. המתלוננת נתנה למערער מכה בבטן עם המרפק שלה, כופפה את ראשה להשתחרר מאחיזת המערער, אמרה לו: "בי אתה יותר לא נוגע", נכנסה לרכבה ונסעה מהמקום ובמהלך אותה נסיעה הייתה מעורבת בתאונת דרכים.

ג. במסגרת האישום השני נטען, כי המערער ביצע את המעשים הבאים, המהווים הטרדה מינית והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה:

1. לאחר תאונת הדרכים מיום 1.9.2016, נעדרה המתלוננת מעבודתה למשך כשבועיים, ומאז חזרתה החל המערער להתנכל לה ולהתעמר בה.

2. המערער נטל מן המתלוננת סמכויות ותפקידים עד שרוקן את תפקידה מתוכן, מידר אותה מישיבות הנהלה, ואף ניסה לפנות אותה מחדרה ומתפקידה.

ד. בכתב התובענה נטען, כי הן באישום הראשון והן באישום השני, מואשם המערער לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) של חוק המשמעת.

ה. לאחר שמיעת הראיות, ניתנה ביום 4.7.2019 הכרעת דין מפורטת.

בהכרעת הדין כתב בית הדין, כי קיים פער משמעותי בין תיאוריה של המתלוננת טרם ההליך, לפיהם הייתה נתונה במצוקה יומיומית של הטרדה מינית, לבין הדברים שאמרה בפני בית הדין, לפיהם הייתה מערכת יחסים טובה בינה לבין המערער.

בית הדין קבע, כי טענותיה של המתלוננת לא נתמכו בראיות ישירות כלשהן, למרות שהעידה כי גורמי הנהלה, לרבות רכזי השכבה והמזכירה נכחו במקום, והיא אף לא סיפרה למקורביה בזמן אמת על פגיעות מיניות, אלא רק דיווחה למנהלת הקודמת, גב' אביגיל גרינברג, על תחושת אי-נוחות. בית הדין כתב, כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות על ידי המתלוננת.

בית הדין קבע, שלא הוכח שהתנהגות המערער כלפי המתלוננת בחודשי הקיץ של שנת 2016 נשאה אופי מיני, ולפיכך זיכה את המערער ממה שיוחס לו באירוע הראשון שבאישום הראשון.

ו. ביחס לאירוע השני שנטען באישום הראשון, דהיינו, הטענה בדבר חיבוק וניסיון נישוק בעת שהמתלוננת סייעה למערער להכניס עציץ לרכבו, כתב בית הדין בהכרעת הדין, כי המתלוננת עומתה במהלך חקירתה הנגדית עם הדברים שמסרה לגורמים השונים ועם טענת ההגנה, לפיה לכל גורם היא סיפרה סיפור שונה, אולם, כך כתב בית הדין, המתלוננת הייתה עקבית ביחס לגרעין האירוע, לפיו המערער חיבק וניסה לנשקה בכוח (עמ' 20 של הכרעת הדין).

בית הדין ציין, שהכנתו של המערער לקראת חקירתו אצל חוקר המשמעת בולטת לעין. המערער טען, כי ביום האירוע הנטען, הוא והמתלוננת יצאו יחד לכיוון החניה, הוא הניח את חפציו בתא המטען של רכבו, וכאשר בא לשים את היד על כתפה, היא נרתעה ממנו, והוא חשב שהדבר נובע מכך שלא שמר לה מקום בישיבה. הוא הכחיש שניסה לנשק את המתלוננת, אך לא הכחיש שחיבק או ניסה לחבק אותה, לדבריו, כדי לנחם אותה על כך שלא שמר לה מקום בישיבה.

בית הדין מצא, שלא הוכח במידת הוודאות הנדרשת שהמערער הטריד מינית את המתלוננת ביום 1.9.2016. בית הדין כתב, שייתכן שהמתלוננת סובלת מרגישות יתר, וניסתה לשוֹות לחיבוק או לניסיון החיבוק מצד המערער נופך מיני, ואולם, כותב בית הדין, כי המבחן לקיומה של הטרדה מינית הוא אובייקטיבי. בית הדין כתב, כי המתלוננת כבשה את עדותה ולא סיפרה על ההטרדה המינית לבעלה ולגורמים מקצועיים, אלא לאחר חודש מאי 2017, אז התחוור לה כי המערער אינו חפץ שתשמש כסגניתו. כותב בית הדין, שהסברה של המתלוננת לכבישת העדות לא הניחה את דעתו, ולפיכך יש ליתן לעדותה משקל ראייתי מופחת.

עוד כותב בית הדין, שבמקרה זה הסתירות בדברי המתלוננת מעיבות על מהימנותה.

לפיכך, זיכה בית הדין את הנאשם אף מהאירוע השני שנטען במסגרת האישום הראשון שבכתב התובענה המשמעתית.

ז. בנוסף, בחן בית הדין האם המערער התנהג התנהגות שאינה הולמת בגין החיבוק או ניסיון החיבוק של המתלוננת. בית הדין כותב, כי חיבוקים, או מגעים קרובים, מצד מנהל בית ספר כלפי צוות המורות, או מי מהן, לצורך גילוי אמפטיה, או במהלך אירועים בבית הספר, או במסגרת ברכת שלום, או בשל ניסיון להתגבר על רעש - מהווים התנהגות שאינה הולמת מנהל בית ספר.

בית הדין כתב, שההתנהגות אינה הולמת, שכן על המנהל לשמש דמות לדוגמא בפני תלמידיו, חיבוקים תמימים אוצרים בתוכם פוטנציאל להתדרדרות למצבים אינטימיים יותר, ישנם אנשים המגלים רגישות יתירה לנגיעות בהם, וכן הדבר עלול לעורר רכילויות על העדפות המנהל את מי מצוות המורות מטעמים שאינם ענייניים.

בנוסף, המנהל, ואחרים כדוגמתו, עלולים לפרש את התנהגות המחובקות כהסכמה מצידן, כאשר בדיעבד התנהגות המחובקות באה מטעם של אי נעימות לסרב, או מפני שכך כולם נוהגים.

לפיכך קבע בית הדין, כי המערער נהג התנהגות בלתי הולמת במילוי תפקידו כמנהל בית ספר, בגין החיבוק, או ניסיון החיבוק, שחיבק המערער או שניסה לחבק ביום 1.9.2016.

ח. באשר לאישום השני, לפיו לאחר ששבה המתלוננת לעבודה בעקבות היעדרות של כשבועיים עקב תאונת הדרכים מיום 1.9.2016, החל המערער להתנכל לה ולהתעמר בה, תוך נטילת סמכויות ותפקידים מן המתלוננת, עד שרוקן את תפקידה מתוכן, מידר אותה מישיבות הנהלה ואף ניסה לפנותה מחדרה.

בית הדין כותב, כי נקבע שהמערער לא הטריד מינית את המתלוננת, ועל כן יש לבחון האם המערער התנכל למתלוננת או התעמר בה ללא קשר להטרדה מינית, אלא על רקע יחסי העבודה, או יחסי האנוש הרעועים ביניהם.

בית הדין כותב בהכרעת דינו, כי המערער שלל מכל וכל את הטענה לפיה התנכל למתלוננת, אולם הוא הודה כי אמר למתלוננת בישיבה אצל רמי פורת, שהוא מתכוון לקחת ממנה את התפקידים של רכז המערכת ורכז פדגוגי, וכן הודה, כי הורה למתלוננת לפנות את חדרה ללא כל הסבר סביר לכך. עם זאת, המערער הכחיש כי מידר את המתלוננת מישיבות ההנהלה. המערער העיד, כי לא היה מרוצה מתִפקודה של המתלוננת, והוא אמר זאת בפני מנהל מחלקת החינוך, אולם הוא לא אמר זאת למתלוננת באופן גלוי, אלא עד הפגישה עם המתלוננת אצל רמי פורת ב-4.5.2017.

בית הדין ציין, כי המערער סיפר בעדותו, שהמזכר ת/3 נכתב בעקבות שיחות טלפוניות שהתקיימו בינו לבין המתלוננת במהלך חופשת המחלה שלה, בדבר אי-סדרים במערכת בתחילת שנת הלימודים, אולם בהודעתו ת/9 מסר, כי בשיחות הטלפון שקיים עם המתלוננת, שנעדרה מן העבודה מחמת תאונת הדרכים, רק התעניין בשלומה, ומסר לה "קחי את הזמן שלך, הכל בסדר, רק בריאות".

בית הדין מציין, כי מחקירתו של המערער עלה בבירור, כי מהלכיו נעשו באופן שרירותי וחד-צדדי.

כותב בין הדין, כי המערער טען ששוחח עם המתלוננת על יחסי האנוש הגרועים שלה (לטענתו), וכן על הפליית מקורביה בסידורי העבודה, אך לטענות אלה לא נמצא כל בסיס ראייתי.

עוד כותב בין הדין, כי המערער הודה, שנטל מן המתלוננת את סמכויות רכזת המערכת ורכזת הפדגוגיה ללא כל שימוע.

המערער גם הודה, כי ביום 19.6.2017 בישיבת סוף שנת הלימודים, בפני כל צוות המורים, הכריז על המנהלת הפדגוגית ועל רכז המערכת שיכנסו לתפקידיהם במקום המתלוננת, כשלפני הודעה זו לא קיים המערער פגישה עם המתלוננת ולא שמע את דעתה.

ט. בית הדין קבע, כי מהראיות המתייחסות לאישום השני עולה, שהמערער אכן התנכל למתלוננת והתעמר בה, אך הרקע להתנהגותו לא היה נעוץ בהטרדה מינית.

עוד קבע בית הדין, כי המערער חש אי-נאמנות, ואולי אפילו איבה, מצד המתלוננת, לאחר שהוא נבחר במכרז לניהול בית הספר, והוא סבור שהמתלוננת עשתה הכל על מנת להכשילו.

עם זאת קבע בית הדין, שהוכח מעל כל ספק, שהמערער התנהל כלפי המתלוננת בכוחניות רבה, ניטרל אותה מסמכויותיה ומתפקידה, מידר אותה מפעילויות שונות, לרבות ובעיקר מישיבות הנהלה, הורה לה לפנות את חדרה באופן מיידי, והכל מבלי ליידע את המתלוננת על מהלכיו הצפויים, ומבלי שניתנה למתלוננת הזכות להשמיע את טענותיה קודם לכן.

בית הדין קיבל את טענת המתלוננת, כי בישיבה מיום 19.6.2017, במסגרת סיכום שנת הלימודים ובנוכחות מורי בית הספר, נטל המערער סמכויות עיקריות ומהותיות מן המתלוננת, דבר שגרם לה לחוש בושה והשפלה.

י. בית הדין קבע, שהמערער שביקש להעביר את המתלוננת מתפקידה, מנע ממנה את זכות השימוע, תוך פגיעה קשה בכבודה, הגם שמדובר בזכות אינהרנטית המוענקת לכל מי שעלול להיפגע מן ההחלטה.

בית הדין ציין, כי ב-דב"ע נד/3-71 אילת נ' שירות התעסוקה, פד"ע כז 169, 178 (1993), נקבע כי העברה למשרה אחרת בשירות המדינה מטעמים שאינם משמעתיים, יש לבצע רק משיקולים רלוונטיים, ולאחר שניתנה לעובד ההזדמנות להשמיע את טענותיו.

לבסוף קבע בית הדין, כי התנהגותו של המערער, איש חינוך ומנהל בית ספר, שביקש למעשה להעביר את המתלוננת מתפקידה, אינה הולמת עובד מדינה ועלולה לפגוע בשמו הטוב של שירות המדינה, ולפיכך הרשיע בית הדין את המערער לפי סעיף 17(א) של חוק שירות המדינה (משמעת) בגין התנכלותו של המערער למתלוננת.

יא. בגזר הדין מיום 25.7.2019 קבע בית הדין, שעמדתה העונשית של המדינה מחמירה מאוד עם המערער (המדינה עתרה לנזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, העברה לתפקיד אחר ופסילה לתפקיד ניהולי למשך 5 שנים), ובשקלול נסיבות העניין ניתן להסתפק באמצעי משמעת של נזיפה חמורה והקפאת דרגה למשך שנה.

