התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה בגין גביית יתר של היטל השבחה. לטענת הנתבעת, התובעת היא שנותרה חייבת כספים בגין אי תשלום מלוא יתרת ההיטל.

רקע עובדתי

1. התובעת הגישה לנתבעת תכנית למימוש זכויות בנייה וחיזוק מבנה מסחרי על-פי תמ"א 38 בחלקה 19 שבגוש 11009 שבקריית אתא. הנתבעת, שהינה הגוף שהוסמך בחוק לגבות היטל השבחה באופן שנקבע בתוספת השלישית שבחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה או החוק, והתוספת השלישית - לפי העניין), שלחה לתובעת ביום 20.8.2014 דרישה לתשלום "היטל השבחה בגין היתר בנייה" בסך 480,000 ₪ (ובצירוף הפרשי הצמדה - 563,827 ₪), לה צורפה חוות דעת מיום 19.6.2014 של שמאי המקרקעין גדי דגני, שהעריך את ההשבחה שעניינה תוספת של 1,200 מ"ר לשטח מבנה עיקרי בחלקות 19 ו-21 בגוש 11009, בסכום של 960,000 ₪, נכון ליום 31.1.2013 (המועד בו אושרה הבקשה הכוללת תוספת שטחים עיקריים על-פי תמ"א 38) . על החלטת הנתבעת הגישה התובעת ביום 5.10.2014 ערעור בפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, בו חלקה על חוות דעת השמאי דגני וטענה כי היא זכאית לפטור מהיטל השבחה.

2. בישיבה של ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה שהתקיימה ביום 8.10.2015 ניתן תוקף של החלטה להסכמות אליהן הגיעו התובעת והנתבעת. בהודעה על ההסכמות נכתב כי הנתבעת תנפיק לתובעת היתר בנייה בכפוף לתשלום כופר למקומות חנייה בבניין נשוא הערר ותשלום או העמדת ערבות בנקאית בסך 591,201 ₪ להבטחת החיוב בהיטל השבחה על-פי השומה מיום 19.6.2014. עוד נכתב בהודעה על ההסכמות:

"יובהר כי היטל ההשבחה האמור שנוי במחלוקת, כמפורט במסגרת ערר 8067/14 והצדדים ממתינים להחלטת ועדת הערר (וזאת מבלי לגרוע מכל טענה מטענות מי מבין הצדדים ו/או זכות מזכויותיהם בנוגע לערר ולחיוב, לרבות עצם הטלתו, שיעורו ושערוכו). אם תבחר העוררת בהפקדת ערבות בנקאית, הרי שהערבות הבנקאית תהיה צמודה ותכלול תוספת הפרשי ריבית לפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. הערבות הבנקאית לא תועמד לפירעון על ידי הוועדה המקומית אלא לצורך פירעון חיוב חלוט ככל שיהיה על פי ההחלטה בערר (או בעתירה מינהלית או בערעור ככל שיוגשו בנדון), וככל שייקבע בהליך חלוט כאמור, כי אין מקום לחיוב כאמור תושב הערבות הבנקאית לעוררת".

3. ביום 25.8.2016 החליטה ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה לדחות את הערעור שהגישה התובעת. בהחלטה צוין כי הפטור מהיטל השבחה שניתן בסעיף 19(ב)(10)(א) בתוספת השלישית לחוק מתייחס אך ורק לדירת מגורים, ואילו בענייננו החיוב בהיטל השבחה הוצא לתובעת בגין מימוש תמריצי תמ"א 38 במבנה שאינו מיועד למגורים.

4. ביום 14.11.2016 שילמה התובעת לנתבעת 480,000 ₪ - סכום הקרן של היטל ההשבחה.

5. בהחלטה משלימה מיום 20.9.2018 קבעה ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה כי מועד "מימוש הזכויות" במקרקעין, על-פי הגדרתו בסעיף 1(א) לתוספת השלישית לחוק הוא 24.3.2013 - המועד בו ניתן היתר הבנייה הראשון למימוש תמריצי תמ"א 38 (ולא 31.1.2013 - המועד על-פיו נקבעה ההשבחה בחוות דעת השמאי דגני, ואף לא 20.10.2015 - מועד מתן היתר הבנייה השני, בעקבות ההסכמות מיום 8.10.2015). הוועדה הורתה לנתבעת להעביר לתובעת שומה מתוקנת למועד הקובע, וקבעה את אופן תשלום הפרשי הצמדה וריבית על היטל ההשבחה. נקבע כי מיום 20.8.2014, הוא המועד בו שלחה הנתבעת את הדרישה לתשלום "היטל השבחה בגין היתר בנייה" תישא השומה המתוקנת הפרשי הצמדה בלבד, כי החל ממועד החלטת ועדת הערר ועד 30 יום ממועד הנפקת שומה חדשה ומתוקנת תישא השומה המתוקנת הפרשי הצמדה בצירוף ריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה) בלבד, ולאחר חלוף 30 יום ממועד הנפקת השומה המתוקנת, היא תישא ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות.

6. ביום 29.7.2019 שלחה הנתבעת לתובעת דרישה לתשלום היטל השבחה בסך 177,502 ₪. בעקבות זאת, הגישה התובעת ביום 27.8.2019 את התביעה הנוכחית.

כתבי הטענות

7. בכתב התביעה בסדר דין מקוצר טענה התובעת כי הנתבעת לא הוציאה שומה מתוקנת, כפי שנקבע בהחלטה המשלימה מיום 20.9.2018 של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה. עוד היא טענה כי על-פי חישוביה, שהומצאו לתובעת, הרי לאור תשלום 480,000 ₪ ביום 14.11.2016 ועל-פי אופן חישוב הפרשי הצמדה וריבית שנקבעו בהחלטה המשלימה, היא שילמה לנתבעת סכום ביתר של 5,312 ₪. שלושה סעדים נתבעו: (1) צו שיורה לנתבעת למחוק את חוב התובעת בגין היטל השבחה, מאחר וההיטל שולם; (2) חיוב בהשבת סך 5,312 ₪ שנגבו ביתר; (3) החזרת הערבות הבנקאית שנמסרה לנתבעת, בהתאם להסכמות מיום 8.10.2015.

8. ביום 18.11.2019 הגישה הנתבעת בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולחילופין - למתן רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירו של רונן רוזנפלד, גזבר עיריית קרית אתא והנתבעת. ביום 14.12.2019 הוריתי על העברת התביעה לפסים של סדר דין רגיל וביום 9.6.2020 קבעתי שהתצהיר יהווה כתב הגנה. בתצהיר נטען כי בהחלטה המשלימה לא נכללה התייחסות לתקופה שתחילתה ביום 24.3.2013 (מועד מימוש הזכויות) ועד ליום 20.8.2014 (המועד בו שלחה הנתבעת את הדרישה לתשלום היטל השבחה), וכי על-פי הדין בגין תקופה זו מצטרף להיטל ההשבחה בסך 480,000 ₪ הפרשי הצמדה למדד וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (להלן: ריבית פיגורים), אם כי הנתבעת נקטה כלפי התובעת בגישה מיטיבה, והסתפקה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד לתקופה זו. הנתבעת לא חלקה על הקביעה בהחלטה המשלימה, לפיה בתקופה