לדעת בית הדין, אין להתעלם מהרקע שהביא ליחסו של המערער כלפי המתלוננת, והוא תחושת אי-נאמנות וחוסר שיתוף פעולה מצד המתלוננת, והיעדרותה של המתלוננת בתקופה הקריטית של פתיחת שנת הלימודים (אציין, כי המתלוננת התמודדה עם המערער במכרז על משרת ניהול בית הספר, כשהמערער הוא זה שזכה במכרז). עם זאת, כך קבע בית הדין, הדרך בה נקט המערער לאורך שנת הלימודים הייתה שגויה ולקויה ורמסה את זכויותיה של המתלוננת.

בית הדין ציין בגזר דינו, כי לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, את הפגיעה הקשה שספגו המערער ומשפחתו במישורים השונים עקב האישומים בהטרדה מינית שהועלו נגדו ומהם זוּכה, וכן את חוֹות הדעת המצוינות על תִפקודו כמנהל בבתי הספר אותם ניהל, וההישגים להם זכה.

יב. המערער ממאן להשלים עם הכרעת דינו ועם גזר דינו של בית הדין, וערעורו המפורט מונח בפניי.

כמו כן, הוגש ערעור מטעם המדינה על גזר דינו של בית הדין, בו נטען כי אמצעי המשמעת שהושתו על המערער נוטים לקולא.

יג. בערעורו טוען המערער, כי גִרסתה של המתלוננת בפני בית הדין התגלתה כ"קלושה ביותר", ולפיכך לא ניתן היה כלל להסתמך עליה, ולכן היה מקום לזכות את המערער. לטענת המערער, בית הדין לא נתן את המשקל הראוי לחוסר מהימנותה של המתלוננת ול"סיפורי הבדים" אותם סיפרה, ולסתירות הרבות והמהותיות שהתגלו בדבריה, כשגרסתה של המתלוננת לא נתמכה בראיות ישירות, ולדעת המערער, אילו ניתן המשקל הראוי לחוסר אמינותה של המתלוננת, היה מקום לזכות את המערער.

עוד טוען המערער, כי גם העובדה שהמתלוננת כבשה את גרסתה, ונמנעה מלספר גם לקרובים אליה (למאמנת האישית שלה (גב' שרי קראוס), לבעלה, לרכזת השכבה (גב' ברוס), לגב' סורוקה, לגב' גוסלין, ולמלכי מארגון המורים) את גרסתה ב"זמן אמת".

ממשיך וטוען המערער, כי המתלוננת שלחה אליו מסרונים, והפגינה כלפיו יחס לבבי (נ/2, נ/3, נ/4, נ/7, נ/10, ו-נ/11), דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טענתה, שפגע בה והתנהג כלפיה באופן כֹה חמור, ובנוסף לאחר חזרתה של המתלוננת לעבודה מחופשת המחלה, היא נסעה עם המערער ברכבו לטיול של בית הספר בעין אפק, ובחודש ינואר 2017 נסעה עם המערער ביחידות לכנס של העתודה. לדעת המערער, כל אלה מצביעים על חוסר אמינותה של המתלוננת, ומשכך לא היה ניתן לתת אמון כלשהו אף לא לחלק מגרסתה.

עוד טוען המערער, שלא ניתן משקל ראוי לכך שהמתלוננת לא הזכירה בתלונתה שמות של אנשים שטענה, כי סיפרה להם אודות המעשים שייחסה למערער.

לדעת המערער, כשם שלא ניתן היה ליתן אמון בדברי המתלוננת בכל הנוגע לטענותיה בדבר "הטרדה מינית" באירוע מיום 1.9.2016, כך גם לא ניתן היה ליתן אמון בדבריה באשר למה שאירע במהלך אותו אירוע.

כתב התובענה לא ייחס למערער חיבוקים או מגעים עם צוות מורות בית הספר, ומשכך שגה בית הדין שהסיק מסקנות וממצאים באשר להרשעתו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת בהסתמך על מעשים או התנהגויות שלא יוחסו לו ולא הואשם בגינם.

לטענת המערער, בית הדין התבסס בעניין על עדויותיהן של גב' עליזה ברגמן, גב' איריס ברוס, גב' סיגל סורוקה וגב' אסתר מורגנשטיין, שלא רק שלא היה ניתן להרשיע על בסיס עדויותיהן, אלא שהיה בעדויותיהן כדי לכרסם בטענות שהופנו כלפי המערער.

לטענת המערער, שגה בית הדין משקבע, שכל חיבוק מורה על ידי מנהל יהווה התנהגות שאינה הולמת, וזאת ללא קשר לנסיבות בהן נעשה הדבר, שכן קביעה זו משמעה דרישה כי אנשים יהפכו, כך לטענת המערער, למעין רובוטים נטולי רגשות, תוך איסור להפגין רגשות בינאישיים לגיטימיים, כגון אמפטיה, עידוד, השתתפות בצער וכדומה. לטענת המערער, המדובר בתקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

לטענת המערער, היה על בית הדין לבחון את נסיבות האירוע, ובשים לב לגרסת המערער כי פעל באירוע מתוך גילוי אמפטיה ובתום לב, גרסה שלא נשללה, הרי שהיה על בית הדין להורות על זיכויו של המערער בנסיבות העניין.

טוען המערער, כי נוכח קביעות בית הדין, לפיהן נפרם הקשר בין ההתנכלות, שמקורה בהטרדה מינית, לבין ההתנכלות הנטענת, הרי שהיה מקום להורות על זיכויו של המערער. לטענת המערער, לא היה מקום כלל שבית הדין יבחן האם המערער התנכל למתלוננת או התעמר בה ללא קשר להטרדה מינית, אלא על רקע יחסי העבודה, או על רקע יחסי האנוש הרעועים ביניהם.

טוען המערער, שהואיל ולא ניתן היה ליתן אמון בדברי המתלוננת כי המערער התנכל לה או התעמר בה, ונוכח עדות המערער שלא נסתרה, לפיה לא התנכל למתלוננת ולא התעמר בה, אלא שבשים לב להיעדרותה הממושכת בתחילת הלימודים והבעיות שנוצרו עקב כך, היה צורך לטפל בבעיות שיצרה המתלוננת כדי שאחרים יבצעו את מטלותיה. בהמשך, נוכח תִפקודה הלקוי, הודיע המערער בשיחה שנערכה יחד עם רמי פורת, מנהל קרית החינוך, כי ייטול ממנה את תפקיד רכזת המערכת ורכזת פדגוגית.

המערער עדכן את כל הגורמים הרלוונטיים בבית הספר, במשרד החינוך, ברשות המקומית ובארגון המורים, כי אינו רואה את המתלוננת ממשיכה עמו כסגנית, וגרסתו לא נסתרה.

לטענת המערער, בניגוד לגרסת המתלוננת, גרסתו בפני הנציבות ועדותו בפני בית הדין הייתה עקבית, סדורה ובעלת הגיון דברים פנימי וחיצוני, כנה, ונעדרת סתירות ואי-דיוקים, והיה מקום ליתן לכך את מלוא המשקל הראוי.

לחלופין, כך טוען המערער, גם אם היה נקבע שלא כל גִרסתו הייתה כנה, הרי שהדבר אינו מספיק לשם הרשעתו בהתנהגות בלתי הולמת. לטענתו, לא עליו מוטל הנטל להוכיח את חפותו, אלא על המדינה להוכיח מעבר לספק סביר את העובדות שפורטו בכתב התובענה על מנת שניתן יהיה להרשיע את המערער, ולדעת המערער, המדינה לא הסירה את הספק הסביר שנותר באשר לעבירות בהן הורשע המערער על ידי בית הדין.

על כן, עותר המערער להתערב בהכרעת דינו של בית הדין, ולהורות על זיכויו מעבירות של התנהגות בלתי הולמת.

לחלופין טוען המערער, שבית הדין החמיר עִמו יתר על המידה לעניין אמצעי המשמעת, בשים לב לכך, שהעבירות בהן הורשע מצויות ברף הנמוך, ומשעה שבית הדין לא שלל את הטענה, שהמעשה מיום 1.9.2016 נעשה על ידי המערער מתוך גילוי אמפטיה כלפי המתלוננת ובתום לב, כך שהיה ניתן להסתפק בענישה מתונה יותר.

מוסיף המערער, שבית הדין ציין, כי המתלוננת הערימה קשיים על המערער כמנהל חדש בבית הספר, ולא אִפשרה כל סיכוי לכינון יחסי עבודה תקינים ביניהם, ולכן לא היה מנוס מניתוקה ההדרגתי מתפקידה כסגנית מנהלת.

טוען המערער, שבית הדין לא נתן את המשקל הראוי לעדויות האופי שנשמעו בפניו, ולחוֹות הדעת המצוינות, לאסופת ההמלצות שהוגשו בענייננו, ולהישגים המשמעותיים להם זכה תוך קידום אוכלוסיות תלמידים מוחלשות. כמו כן טוען המערער, שלא ניתן משקל ראוי לפגיעה הקשה בו ובבני משפחתו מבחינה כלכלית, נפשית, חברתית ותדמיתית עקב אישומים בגין הטרדה מינית מהם זוכה בסופו שח דבר, ושהביאו להשעייתו הממושכת מתפקידו כמנהל מאז חודש מרץ 2018.

לפיכך, עותר המערער לזיכויו, כאמור כבר לעיל, ולחלופין להקלה באמצעי המשמעת שהושתו עליו, ולהמיר את ה"נזיפה החמורה" ב"נזיפה" ולבטל את העונש של הקפאת דרגה למשך שנה.

יד. בתשובתה לערעורו של המערער טענה המשיבה (להלן "המדינה"), כי הרשעתו של המערער בביצוע עבירת המשמעת בגין חיבוק או ניסיון לחבק את המתלוננת, אינה מבוססת רק על עדותה של המתלוננת, אלא על ממצאים עובדתיים שנקבעו תוך בחינת מכלול הראיות, לרבות עדות המערער עצמו, שלדבריו, חיבק או ניסה לחבק את המתלוננת לצורך גילוי אמפטיה כלפיה. כמו כן העידו עדות הגנה, כי מגע פיזי מצד המערער היה דבר רגיל בבית הספר.

לטענת המדינה, בניגוד מוחלט לטענת המערער, הממצאים העובדתיים בנוגע למעשי המערער העומדים בבסיס הרשעתו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, אינם מתבססים כלל ועיקר על מהימנות גרסתה של המתלוננת, אלא דווקא על גרסתו של המערער.

המדינה סבורה, שהכרעת הדין של בית הדין מנומקת היטב, ויש בה סקירה וניתוח של מלוא העדויות, ואין כל בסיס משפטי להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו.

הרשעתו של המערער בגין התנהגות שאינה הולמת חלף הרשעתו בעבירה של הטרדה מינית, מבוססת על ניתוח ובחינה מעמיקה של ראיות שהובאו בפני בית הדין, ובעיקר על גרסתו של המערער ועדי ההגנה, ומכאן, שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן בפני עבירה של התנהגות שאינה הולמת.

מוסיפה וטוענת המדינה, שעבירה של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, היא "עבירת סל" בעלת "רקמה פתוחה" המתאימה עצמה לנסיבות העניין, והיא מתאפיינת בהתנהגות פסולה מן הסוג ששום ארגון או מקצוע אינם יכולים לסבול שהיא תיהפך להתנהגות מקובלת בקרבם.

בית הדין הבהיר היטב מדוע חיבוקים, או מגעים קרובים, מצד מנהל בית ספר כלפי צוות המורים - מהווים התנהגות שאינה הולמת. המדובר בקביעת נורמה ליחסים מצד מנהל כלפי עובדים הנתונים למרותו, ואין המדובר בדרישה שאנשים יהפכו למעין "רובוטים". בית הדין הצביע על הנראות הציבורית השלילית של הנוהג, לפיו נחזה מנהל בית ספק מחבק מורות, ועל הפוטנציאל להידרדרות ממגעים "תמימים" להטרדה מינית.

גם באשר להרשעת המערער בגין התנכלות למתלוננת והתעמרות בה, הרי שהרשעה זו מבוססת בעיקר על עדותו של המערער ועדות עדי ההגנה. בית הדין בחן בקפידה את הראיות בסוגיה זו, ומסקנתו מעוגנת היטב בחומר הראיות. בית הדין גם עמד על הפסול שדבק במעשיו של המערער, שפגע בכבודה של המתלוננת ובזכותה להשמיע את טענותיה קודם נקיטת צעדים כנגדה.

טוענת המדינה, שאין בסיס לטענת המערער, לפיה מעת שמצא בית הדין כי הסיבה להתנכלות ולהתעמרות אין מקורה בהטרדה מינית, הרי שחלה חובה לזכותו כליל. לטענת המדינה, תקנה 46 של תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד-1963 קובעת, שבית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, גם אם עובדות אלה לא נטענו בכתב התובענה, ובלבד שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. בענייננו, כך טוענת המדינה, ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני אישום זה.

באשר לערעור על חומרת העונש טוענת המדינה, שבית הדין לא החמיר עם המערער יתר על המידה, אלא להיפך, בית הדין הקל עם המערער, ולפיכך הגישה המדינה ערעור על קולת אמצעי המשמעת, ולדעת המדינה, המשקל שנתן בית הדין לנסיבותיו האישיות של המערער - רב מידי, בניגוד להלכה הנוהגת בדין המשמעתי לעניין זה.

לפיכך עותרת המדינה לדחיית הערעור שהגיש המערער.

טו. בערעור שהוגש מטעם המדינה נטען, כי אמצעי המשמעת שהושתו על המערער חורגים לקולא.

לטענת המדינה, בפני בית הדין נשמעו טיעונים מדוע יש להחמיר עם המשיב ולהורות, בין היתר, על פסילתו לתפקיד ניהולי למשך 5 שנים, לרבות הפניה לפסיקה עקרונית מנחה ומחייבת התומכת בעמדת המדינה, במיוחד נוכח קביעת בית הדין, לפיה הדרך בה נקט המשיב כלפי המתלוננת לאורך שנת הלימודים הייתה שגויה, לקויה ורמסה את זכויותיה של המתלוננת.

לטענת המדינה, העבירה לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת, בגין התנכלות והתעמרות במתלוננת, בה הורשע המערער היא עבירה חמורה, אך חומרת מעשיו של המערער לא מצאה את ביטויה, כך לדעת המדינה, בהטלת אמצעי משמעת הולמים, מרתיעים ומרסנים, כאלה שיש בכוחם להתוֹות את התנהלותם של עובדי המדינה ולהטמיע את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהם. לטענת המדינה, הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח היות המערער נושא מִשרה בכיר, בעל סמכויות נרחבות, שעל פי הפסיקה סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנו גבוה יוֹתר, וכן קיים נופך נוסף של חומרה בכך שהמערער משמש כאיש חינוך.

טוענת המדינה, כי על פי קביעות בית הדין בהכרעת דינו, ראיות אובייקטיביות הן שלימדו על כך שהמערער התנכל למתלוננת והתעמר בה, תוך שימוש לרעה בכוח המשרה הניהולית, ולפיכך היה מקום לפסול את המשיב מלשמש בתפקיד ניהולי. לטענת המדינה, היה ראוי להטיל על המערער אמצעי משמעת שיבטאו את כישלונו כמנהל ויבטיחו את הגנתה של המתלוננת בפניו, בדיוק כפי שמי שנמצא מועל בכספים לא ישוב לעסוק בתפקיד הכרוך בגישה לכספים.

מוסיפה וטוענת המדינה, כי המערער לא הפנים את הפסול שדבק במעשיו ולא התחרט על הדרך הלקויה שבה נהג כלפי המתלוננת, ואף גילה בפני בית הדין, שאין בכוונתו לשנות את התנהלותו וכי הוא ימשיך באותה דרך. המדינה סבורה, שלא ניתן להתעלם מאי-נטילת האחריות ואי-הבעת החרטה מצד המערער, וכי אלה מהווים אינדיקציה לצורך בהרתעת המערער.

טוענת המדינה, כי גזר הדין נעדר התייחסות לנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה ממעשיו של המשיב, נזק עליו עמד בית הדין בהכרעת דינו, לפיה המתלוננת חשה בושה והשפלה, וכי כבודה נפגע וזכויותיה נרמסו.

לטענת המדינה, ענייננו חמור מהעניין שנדון ב-עמש"מ (מחוזי חיפה) 39639-12-16 פלוני נ' נציבות שרות המדינה (23.3.2017), שכן בענייננו הורשע המערער גם בעבירה חמורה של התנכלות והתעמרות, ואילו שם נפסל המערער מתפקיד ניהולי, לאחר העברתו למשרה אחרת, למשך 9 חודשים, וכן הושת עליו אמצעי משמעת של עיכוב דרגה למשך שנתיים.

טוענת המדינה, שהדעת אינה נוחה מהעובדה שבית הדין זקף לחובתה של המתלוננת את העובדה שנעדרה עקב חופשת מחלה בתחילת שנת הלמודים, שכן המדובר בהיעדרות מוצדקת בגינה לא ניתן לבוא בטרוניה כלפי המתלוננת.

מוסיפה המדינה, כי מעשיו של המערער אינם בגדר "מעידה חד-פעמית", אלא מעשי ההתנכלות וההתעמרות במתלוננת בוצעו לאורך שנת הלימודים כולה, וגם מטעם זה היה מקום להחמיר עם המערער.

לטענת המדינה, אמצעי המשמעת שהשית בית הדין אינם מגשימים את תכליות הדין המשמעתי, ואין בהם כדי להגן על שמו הטוב של שירות המדינה, ולא ניתן לשמור באמצעותם על אמון הציבור בו, ואף לא להרתיע עובדים הנמצאים בעמדות כוח מפני שימוש לרעה בכוח שניתן להם (המדינה מפנה ל-עש"מ 9433/07 מדינת ישראל נ' מרינה אבשלומוב (21.5.2008)).

טוענת המדינה, שגם הרשעתו של המערער בגין חיבוק, או ניסיון לחבק, את המתלוננת בניגוד לרצונה, אינה דבר של מה בכך, ואף היא מצדיקה הטלת אמצעי משמעת מחמירים ומרתיעים, ולוּ בשל נראות ציבורית, פוטנציאל להידרדרות, פגיעה אפשרית ברגשותיהם של העובדים, חשש להעדפת עובד משיקולים לא ענייניים, וחשש להיעדר הסכמה מרצון, כפי שציין בית הדין. מוסיפה המדינה, כי במעשה זה קיימת גם פגיעה באוטונומיה של המתלוננת ופגיעה בכבודה.

בסיכומו של דבר, סבורה המדינה, כי אמצעי המשמעת שהושתו על המערער אינם מבטאים כראוי את חומרת מעשיו, פוגעים בעיקרון המידתיות, ופוגעים בתכליות הדין המשמעתי, ולפיכך עותרת המדינה לקבל את ערעורה, ולהשית על המשיב אמצעי משמעת של פסילה לתפקיד ניהולי לאחר העברה לתפקיד אחר למשך 5 שנים.

טז. בתשובת המערער לערעור שהגישה המדינה נטען, המדינה נהגה כלפיו בחוסר תום לב ושלא בהגינות, כאשר על אף שזוכה מכל עבירות המין שיוחסו לו בכתב התובענה, ולאחר שעניינו הסתיים, הוא נותר מושעה מעבודתו כמנהל בית ספר, כשהמדינה עושה דין לעצמה. נוכח התנהגותה של המדינה, עותר המערער לדחיית הערעור שהוגש מטעם המדינה.

לטענת המערער, אמצעי המשמעת שהושתו עליו אינם חורגים לקולא, ובוודאי לא במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. יתרה מכך, לטענת המערער, נוכח נסיבותיו האישיות, הפגיעה בשמו הטוב עקב כך שיוחס לו ביצוע עבירות מין בכתב התובענה, תִפקוּדוֹ הטוב כמנהל בבתי הספר אותם ניהל, ההישגים המשמעותיים להם זכה בעבודתו, זיכויו מעבירות המין, והיות והעבירה בה הורשע בסופו של יום מצויה ברף הנמוך, הרי שבית הדין החמיר עִמו יתר על המידה, והוא מפנה לנימוקים שפורטו בהודעת הערעור מטעמו.

לטענת המערער, אין די בעובדה שניתן היה להשית עליו אמצעי משמעת חמורים יותר מאלה שהושתו עליו, שכן הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והיא אינה ממצה את הדין עם נאשם, אלא בנסיבות חריגות, כאשר לטעמו, המדינה בערעורה אינה מונה כל נימוק המצדיק את התערבות ערכאת הערעור באמצעי המשמעת שהושתו.

לפיכך, עותר המערער לדחיית הערעור שהגישה המדינה.

יז. בפתח הדיון שהתקיים בפניי (ביום 28.10.2019), טענו באות כוחן של שני הצדדים, כי אין צורך שהתיק יתנהל "בדלתיים סגורות" ובלבד ששמה של המתלוננת יופיע בראשי תיבות.

ב"כ המערער טענה, כי בכתב התובענה לא נטען על התנכלות בעלמא, או התעמרות בעלמא, אלא האשימו את המערער בעבירת מין, כשבסופו של דבר, הוא זוכה מעבירת המין, ולכן הדבר היה צריך להוביל לזיכוי מלא מן האישום השני בדבר התעמרות והתנכלות.

ב"כ המערער סבורה, שלא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מעבירה של התנהגות שאינה הולמת, שכן המדינה כלל לא טענה בפני בית הדין בעניין זה.

ב"כ המערער טענה, שהיו מחדלי חקירה, לא בוצע עימות, לא נחקרו האנשים הרלוונטיים בעניין הטענות להתעמרות ולהתנכלות, לא בדקו ביומן הישיבות האם המערער מידר את המתלוננת מן הישיבות, ואף המערער לא נחקר בעניין זה.

לטענת ב"כ המערער, לא הייתה התעמרות והתנכלות כלל, לטענתה, העדים לא העידו שהמערער התעמר במתלוננת לאורך החודשים.

לעניין האישום הראשון בדבר החיבוק או ניסיון החיבוק, טענה ב"כ המערער, שלא היה זה מן הראוי שבית הדין יגדיר התנהלות זו כעבירה, שכן אנשים אינם "רובוטים". לטענתה, קביעת בית הדין היא מסוכנת ואינה יכולה לעמוד, שכן המחוקק לא התכוון שכל נגיעה שמהווה תמיכה, חיבוק או עידוד תיחשב כעבירה.

לטענת ב"כ המערער, מלבד עדות המתלוננת שלא זכתה לאמון בית הדין, לא הייתה עדות כלשהי שתמכה בעניין ההתנכלויות הנטענות לאורך החודשים הרבים.

באשר לגזר הדין, טענה ב"כ המערער, שהמדינה מתעלמת מכל תקופת ההשעיה בה נתון המערער בשל העבירות המקוריות בגינן הואשם, כשבסופו של דבר הוא זוכה מן ההטרדה המינית. לטענתה, אין קשר בין העבירות בהן הואשם לבין התוצאה הסופית של הכרעת הדין, והסבל שעבר המערער בתקופה זו, שבה נאלצו הוא ומשפחתו להתמודד עם תובענה משמעתית בגין הטרדה מינית, לרבות העובדה שהמערער נאלץ עקב כך לשמש כמורה לחינוך גופני בבית ספר אחר במקום מנהל בית ספר, חרף היותו מנהל שקצר שבחים על אופן ניהולו. לפיכך, ציינה ב"כ המערער, שאמצעי המשמעת שהוטלו עליו כבדים מנשוא, ולכן אף עתר המערער בערעורו להקלה באמצעי המשמעת שהושתו עליו ולדחיית ערעורה של המדינה (שהוגש על גזר הדין).

יח. ב"כ המדינה טענה, שהכרעת דינו של בית הדין מנומקת היטב ואין כלל מקום להתערב בה.

לטענתה, בניגוד לטענת המערער, הרי שזיכוי המערער מעבירת המין, לא היה צריך להוביל לזיכוי מלא, כשבעניין זה היא מפנה ל-עמש"מ (מחוזי חיפה) 39639-12-16 פלוני נ' נציבות שרות המדינה (23.3.2017) ולתקנה 46 של תקנות שירות המדינה (משמעת).

לטענת ב"כ המדינה, ניתנה למערער הזדמנות להתגונן לעניין עבירות ההתעמרות וההתנכלות, שכן מהעדויות עלתה שרשרת התנכלויות שביצע המערער, דהיינו, המדובר בעובדות שדנו בהן לאורך כל ניהול התיק בפני בית הדין.

לטענת ב"כ המדינה, בית הדין הרשיע את המערער בעיקר על סמך דברי המערער עצמו.

לטענתה, גם אם מנהל בית ספר מחבק מורה לצורך גילו אמפתיה, הרי שמדובר בהתנהגות שאינה ראויה.

לגבי גזר הדין טענה ב"כ המדינה, שבית הדין הקל עם המערער במידה המחייבת את התערבות ערכאת הערעור, כשלטענתה, מבחינת הנראות הציבורית, אין זה ראוי שהמערער יישאר בתפקיד מנהל בית ספר, במיוחד שמעשיו אינם בגדר "מעידה חד-פעמית" אלא נמשכו על פני שנת הלימודים.

ב"כ המדינה ציינה, כי המתלוננת עברה מיוזמתה לעבוד בבית ספר אחר, אולם לטענתה, עדיין לא ראוי שהמערער יישאר כמנהל בית ספר, נוכח הסיכון בפגיעה מצידו במורות ובעובדים נוספים.

יט. לאחר שנתתי דעתי לכתב התובענה המשמעתית שהוגש לבית הדין למשמעת בחיפה, פרוטוקולי הדיונים בפני בית הדין, המסמכים שהוגשו לעיון בית הדין, טיעוניהם של באי כוח הצדדים בפני בית הדין, להכרעת הדין ולגזר הדין, לטיעוניהם בכתב של הצדדים בערעוריהם, לטיעונים בתשובות בכתב שהוגשו לכל אחד מן הערעורים, לטיעונים המפורטים של ב"כ שני הצדדים, ששמעתי בדיון שהתקיים ביום 28.10.2019, מסקנתי היא שדין הערעור שהגיש המערער להידחות, ואילו דין ערעור המדינה להתקבל בחלקו.

כ. ראשית, לעניין טענת ב"כ המערער, לפיה המדינה עשתה דין לעצמה, ועל אף גזר דינו של בית הדין, שהשית על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והקפאת דרגה למשך שנה, לא החזירה המדינה את המערער לתפקיד ניהולי, הרי שסעיף 47(ה) של חוק שירות המדינה (משמעת) [אליו אף הפנתה ב"כ המערער במכתבה מיום 14.8.2019, בסעיף 10] קובע:

"הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי – עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר."

בענייננו, הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים, ומכאן שטרם ניתן פסק דין סופי בהליך המשמעתי. בעניין זה אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) מ' דרורי ב-עמש"מ (מחוזי י-ם) 29933-08-14‏ סירוטה נ' נציבות שרות המדינה, בפִסקה 23 (26.2.2015):

"כל עוד קיימת אפשרות הערעור, הרי שההליכים בעניין טרם הסתיימו, והפרשנות ההגיונית שיש ליתן לסעיף 47(ה) הנ"ל, היא כי ההשעיה תמשיך להיות תלויה ועומדת, עד לסיומם של ההליכים כולם, דהיינו: כולל ההליך האחרון, אשר יהפוך את פסק הדין לחלוט."

לפיכך, לא ניתן לבוא למדינה בטרוניה בסוגיה זו.

כא. לעניין הערעור שהגיש המערער על הכרעת הדין, לפיו נוכח אי-קבלת גרסת המתלוננת, הרי שהיה מקום לזכותו, שכן, לטעמו, לא ניתן המשקל הראוי לחוסר אמינותה של המתלוננת, הרי שמדובר, למעשה, בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין, שכידוע, ככלל, למעט בנסיבות חריגות, לא תתערב בהן ערכאת הערעור. בעניין זה אני מפנה לדברים שכתבה כב' השופטת (בדימוס) ע' ארבל ב-עש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה, בפִסקה 8 (19.8.2007):

"הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים ושמעה את העדים, אלא במקרים חריגים... הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שפסק הדין של בית הדין בחן את העובדות באופן מנומק ומפורט כדבעי, תוך סקירה מקיפה של העדויות שנשמעו והראיות שהוגשו..."(ההדגשה שלי – י.ג.).

בענייננו, בית הדין צלל לעומקן של הראיות, וניתח בפירוט את הראיות שנפרשו בפניו, ואין עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות אלה.

בנוסף, יפים לענייננו דברים שכתב כב' השופט דֹב לוין ז"ל ב-עש"מ 1161/94 אנטון וולנדרו נ' מדינת ישראל, בפסקה 4 (26.5.1994):

"כלל נקוט על-ידי בתי המשפט בדרך כלל, ועל כל מערכת שיפוטית השומעת עדויות ומתרשמת מעדים, כי הממצאים העובדתיים הם פועל יוצא ממסכת הראיות שהוצגה בפני השופט הדן בענין. האמת העובדתית נקבעת על פי היגיון הדברים, ובמידה רבה על פי ההתרשמות הישירה של השופט ממהימנותם של העדים שהשמיעו דבריהם בפניו.

ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים אלה, אלא במקרים נדירים כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או שמתגלה טעות ממשית וברורה בהערכת הראיות.

זה הדין כפי שמוצא את ביטויו בהלכה עקבית ורבת שנים של בית משפט זה.

כאמור, לא מצאתי במקרה דנן עילה מהעילות הנ"ל שתצדיק התערבותי. נהפוך הוא, בית הדין שקל בכובד ראש את כל הראיות, מקום שראה לזכות זיכה ומקום שמצא כי העובדות המרשיעות ברורות ומוכחות הרשיע." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בדומה, נהג בית הדין בענייננו. הוא שקל את הראיות, ומקום שראה לזכות את המערער, הוא זיכה, וכך זוּכה המערער מעבירות ההטרדה המינית שיוחסו לו בכתב התובענה, ומנגד הורשע, בהתאם לראיות שהוכחו כדבעי בפני בית הדין, בהתנהגות שאינה הולמת בשל חיבוק או ניסיון חיבוק של המתלוננת באירוע מיום 1.9.2016, וכן בהתעמרות במתלוננת ובהתנכלות לה לאורך תקופה.

כב. יתרה מכך, הממצאים העובדתיים לפיהם הורשע המערער, נקבעו בעיקר על סמך גרסתו של המערער עצמו.

כך למשל, המערער בהודעתו בנציבות (ת/9) מסר, שבא להניח יד על כתפה של המתלוננת באירוע מיום 1.9.2016, וכך אמר בהודעתו הנ"ל (שם, עמ' 3, ש' 25-18):

"נגמר היום הראשון ללימודים, זה היה בין 16.00 ל-16.30. היו לי עציצים ופרחים בחדר שקיבלתי לכבוד תחילת הלימודים... אני הייתי עם העציצים בידיים. הגענו לרכבי, שאלה אם אני צריך עזרה ואמרתי שתפתח את תא המטען כדי שאוכל להכניס את כל מה שהיה לי ביד, שמתי את הדברים בתא המטען והיא עדיין טעונה מזה שלא שמרתי לה מקום לידי בישיבת הפרופיל. באתי להניח לה יד על הכתף שלה, אני לא זוכר אם הספקתי להניח יד או שנרתעה לפני כן, היא נרתעה, אמרתי לה "דפדפי דף, מחר יום חדש" וזהו, ככה נפרדנו, אני נכנסתי לרכבי ונסעתי." (ההדגשה שלי – י.ג.)

דהיינו, המערער הודה שבכוונתו היה להניח יד על כתפה של המתלוננת, אך, לדבריו, הוא לא זכר אם הספיק להניח את ידו אם לאו.

בעדותו בפני בית הדין אמר המערער (עמ' 208 לפרוט', ש' 17-15):

"לא יודע אם רציתי לחבק אותה, כמו לנחם אותה, היא היתה עוד בקטע של המקום, אני בטוח בזה, והבנתי אחר כך שתמיד היא ואביגיל היו יושבות ביחד..."

ובהמשך, אמר המערער בעדותו (בעמ' 211 לפרוט', ש' 23):

"ניסיתי לגעת בכתף ואני לא זוכר אם הספקתי או לא, וכשבאתי לגעת בכתף היא נרתעה."

כג. בית הדין גם הפנה לעדותו של המערער, כאשר הוצגה לו התמונה ת/1, בה הוא נראה עם המורה עליזה ברגמן, ובית הדין הפנה לדבריו, לפיהם (עמ' 211 לפרוט', ש' 20-19):

"כשאני מחבק ואומרים שלום... כשאני מדבר, אני לא נוגע באנשים. יכול להיות שנוגע שיש רעש, תשומת לב ממישהו – אז כן."

אציין, כי לגבי אותה תמונה נשאל המערער האם הוא נגע במורה (הכוונה לגב' ברגמן), ועל כך השיב: "אם אני נוגע אליה (כך במקור – י.ג.), אני קרוב וסמוך. יכול להיות שאני נוגע לה (צ"ל: "בה" – י.ג.). התמונה לא ברורה לי" (עמ' 211 לפרוט', ש' 15). אציין בשולי הדברים, כי מן התמונה (ת/1) המצויה בתיק המוצגים של בית הדין, נראה כי המערער הניח את ידו על שִכמה של המורה העומדת בסמוך אליו, וכי התמונה, למעשה, ברורה למדי.

כד. בית הדין גם הפנה לדברי המערער בעדותו, בהם מסר המערער, בין היתר: "אנחנו בני אדם ולא מכונות ואני אומר למורים תמיד שציונים יכולים לתקן. אני רואה את הבחורה (הכוונה למתלוננת – י.ג.) אחרי הדין ודברים ב-2 – 3 דקות וגיליתי אמפטיה וזה אסור?" (עמ' 218 לפרוט' ש' 33-31). כשנשאל המערער מיד "באמצעות מגע פיזי?" (שם, ש' 34), הוא השיב: אם הייתי יודע שזה פוגע, לא הייתי מנסה. שבוע לפני זה היה אירוע של הבן שלה והיא באה וחיבקה ונישקה אותי. זה חלק מאירוע שכולם באים ומברכים וגם פה... סך הכל ניסיתי לגלות אמפטיה ולא יותר מזה, כמו שאני לא שולח ילד הביתה בוכה, לבחורה יש משפחה ו... חייב להיות אמפטיה והדברים האלה לא היו קיימים בבית הספר" (עמ' 219 לפרוט', ש' 5-1).

בית הדין גם הפנה לעדותה של גב' עליזה ברגמן בעדותה (עמ' 246 לפרוט'), מהם עלה כי היו חיבוקים או מגעים קרובים מצד המערער כלפי מורות בבית הספר.

כמו כן, הפנה בית הדין לעדותה של גב' איריס ברוס. כאשר נשאלה גב' ברוס האם ראתה מגע מיני או נגיעות בין המערער לבין המתלוננת, היא השיבה: "לא משהו לא נורמטיבי, או משהו ספציפי מול (המתלוננת). בנורמה בבית הספר וכפי שאנו נוהגים, יש חיבוק, חוזרים מחופשה ובטח לא מיניים, או משהו שמעורר אי נוחות, או הרגשה מוזרה" (עמ' 234 לפרוט', ש' 7-6). עוד הפנה בית הדין לעדותה של גב' סיגל סורוקה, ממנה עלו דברים דומים, דהיינו, שהמערער נוגע במורים בצורה חברית, למשל, כשיוצאים לחופשה "אז מתחבקים כולם אחד עם השני", וכן הפנה בית הדין לעדותה של גב' אסתר מורגנשטיין, שלא ראתה פסול בחיבוקים (עמ' 29 של הכרעת הדין).

כה. בית הדין הגיע למסקנה, נוכח מסכת הראיות דלעיל, כי המערער חיבק או ניסה לחבק את המתלוננת באירוע מיום 1.9.2016, וזאת כעולה מדברי המערער עצמו, ומדבריהן של עדות ההגנה, ומסקנתו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ולמעשה, אינה נסמכת על גרסת המתלוננת, אלא על גרסת המערער ועדות ההגנה.

כו. בית הדין קבע בהכרעת דינו, כי חיבוקים או מגעים קרובים מצד המערער, המשמש מנהל בית ספר, את צוות המורות, או מי מהן, גם אם הדבר נעשה לצורך הבעת אמפטיה, מהווה התנהגות שאינה הולמת מנהל בית ספר.

בית הדין מנה למסקנתו זו מספר טעמים (עמ' 29 של הכרעת הדין):

1. נראות ציבורית.

2. חיבוקים תמימים עשויים להידרדר למצבים אינטימיים שסופם בהטרדה מינית.

3. ישנם אנשי צוות בבית הספר שעלולים לגלות רגישות לנגיעות בהם.

4. מצב בו מנהל בית ספר מחבק את מורותיו עשוי לעורר רכילות על העדפות המנהל את מי מהן מטעמים שאינם ענייניים.

5. המנהל ואחרים כדוגמתו עשויים לפרש את התנהגותן של המחובקות כהסכמה מצידן, כאשר בדיעבד מסתבר שההסכמה לא באה מרצון, אלא מאי-נעימות לסרב לחיבוקים.

טעמיו אלה של בית הדין מקובלים עליי.

כז. כאמור, טוען המערער, כי לא היה מקום לראות בחיבוק או בניסיון החיבוק כהתנהגות שאינה הולמת, שכן יש לבחון את הנסיבות בהן נעשה הדבר, כשבענייננו, ביקש המערער לגלות אמפטיה למתלוננת. לטענת המערער, מסקנה אחרת בה תיאסר הבעת רגשות בינאישיים לגיטימיים, בה העובדים יהיו מעין "רובוטים" נטולי רגשות, היא בגדר תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

אין בידי לקבל טענתו זו של המערער.

דעתי היא, שככלל, אסור למנהל לחבק עובדים הכפופים לו, אף כאשר המניע לחיבוק אינו פסול.

חיבוק עלול להתפרש על ידי המחובק בצורה שונה מזו אליו התכוון המחבק, וכן עשוי החיבוק להתפרש באופן שלילי על ידי מי שצופה בו, כפי שעמד על כך בית הדין בהכרעת דינו (בעמ' 29 של הכרעת הדין). משכך קיים פוטנציאל לפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי בכלל ובתדמיתה של מערכת החינוך בפרט, שכן:

"השירות הציבורי אמור לשמש דוגמא לנקיון כפיים, טוהר מידות, ומסירות ונאמנות לתפקיד של עובדיו. עובד ציבור אמור לשמש דוגמא ומופת ליכולת מקצועית בצד רמה אישית, אנושית ומוסרית גבוהה. עליו לגלם במעמדו את דמות העובד הראוי.

מערכת החינוך מעמידה רף גבוה במיוחד לעובדי הוראה הנימנים עליה הן ביחס ליכולותיהם המקצועיות והן ביחס לרמת התנהגותם המוסרית. מורים במערכת החינוך משמשים דוגמא ומופת לתלמידיהם, ועל כתפיהם מוטל עול כבד של חינוך הדור הצעיר, הבנוי מהקניית ידע וחינוך לתרבות של ערכים. תרומתם של אנשי הוראה לעיצוב דמותה של החברה בישראל לשנים הבאות הינה מכרעת." (דברי כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה ב-עש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' עאוני אבו זראקי, בפִסקה 7 (7.11.2007)).

כח. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהמערער משמש כנושא משרה בכירה, כאשר ככל שהמדובר במשרה בכירה יותר, אזי נדרש מנושא המשרה להקפיד יותר במילוי תפקידו על התנהגות הולמת, כפי שעמד על כך כב' השופט (בדימוס) י' זמיר ב-עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184, 191 (1996) [להלן: "עניין אור"]:

"ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לענין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר."

בענייננו, המערער לא שימש רק כעובד מדינה, עובד הוראה, ונושא משרה בכירה, אלא גם כמנהל בית הספר, שבמסגרת תפקידו, נדרש ממנו לעמוד ברף מחמיר במיוחד, כפי שעמד על כך כב' השופט (בדימוס) י. זמיר ב-עש"מ 917/99 מדינת ישראל נ' עבדאללה חמזה, פ"ד נג(3) 77, 83 (1999) [להלן: "עניין עבדאללה חמזה"]:

"מנהל בית ספר אמור להיות, כחלק מתפקידו, גם דמות מחנכת. מכל מקום, גם אם אין באישיותו משום דוגמה חיובית, שיש בה כדי לשמש מופת להתנהגות ודגם לחיקוי, אסור לו לשמש דוגמה שלילית...

האם הוא יוכל לחנך את התלמידים באופן אישי, או להנהיג את המורים או להנהיג את המורים כדי שיחנכו את התלמידים, לערכים של יושר ומוסר? האם יהיה בידו להטיף מוסר לתלמידים או למורים, אם יסטו מדרך הישר? האם תהיה לו סמכות מוסרית לנקוט אמצעי ענישה נגד תלמיד שסרח?..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

לפיכך, צדק בית הדין משקבע, כי החיבוק או ניסיון החיבוק, בהם הודה למעשה המערער, מהווים התנהגות בלתי הולמת של המערער בעת מילוי תפקידו כמנהל בית ספר (עמ' 30-29 של הכרעת הדין).

כט. אעבור עתה לדוּן בטענות המערער באשר לאישום השני, במסגרתו נטען, כי לאחר שחזרה המתלוננת לעבודתה, בשל היעדרותה עקב תאונת הדרכים מיום 1.9.2016, החל המערער להתנכל לה ולהתעמר בה, נטל ממנה סמכויות ותפקידים עד שרוקן את תפקידה מתוכן, מידר אותה מישיבות הנהלה, ואף ניסה לפנות אותה מחדרה ומתפקידה.

בעניין אישום זה ציין בית הדין בהכרעת דינו (בעמ' 45 של הכרעת הדין), כי המערער חש אי-נאמנות מצד המתלוננת עם כניסתו לתפקידו, כשלדבריו היא ניסתה להכשילו בעבודתו, והיא נעדרה בתחילת שנת הלימודים הראשונה בה שימש כמנהל.

עם זאת, קבע בית הדין, כי (שם):

"מהראיות שנפרשו בפנינו הוכח מעל כל ספק כי הנאשם התנהל כלפי המתלוננת בכוחניות רבה, שבאה לידי ביטוי בכל דרך התנהלותו מולה. כך ניטרל אותה מסמכויותיה ומתפקידיה, וכך מידר אותה מפעילויות שונות לרבות ובעיקר מישיבות הנהלה, והורה לה כי תפנה את חדרה באופן מיידי. כל זאת עשה מבלי לידע את המתלוננת על מהלכיו הצפויים, ובלי שניתנה לה הזכות להשמיע דבריה קודם לכן.

הנאשם הירע לעשות עת נטל סמכויות עיקריות ומהותיות מהמתלוננת ביום 19.6.2017, קבל עם ועדה בשיחת הסיכום בנוכחות מורי בית הספר. אנו מקבלים טענות המתלוננת כי חשה בושה והשפלה באותו אירוע."

בית הדין הפנה להצעת חוק למניעת התנכלות תעסוקתית, התשע"ח–2018 (פ/4976/20, מיום 8.1.2018), ועמד על המנוח "התנכלות תעסוקתית", וקבע כי מונח זה מתייחס "להתנהלויות פוגעניות, משפילות ומטרידות הגורמות לאדם סבל רגשי ומצוקה נפשית, ובין השאר, זלזול והמעטה בערך העובד, השמתו ללעג והשמעת הערות מעליבות הנוגעות אליו, בידוד מעמיתיו לעבודה וכיוצ"ב, והכל באופן שהופך את סביבת העבודה לעויינת..." (עמ' 45 סיפא של הכרעת הדין).

כמו כן, הפנה בין הדין לפסיקת בתי הדין לעבודה ממנה עולה (סע"ש (אזורי ת"א)
53849-07-15 וייס נ' ריסקו בע"מ, בפִסקה 16 (16.6.2016)):

"החובה לנהוג במסגרת יחסי עבודה בתום לב ובכבוד הדדי נובעת מחוזה העבודה, מטיב מערכת היחסים בין הצדדים ומזכויותיו של העובד הקבועות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. במסגרת זו מוטלת על המעסיק החובה לספק לעובדו סביבת עבודה שאינה פוגענית, סביבה מכבדת ובטוחה שהיחסים המתקיימים בה מושתתים על ענייניות ומקצועיות, סובלנות ואדיבות. מדובר במושכלות יסוד של משפט העבודה המהוות את הבסיס האיתן לכל מערכת יחסי עבודה, אף אם אינן כתובות ברחל בתך הקטנה בחוק ספציפי."

ל. בית הדין קבע בהכרעת דינו (בעמ' 46 של הכרעת הדין), כי המערער מנע מן המתלוננת את הזכות להשמיע את טענותיה בטרם החליט לנקוט בנגדה צעדים שפגעו בה ובכבודה, במסגרתם ביקש להעביר אותה מתפקידה.

בית הדין קבע (שם):

"התנהגותו זו של הנאשם, איש חינוך ומנהל בית ספר, עליה עמדנו לעיל בדיוננו באישום השני אינה הולמת עובד מדינה, ועלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה."

לפיכך, הרשיע בית הדין את המערער בעבירה לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת) בשל התנכלותו של המערער למתלוננת.

לא. המערער ממאן להשלים עם קביעתו זו של בית הדין באשר לאישום השני, וטוען, שהיות ולא ניתן היה ליתן אמון בדברי המתלוננת, והיות שעדותו שלו, לפיה לא התנכל למתלוננת ולא התעמר בה, לא נסתרה, הרי שהיה מקום לזכותו מאישום זה.

לטענתוֹ, המעשים המיוחסים לו באישום זה הם, למעשה, אופן טיפולו בבעיות שיצרה המתלוננת נוכח היעדרותה בתחילת שנת הלימודים, ולאחר מכן נוכח תִפקודה הלקוי, והם אינם מהווים התנכלות או התעמרות.

לטענתו, הוא יידע בעניין את כל הגורמים הרלוונטיים בבית הספר, במשרד החינוך, ברשות המקומית ובארגון המורים, כי אינו רואה את המתלוננת ממשיכה עמו כסגנית, וגִרסתו לא נסתרה.

לב. לאחר ששקלתי בדבר סבורני, שאין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין, לפיה התנהגותו של המערער שתוארה באישום השני מהווה התנכלות למתלוננת והתעמרות בה, וכי התנהגות זו מהווה התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.

גם באשר לאישום זה, הרשעת המשיב נבעה בעיקר מגרסתו שלו, שאישרה, למעשה, את המעשים שנטענו באישום השני (למעט, כמובן, את הקשר שלהם להטרדה מינית, ממנו זוּכה המערער).

בית הדין עמד על כך, שבהודעת המערער בנציבות (ת/9, בעמ' 5-4) הוא, הודה שאמר למתלוננת בישיבה אצל מנהל קרית החינוך, רמי פורת, כי בכוונתו לקחת ממנה את התפקידים של רכז המערכת ורכז פדגוגי:

"אמרתי לה שאני מעריך מאוד את העשייה שלה אבל אנחנו לא באותו ראש שזה אומר יחסי אנוש (דיבור לא מכבד ופוגע), סידורי עבודה (מערכת מפלה לטובת מקורביה) וחוסר מקצועיות בעיניי שזה הדבר הכי חשוב בעניין הפדגוגי. אמרתי ל(מתלוננת) באותה שיחה שאני מתכוון לקחת ממנה את התפקידים של רכז מערכת ורכז פדגוגי..." (ת/9, עמ' 4, ש' 34-31).

בית הדין גם עמד על כך, שהמערער הודה כי הורה למתלוננת לפנות את חדרה ללא טעם סביר לכך, כאשר בעניין זה מסר המערער בהודעתו בנציבות (ת/9, בעמ' 5, ש' 11-9):

"אני לא חייב לתת לה חדר? למה אני חייב לתת לה חדר? אני לא שיבצתי אותה כרכזת מערכת. נתתי לה שנה לעשות את זה. התכוונתי לשים בעל תפקיד אחר בחדר. לגביה לא ידעתי אם היא נשארת או לא נשארת. כי הוחלט בשיחה שתעדכן אותי אם היא רוצה להישאר או הולכת..."

בית הדין גם עמד על כך, שרק בישיבה אצל מנהל קריית החינוך, מר רמי פורת, מיום 4.5.2017, גילה המערער באזני המתלוננת, כי אינו מרוצה מתִפקודה, וכי הוא מתכוון ליטול ממנה את תפקיד רכזת המערכת ותפקיד הרכזת הפדגוגית (עמ' 209 לפרוט', ש' 15-12).

בית הדין קבע (בעמ' 40 של הכרעת הדין):

"הנאשם שהגיע לדבריו לבית הספר עם תרבות ארגונית שונה החליט לבזר מסמכויותיה של המתלוננת כבר עם הגעתה לבית הספר ביום 18.9.2016, עת מסר לה את ת/3 (נשאלת השאלה מדוע לא הודיע לה על כך במהלך פגישותיהם בקיץ 2016 א.כ.)."

לג. בית הדין קבע, כי מחקירתו של המערער עלה באופן ברור, כי מהלכיו נעשו באופן שרירותי וחד-צדדי, תוך שהוא טוען כי הוא "מעצים" את המתלוננת בדרך של לקיחת סמכויות ממנה (עמ' 214 לפרוט', ש' 20-18), שלטענתו "הכנסתי למעגל עוד אנשים שלא תעשה את הדברים לבד" (שם, ש' 24).

בית הדין ציין, כי המערער טען בעדותו כי שוחח עם המתלוננת על יחסי האנוש הגרועים מצידה, ועל הפליית מקורביה בסידורי העבודה, אך בית הדין קבע שלטענות אלה אין בסיס ראייתי (עמ' 40 סיפא של הכרעת הדין).

בית הדין ציין, כי המערער הודה שנטל מהמתלוננת את סמכויות מרכזת המערכת ורכזת הפדגוגיה, וזאת ללא כל שימוע, אלא, לדבריו: "היו אירועים מסויימים שהערתי לה סיטואציות מול מורים ומבחינתי זה שיח שמסביר לבעל התפקיד" (עמ' 216 לפרוט',
ש' 2-1).

בית הדין מציין, כי המערער אישר בעדותו, שביום 19.6.2017, בישיבת סוף שנת הלימודים, הכריז בפני כל צוות המורים, על נטילת הסמכויות של מנהלת פדגוגית ורכזת המערכת, מן המתלוננת, וזאת מבלי ליידע אותה מראש שהוא עומד לעשות זאת בישיבה זו (עמ' 217 לפרוט', ש' 22-20).

אציין כי, למעשה, המערער הודיע על כוונתו ליטול מן המתלוננת תפקידים אלה בפגישה שנערכה ביום 4.5.2017 אצל מנהל קריית החינוך, מר רמי פורת, אולם על ההחלטה הסופית שלו לעשות כן, הודיע רק בישיבת סוף שנת הלימודים בפני כל צוות המורים, ובצדק קבע בית הדין, שהיה על המערער ליידע את המתלוננת בטרם ישיבת סוף שנת הלימודים על החלטתוֹ זו, ולאפשר למתלוננת להביע את עמדתה בעניין.

גם עדת ההגנה, גב' אסתר מורגנשטיין, אישרה בעדותה, כי המערער נטל תפקידים וסמכויות של המתלוננת (עמ' 226 לפרוט', ש' 21 עד עמ' 227, ש' 20). עדת הגנה נוספת, גב' טל ברוך, אישרה, כי בישיבת סוף שנת הלימודים, נטל המערער מן המתלוננת את תפקיד מרכזת המערכת והרכזת הפדגוגית (עמ' 241 לפרוט', ש' 8-7).

לד. מסכת ראייתית זו מובילה למסקנה, כפי שהסיק בית הדין, שהמערער התנהל כלפי המתלוננת בכוחניות, נטל ממנה סמכויות, אף בפני צוות המורים (בישיבת סיום שנת הלימודים שנערכה ביום 19.6.2017) והורה לה לפנות את חדרה באופן שרירותי, והכל מבלי ליידע את המתלוננת שאלה המהלכים שהוא עומד לנקוט באותה ישיבה.

בחקיקה אמנם אין כיום הגדרה להתנכלות תעסוקתית, אולם בית הדין הפנה לפסיקת בית הדין לעבודה, לפיה "התנכלות תעסוקתית" היא פגיעה בכבודו של העובד, ו/או הטרדה הפוגעת בכבודו, באופן ההופך את סביבת עבודתו לעוינת או משפילה (עמ' 45 של הכרעת הדין).

פרופ' ש' אלמוג במאמרה הגדירה את המונח "התנכלות תעסוקתית" כך (ש' אלמוג, "התנכלות תעסוקתית (mobbing)", עבודה, חברה ומשפט, יא 223 (2005), בעמ' 226):

"התנכלות תעסוקתית היא התנהגות חוזרת ונשנית כלפי עובדים שרישומה הוא פגיעה שאינה פיזית, אשר נחווית לרוב על-ידי העובדים כהשפלה. כאמור, לתופעה זו יש כמה כינויים. מונח נפוץ אחד בספרות הוא "mobbing", אשר הושאל מתחום הפסיכולוגיה החברתית על-ידי היינץ ליימן(Heinz Leymann) , פסיכולוג שעבודתו החלוצית היוותה מאיץ חשוב להתפתחות העיסוק הנוכחי בתחום. על-פי ליימן, מדובר בתופעה שבמרכזה ״תקשורת עוינת ולא-אתית שאדם אחד או יותר מכוונים באופן שיטתי כלפי אדם אחר, הנדחק לעמדה של חוסר ישע והעדר הגנות... התכיפות והאופי המתמשך של ההתנהגות העוינת גורמים לסבל משמעותי בתחומים הנפשי, הפסיכוסומטי והחברתי׳׳. המונח "mobbing" מבליט את המימד הקבוצתי העשוי לאפיין את ההתנהגות הפוגעת. אכן, במקרים רבים, כאשר יחסו השלילי של מעביד לעובד מסוים הינו בולט ומודגש, הדינמיקה במקום העבודה היא כזו שרוב העובדים האחרים ״קולטים״ לאן הרוח נושבת ומצטרפים אל הכיוון המוכתב על-ידי המעביד. כתוצאה מכך העובד שבו מדובר מוצא את עצמו מבודד מול קבוצה שלמה הנוהגת בו באופן פוגע ומשפיל."

בחינת קביעותיו העובדתיות של בית הדין בעניין, אכן מובילה למסקנה, אליה הגיע בית הדין, כי התנהגותו של המערער היוותה "התנכלות תעסוקתית" וכי המערער התנכל למתלוננת והתעמר בה.

אציין, כי מעדות המנהלת הקודמת של בית הספר, גב' אביגיל גרינברג, עלה, אכן שיחסו השלילי של המערער כלפי המתלוננת, גרר הצטרפות של מורים נוספים להלך הרוח שהוכתב על ידי המערער, כך שהמתלוננת מצאה עצמה די מבודדת:

"היא מגלה שהיא לא יודעת ומורים התחמקו ממנה ולקח לה זמן להבין שיש כאן אווירה כוללת נגדה, וכנראה ברוח המפקד... ולאורך השנה זה רק הלך והחמיר ופתאום התחילה לשים לב ליותר עובדות וסיטואציות, שהיא לא בתמונה, לא מוזמנת ולא מיודעת עד כדי שרוב חדר המורים לא דיברו איתה (כך במקור – י.ג.) ולפני חודש-חודשיים היו החברים הכי טובים שלה" (עמ' 119 לפרוט', ש' 15-11).

מקובלת עליי גם קביעת בית הדין, כי:

"הנאשם הירע לעשות עת נטל סמכויות עיקריות ומהותיות מהמתלוננת ביום 19.6.2017, קבל עם ועדה בשיחת הסיכום בנוכחות מורי בית הספר. אנו מקבלים טענות המתלוננת כי חשה בושה והשפלה באותו אירוע." (עמ' 45 של הכרעת הדין).

בעניין זה אבקש להפנות לדברים שכתבה כב' השופט (בדימוס) ד' דורנר ב-בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 131 (1995):

"עם זאת, לא יכול להיות ספק כי תכלית חוק היסוד היא להגן על האדם מפני השפלה. השפלתו של אדם פוגעת בכבודו. אין דרך סבירה לפרש את הזכות לכבוד, כאמור בחוק היסוד, כך שהשפלתו של אדם לא תיחשב כפוגעת בזכות." (ההדגשה שלי – י.ג.)

אין ספק, כי נטילת סמכויות מן המתלוננת בפני צוות המורים, מבלי שיודעה כי המערער עומד לעשות כן בישיבה זו, השפילה וביישה את המתלוננת, והיא מהווה התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, ובוודאי שאינה הולמת איש חינוך המנהל בית ספר.

לה. טענה נוספת המועלית בערעורו של המערער היא, ששעה שהוא זוכה מהטרדה מינית בשני האישומים, לא היה מקום להרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, שכן בית הדין עשה כן בהסתמך על מעשים ו/או התנהגויות שלא יוחסו לו מלכתחילה, ושהוא לא הואשם בהם במסגרת כתב התובענה.

לטענת המערער, משעה שבית הדין דחה את טענות המתלוננת, שנטענו בכתב התובענה בדבר הטרדה מינית, היה עליו להורות על זיכויו, ולא היה כלל מקום לבחון האם התנהגותו של המערער מהווה עבירה אחרת ללא קשר להטרדה מינית.

לו. במענה לטענה זו, הפנתה ב"כ המדינה לדברים שכתבתי ב-עמש"מ 39639-12-16 פלוני נ' נציבות שרות המדינה (23.3.2017) [להלן: "עניין פלוני"], שם מדובר היה בערעור של רופא, ששימש כמנהל מחלקה בבית חולים, שהוגש נגדו כתב תובענה אשר ייחס לו נעילת החדר בו היו נוכחים הוא ורופאה חדשה שהועסקה במחלקתו, כשלאחר מכן לקח אותו רופא את ידה של הרופאה החדשה והניחה על ירכו, וכן נישק וחיבק את אותה רופאה בהמשך אותו אירוע.

בהכרעת הדין של בית הדין למשמעת בעניין פלוני, זוּכה הרופא מעבירת הטרדה מינית, אך נקבע, שהוא עבר עבירה של התנהגות בלתי הולמת בגין מעשיו באירוע נשוא כתב התובענה. בית הדין בעניין פלוני אמנם קבע, שלא ניתן לייחס לגרסת המתלוננת את האמינות הנדרשת לצורך הרשעת הרופא בהטרדה מינית, ואולם נקבע שם, כי הרופא הודה, למעשה, בכל הנוגע לנגיעותיו במתלוננת וביחס לקִרבה הגופנית שנוצרה ביניהם, דבר שמהווה התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.

אציין, בשולי הדברים, כי גם בעניין פלוני, העלה המערער (שם) את הטענה, כי הנגיעה במתלוננת הייתה מתוך גילוי אמפטיה למתלוננת.

בדומה לטענה המועלית בערעורו של המערער, גם הרופא בעניין פלוני טען, כי משעה שקבע בית הדין בעניינו שמעשיו אינם בגדר הטרדה מינית, הרי שהיה על בית הדין לזכותו, ולא להרשיעו בעבירה אחרת של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.

בעניין פלוני דחיתי את הטענה הנ"ל של הרופא, וכתבתי (שם, בפִסקה נ"א):

"אין בידי לקבל את טענת ב"כ המערער, לפיה משקבע בית הדין שלא עלה בידי המשיבה לשכנע בכך שמעשיו של המערער הם בגדר הטרדה מינית, ממילא גם היה על בית הדין לזכות את המערער מעבירת המשמעת של התנהגות בלתי הולמת.

גם אם סבר בית הדין, מנימוקים אותם הביא בהרחבה בהכרעת הדין, שלא עלה בידי המשיבה להוכיח במידת הוודאות הנדרשת, כי התנהגותו של המערער עולה כדי הטרדה מינית, הרי רשאי היה בית הדין על יסוד העובדות כפי שהוכחו בפניו, ולמעשה כפי שגם עלה, בעיקרו של דבר, מן האִמרה של המערער עצמו ומעדותו בפני בית הדין, לקבוע שהמערער ביצע עבירות משמעת של התנהגות בלתי הולמת.

אני מפנה להוראת סעיף 46 של תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד-1963:

"מצא בית הדין, בתום בירור האשמה שיש בראיות שהיו לפניו כדי הוכחת האשמה ירשיע בה את הנאשם בפסק דינו.

בית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב התובענה, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן."

אעיר, שבענייננו ברי שהייתה למערער הזדמנות סבירה להתגונן, שהרי העובדות לפיהן הורשע, עמדו בליבת התובענה המשמעתית שהוגשה כנגדו, והסוגיה נדונה בהרחבה בפני בית הדין."

לז. דומה, כי הדברים יפים גם לענייננו. העובדות על בסיסן קבע בית הדין את הרשעת המערער בענייננו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, נסקרו בהרחבה על ידי בית הדין והוכחו בפניו במידת הוודאות הנדרשת.

בנוסף, אני מפנה בסוגיה זו גם לדבריה של כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש לעניין שימוש בתקנה 46 של תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין) על מנת להרשיע נאשם בדין משמעתי בעבירה אחרת שאשמתו בה התגלתה מן העובדות שהוכחו, גם אם עובדות אלא לא נטענו בכתב התובענה (עש"מ 2203/05‏ מדר נ' נציבות שירות המדינה, בפסקה 11 (21.7.2005)):

"בהתחשב בזהות הלשונית בין הוראת סעיף 184 לחסד"פ לבין הוראת תקנה 46 לתקנות, ונוכח התכליות הדומות של שתי ההוראות האמורות, יש לפרש את דרישת "ההזדמנות הסבירה להתגונן" בתקנה 46 באופן דומה לפרשנות שניתנה בפסיקתנו למונח האמור בסעיף 184 לחסד"פ.

דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן בסעיף 184 לחסד"פ פורשה בפסיקה ככוללת שני יסודות. האחד, הוא אפשרות טכנית לנהל את ההגנה, דהיינו להשמיע עדים ולהביא ראיות לעניין העובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום ומשמשות בסיס להרשעה. היסוד השני הוא הזדמנות סבירה לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום אך עולה מתוך העובדות שהובאו בפני בית המשפט (שם, בע' 541; ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615 (להלן: פרשת עוזר); ע"פ 6702/95 טרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 607, 613; השוו: ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 316, 323-324; ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, 46). לעניין היסוד השני, השאלה היא האם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום אשר לא נזכר בכתב האישום (פרשת עוזר, בע' 615; פרשת יעקובוב, בע' 541)."

לח. בענייננו, העובדות על בסיסן הרשיע בית הדין את המערער בעבירה של התנהגות בלתי הולמת, נפרשו בהרחבה בפני בית הדין בעדויות השונות ובמוצגים שהוגשו לעיונו, ולמעשה, המערער אישר הן בדבריו בפני חוקר הנציבות (ת/9) והן בעדותו בפני בית הדין, את הבסיס העובדתי להרשעתו בעבירה של התנהגות בלתי הולמת.

בהתחשב בכך שהעובדות המפלילות את המערער בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה עלו לאורך בירור ההליך בפני בית הדין, לרבות בעדותו של המערער עצמו ובעדות עדי ההגנה מטעמו, הרי שיש לקבוע שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה של התנהגות שאינה הולמת, ושלא נמנע ממנו להתגונן מפני עבירה זו.

יתרה מכך, הן באישום הראשון והן באישום השני שבכתב התובענה נטען, כי מעשי המערער מהווים התנהגות שאינה הולמת. כך, למשל, נכתב בסעיף 8 של כתב התובענה לגבי האישום הראשון: "במעשיו אלה פגע הנאשם במשמעת בשירות המדינה, הפר הוראות חוק ותקשי"ר, וכן התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה", ודבר דומה נטען לגבי האישום השני בסעיף 12 של כתב התובענה.

לפיכך, הרשעתו של המערער בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, בדין יסודה.

לט. בדיון בפניי העלתה ב"כ המערער טענות גם ביחס למחדלי חקירה מצד נציבות שירות המדינה. לטענתה, לא בוצע עימות, לא נחקרו האנשים הרלוונטיים בעניין הטענות להתעמרות ולהתנכלות, לא בדקו ביומן הישיבות האם המערער אכן מידר את המתלוננת מן הישיבות, ואף המערער לא נחקר בעניין זה, ומשכך, לטענתה, קופחה הגנתו של המערער.

אין בידי לקבל טענה זו. כידוע, לא כל מחדל חקירה מביא בהכרח לזיכוי, אלא על בית הדין לבחון האם המחדלים הנטענים, היו מביאים לכך שיתעורר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם, כפי שעמד על כך כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין בע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, בפִסקה ז(2) (18.5.2006):

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו...

עוד קבעה הפסיקה, כי התביעה אינה חייבת להציג בפני בית המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא "על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה' (עניין מליקר, וראו האסמכתאות דשם) וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר."

(עיינו גם: בדברי כב' השופט (בדימוס) א' שֹהם בע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, בפִסקה 48 (10.7.2013)).

במקרה דנן, אינני סבור שמחדלי החקירה הנטענים, ככל שאכן היו קיימים מחדלי חקירה, קיפחו את הגנתו של המערער, שהרי העדים נחקרו בצורה מקיפה בידי באת כוחו, ובפני בית הדין, ובסיכומיה בעל-פה ירדה ב"כ המערער לעומקן של הראיות.

זאת ועוד, כאשר התשתית הראייתית מובילה למסקנה מספקת להוכחת אשמתו של המערער, הרי אין די בקיומם של מחדלי חקירה לצורך זיכויו, וכאמור, בענייננו, התשתית הראייתית שנפרשה בהרחבה בפני בית הדין, ונותחה לפרטי פרטים בידי בית הדין, מובילה למסקנה בדבר אשמתו של המערער בעבירה בה הורשע.

לפיכך, יש לדחות את טענת המערער בדבר קיפוח הגנתו בשל קיומם של מחדלי חקירה, ונוכח המפורט לעיל דין ערעורו של המערער על הכרעת הדין – להידחות.

מ. באשר לגזר דינו של בית הדין טוען המערער, שבית הדין החמיר עִמו יתר על המידה לעניין אמצעי המשמעת שהושתו עליו, בשים לב לכך, שהעבירות בהן הורשע מצויות ברף הנמוך, ומשעה שבית הדין לא שלל את הטענה, שהמעשה מיום 1.9.2016 נעשה על ידי המערער מתוך גילוי אמפטיה כלפי המתלוננת ובתום לב, כך שהיה ניתן להסתפק בענישה מתונה יותר.

לטענת המערער, בית הדין לא נתן את המשקל הראוי לעדויות האופי שנשמעו בפניו, ולחוֹות הדעת המצוינות, לאסופת ההמלצות שהוגשו בעניינו, ולהישגים המשמעותיים להם זכה תוך קידום אוכלוסיות תלמידים מוחלשות. כמו כן טוען המערער, שלא ניתן משקל ראוי לפגיעה הקשה במערער ובבני משפחתו מבחינה כלכלית, נפשית, חברתית ותדמיתית עקב אישומים בגין הטרדה מינית מהם זוכה בסופו שח דבר, ושהביאו להשעייתו הממושכת מתפקידו כמנהל בית הספר.

לפיכך, עותר המערער להקלה באמצעי המשמעת שהושתו עליו, ולהמרת ה"נזיפה החמורה" ב"נזיפה" ולביטול עונש הקפאת דרגה למשך שנה.

מא. מנגד, טוענת המדינה בערעור שהוגש מטעמה על גזר הדין, כי אמצעי המשמעת שהושתו על המערער חורגים לקולא. לטענתה, העבירה בה הורשע המערער היא חמורה, ההתנכלות למתלוננת לא הייתה בגדר "מעידה חד-פעמית", וגרמה למתלוננת בושה והשפלה, ואולם חומרה זו לא מצאה את ביטויה בהטלת אמצעי משמעת הולמים, הכוללים פסילתו של המשיב לתפקיד ניהולי לתקופה של 5 שנים, כעתירת המדינה בטיעוניה בפני בית הדין לעניין אמצעי המשמעת.

לטענת המדינה, יש להשית על המערער אמצעי משמעת מרתיעים ומרסנים, שיש בכוֹחם להתוֹות את התנהלותם של עובדי המדינה ולהטמיע את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהם. לטענת המדינה, הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח היות המערער נושא מִשרה בכיר, בעל סמכויות נרחבות.

מוסיפה המדינה, כי המערער לא הפנים את הפסול שדבק במעשיו ולא התחרט על הדרך הלקויה שבה נהג כלפי המתלוננת, ואף גילה בפני בית הדין, שאין בכוונתו לשנות את התנהלותו וכי הוא ימשיך באותה הדרך. המדינה סבורה, שלא ניתן להתעלם מאי-נטילת האחריות ואי-הבעת החרטה מצד המערער, וכי אלה מהווים אינדיקציה לצורך בהרתעת המערער.

לפיכך, עותרת המדינה להשית על המשיב, בנוסף לאמצעי המשמעת שהושתו עליו, גם אמצעי משמעת של פסילה לתפקיד ניהולי לאחר העברה לתפקיד אחר לתקופה של 5 שנים.

כאמור, טענת המערער היא, שיש לדחות את ערעורה של המדינה, וכי אמצעי המשמעת שהושתו על ידי בית הדין החמירו עימו יתר על המידה.

מב. הלכה היא שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב באמצעי המשמעת שהושתו על-ידי בית הדין למשמעת, זאת הואיל והנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו. לפיכך, התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים, בהם קיים חוסר סבירות וחוסר מידתיות בין העבירות לבין אמצעי המשמעת שהושתו (עיינו: בדברי כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש ב-עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, בעמ' 479 (2001); בדברי כב' השופטת (בדימוס) ע' ארבל ב-עש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה, בפִסקאות 13-12 (19.8.2007); וכן, בדברי כב' השופטת (בדימוס) ע' ארבל ב-עש"מ 7932/07 מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, בפִסקה 15 (4.3.2008)).

מג. בענייננו, אמצעי המשמעת שהושתו על ידי בית הדין הם:

1. נזיפה חמורה.

2. הקפאת דרגה למשך שנה.

בחינת נסיבות הרשעתו של המערער, חוסר הבעת החרטה מצידו, ואי-הפנמת הפסול שבהתנהגותו, כפי שעלה בחקירתו בנציבות (ת/9), בעדותו בפני בית הדין, ואף עתה בערעורו, מובילים למסקנה שאמצעי המשמעת אשר הושתו על המערער אינם חמורים כלל ועיקר, ומשכך דין ערעורו של המערער על גזר הדין להידחות.

מד. בית הדין, כתב בגזר דינו (בעמ' 8 של גזר הדין):

"מכלל הראיות שנפרשו בפנינו מצאנו כי הנאשם התנהל כלפי המתלוננת בכוחניות רבה, שבאה לידי ביטוי בכל דרך התנהלותו מולה. כך ניטרל אותה מסמכויותיה ומתפקידיה, וכך מידר אותה מפעילויות שונות לרבות ובעיקר מישיבות הנהלה, והורה לה כי תפנה את חדרה באופן מיידי. כל זאת עשה מבלי לידע את המתלוננת על מהלכיו הצפויים, ובלי שניתנה לה הזכות להשמיע דבריה קודם לכן."

בית הדין ציין, כי שקל האם לא ראוי להטיל על המערער אמצעי משמעת חמור יותר של הורדה בדרגה לתקפה מסוימת, אולם, בסופו של דבר נמנע בית הדין מכך, כאשר הטעם לכך, הוא הרקע שהביא להתנהגותו של המערער, דהיינו תחושת חוסר שיתוף הפעולה מצד המתלוננת והיעדרותה בתחילת שנת הלימודים, והיעדרויותיה המרובות בהמשך. כמו כן, שקל בית הדין לזכות המערער את נסיבותיו האישיות, ובעיקר את חוֹות הדעת הטובות על תִפקודו כמנהל בתי הספר אותם ניהל, את ההישגים להם זכה בעבודתו, ואת הפגיעה במערער ומשפחתו בשל האישומים בהטרדה מינית, מהם זוּכה, ובשל השעייתו הממושכת מתפקידו (עמ' 9-8 של גזר הדין).

סבורני, שאין די באמצעי המשמעת שהושתו על מנת לבטא את חומרת מעשיו של המערער בהם הורשע, וכי בענייננו קיים חוסר הלימה בין אמצעי המשמעת שהושתו לבין המעשים בהם הורשע המערער.

עם זאת, בשים לב לכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם בקבלת ערעור המדינה על גזר הדין, החלטתי להסתפק בהחמרה מתונה של אמצעי המשמעת, כפי שאעמוד על כך להלן.

מה. כידוע, תכלית אמצעי המשמעת היא כפולה:

1. למנוע פגיעה משמעותית בתִפקוד של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו.

2. להרתיע עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים.

כך, למשל, נכתב על-ידי כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש ב-עש"מ 7111/02‏ נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פ''ד נז(1) 920, 926 (2003):

"כאמור, שמירה על תדמית ראויה של השירות הציבורי הוא תנאי הכרחי לשמירה על תפקוד נאות של שירות זה. נוסף על שמירה קפדנית על תדמית השירות, נועד ההליך המשמעתי למנוע פגיעה בתפקוד שירות המדינה, אשר-על-כן בבואו להטיל אמצעי משמעת יבחן בית-הדין, בין היתר, אם אמצעי המשמעת המוטלים יוצרים הרתעה מספקת בקרב עובדי המדינה. כן יבחן אם די באמצעי המשמעת האמורים כדי להשיב על כנו את אמון הציבור במערכת השירות הציבורי, שאף הוא תנאי הכרחי לתפקודו של השירות. בבוא בית-הדין לגזור דינו של נאשם בעבירה משמעתית אין הוא מתייחס לאמצעי המשמעת כאל עונש גרידא, שכן עליו לבחון מהו האמצעי ההולם את התכליות האמורות של הדין המשמעתי." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בענייננו, נתן בית הדין משקל רב לנסיבותיו האישיות של המערער, לרבות חוֹות הדעת החיוביות מאוד על תִפקודו כמנהל בתי הספר אותם ניהל, ההישגים להם זכה בעבודתו, והפגיעה בו ובמשפחתו, נוכח האישומים להטרדה מינית שהועלו נגדו ואשר מהם זוּכָּה, ונוכח השעייתו מתפקידו.

מו. אכן, יש לשקול גם את נסיבותיו האישיות של נאשם בדין המשמעתי, כפי שכתבה כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה ב-עש"מ 7635/05 שרתוק נ' נציבות שרות המדינה, בפִסקה 13 (29.1.2007):

"עם זאת, התכלית המערכתית הכללית של דין המשמעת אינה עומדת לעצמה, ולעולם יש לשקול בצידה גם את ההיבט האישי והאנושי הקשור בנאשם ובנסיבות חייו. בהקשר האינדיבידואלי נשקלים, בין היתר, עוצמת הסטייה בהתנהגותו של העובד מול מידת תרומתו לשירות הציבור, מצבו האישי, והנסיבות שהביאו לביצוע העבירה."

אולם, עם זאת, בדרך כלל נסוג עניינו האישי של הנאשם בפני בית הדין למשמעת מפני האינטרס הציבורי לשמירה על תדמית השירות הציבורי והרתעת עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים, כפי שעמדה על כך כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה ב-עש"מ 1116/08 מדינת ישראל נ' אמל בהותי, בפִסקה 10 (22.4.2009):

"אמנם, כלל הוא כי בגזירת אמצעי המשמעת נודע מקום גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם... אולם בתחום המשמעת, בדרך כלל נסוג הענין האישי בפני המסר הציבורי הכללי הנדרש, והמשתקף באמצעי המשמעת הראויים, כדי להגשים את תכלית השמירה על מעמד השירות הציבורי, שבלעדיו הוא יתקשה לתפקד." (ההדגשה שלי – י.ג.)

עיינו גם בדברי כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה ב-עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה, בפִסקה 12 (7.11.2007) [להלן: "עניין אסדי"]:

"... נוכח תכליתו המיוחדת של דין המשמעת, באיזון שבין האינטרס הציבורי באכיפת נורמות המשמעת בשירות הציבורי, לבין ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של העובד, יינתן בדרך כלל משקל מיוחד לאינטרס הציבורי..."  (ההדגשה שלי – י.ג.)

בעניינו, סבורני, כאמור, שהמשקל שנתן בית הדין לנסיבותיו האישיות של המערער, נסיבות שבוודאי אין להתעלם מהן, מביא לתוצאה העלולה לפגוע באינטרס הציבורי של שמרה על מעמד השירות הציבורי, וזאת הגם, שכמובן, אין להתעלם מכך שבסופו של דבר זוּכה המערער מעבירות ההטרדה המינית, והיה מקום ליתן לנסיבה זו משקל בעת גזירת אמצעי המשמעת.

מז. במקרה דנן, שימש המערער כמנהל בית ספר, והמעשים בהם הורשע בוצעו במסגרת עבודתו.

כלל עובדי השירות הציבורי נדרשים לשמש דוגמה מקצועית וערכית לציבור כולו, ואולם מאיש חינוך מצופה לעמוד ברף מחמיר יותר, וזאת כפי שכתבה כב' השופטת (בדימוס)
א' פרוקצ'יה ב-עש"מ 1110/08 מדינת ישראל נ' חאלד אבו ליל, בפִסקה 11 (22.4.2009):

"יש מקום לחזור ולהדגיש את מעמדו המיוחד והרגיש של מורה ואיש חינוך בישראל. השירות הציבורי כולו נדרש לשמש דוגמא למקצועיות, מחויבות ומסירות, בצד התנהגות ערכית ורמה אנושית גבוהה. אולם, על אנשי החינוך לעמוד ברף מחמיר ותובעני במיוחד (עש"ם 4875/06 מדינת ישראל נ' אבו זראקי (לא פורסם, 7.11.07), פיסקה 7). מורה האחראי מכוח תפקידו לחינוכו של הדור הצעיר, נדרש בעמידה באמות מידה גבוהות במיוחד של התנהגות ערכית אשר תשמש דוגמא לסביבתו, ותקרין רוח של יושר ותרבות, כגורם מעצב בתהליך החינוך של צעירים..."

כמו כן, אני מפנה לדברים שכתבה כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש ב-עש"מ 1682/02 סרחאן עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל, בפִסקה 3 (19.5.2002):

"המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו." (ההדגשה שלי – י.ג.)

מח. בנוסף לרף ההתנהגות המצופה מכלל עובדי המדינה, ולרף המחמיר המצופה מאיש חינוך, ישנה חומרה נוספת במעשיו של המערער, דווקא נוכח מעמדו הבכיר כמנהל בית ספר, כפי שנכתב בעניין אור (לעיל, בעמ' 191), שם נקבע, שככל שעובד המדינה נושא משרה בכירה יותר, בעלת סמכויות ואמון רב יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו הקפדה רבה יותר על התנהגות הולמת.

עוד אציין, כי מעמדו של המערער כמנהל בית ספר, מציב רף גבוה ומחמיר אף יותר, כפי שנכתב בעניין עבדאללה חמזה (לעיל, בעמ' 83), שם נקבע, כי מנהל בית ספר צריך לעמוד בסטנדרט מוסרי גבוה, הן על מנת שיוכל לחנך לערכים של יושר ומוסר את תלמידיו, והן על מנת שיוכל לנהל כראוי את צוות המורים ועובדי בית הספר.

מט. בענייננו, מעידתו של המערער, ככל שהמדובר באישום השני, לא הייתה חד-פעמית, אלא נמשכה לאורך שנת הלימודים. לפיכך, "גם אם הוא מנהל את בית הספר ביעילות, ואפילו אם הוא מצליח להוביל את התלמידים להישגים בלימודים" (עניין עבדאללה חמזה, שם), לא ניתן להסתפק באמצעי המשמעת שהושתו על ידי בית הדין, שאינם הולמים את חומרת מעשי המערער.

כאמור, סטנדרט ההתנהגות הנדרש מעובד מדינה גבוה יותר ככל שהמדובר בעובד בכיר יותר, כפי שכתב כב' השופט (בדימוס) י' זמיר ב-עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 678 (1998):

"ההתנהגות ההולמת הנדרשת מעובד המדינה, אם כלפי עובד אחר ואם כלפי אדם מבחוץ, עשויה להשתנות על פי התפקיד (ובכלל זה המעמד והסמכות) של עובד המדינה... כלומר, סטנדרד ההתנהגות הנדרשת מעובד המדינה מוכתב על ידי שני נתונים עיקריים: ראשית, על ידי מעמדו כעובד המדינה; שנית, על ידי תפקידו בשירות המדינה. בהתאם לתפקיד, אפשר שסטנדרד ההתנהגות הנדרשת מעובד מדינה בתפקיד מסוים, יהיה, בשל מהות התפקיד, גבוה יותר מסטנדרד ההתנהגות של עובדי המדינה בדרך כלל... אפשר, לכן, שהתנהגות של עובד מדינה בתפקיד מסוים, אף שלא תיחשב התנהגות בלתי הולמת לגבי עובדי המדינה בדרך כלל, תיחשב התנהגות בלתי הולמת לגבי אותו עובד..."  (ההדגשה שלי – י.ג.)

זאת ועוד, מטרת ההליך המשמעתי אינה להענשתו של העובד שסרח, אלא היא נועדה להגן על רמת תִפקודו של השירות הציבורי ועל תדמיתו בעיני הציבור, ולפיכך נדרש מסר של הקפדה על דיני המשמעת על עובדי המדינה (עיינו: בעניין אסדי, בפִסקאות 13-12).

נ. בהתחשב בכל האמור לעיל, ולאחר שלקחתי בחשבון את עובדת זיכויו של המערער מעבירת הטרדה מינית, בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשם כשמתקבל ערעור המדינה על גזר הדין, ובהתחשב בכך שיש ליתן משקל מוּפחת לנסיבותיו האישיות של המערער, אני מקבל חלקית את ערעור המדינה על גזר הדין, ומורה, כי בנוסף לאמצעי המשמעת שהשית בית הדין בגזר דינו מיום 25.7.2019 (נזיפה חמורה והקפאת דרגה למשך שנה), יושתו על המערער גם אמצעי המשמעת הבאים:

1. העברה למשרה אחרת למשך שנה אחת ממועד גזר דינו של בית הדין (25.7.2019).

ההעברה תבוצע בתיאום עם המנהל הכללי של משרד החינוך (או מי שהמנהל הכללי מינה לכך), ויכול, בהתאם לשיקול דעת המנהל הכללי (או מי שהוא מינה לכך), שבתקופה זו ימשיך לשמש המערער כמורה לחינוך גופני, תפקיד שאותו הוא ממלא כיום.

2. פסילה מלמלא תפקיד ניהולי לתקופה של שנה אחת ממועד גזר דינו של בית הדין (25.7.2019).

למניעת ספק מובהר, שתקופת ההעברה למשרה אחרת חופפת לתקופת הפסילה מלמלא תפקיד ניהולי.

נא. סוף דבר:

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מורה על דחיית ערעורו של המערער הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין.

באשר לערעורה של המדינה על גזר הדין, אני מקבל את הערעור באופן חלקי, כפי שפורט לעיל.

מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא את העתקי פסק-הדין בדואר רשום (וזאת בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים בעמ' 9 לפרוט') אל:

1. ב"כ המערער, עו"ד גב' תמי אולמן, חיפה.

2. ב"כ המדינה, עו"ד גב' שרון איל, פרקליטות מחוז חיפה (פלילי).

ניתן היום, א' טבת תש"ף, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.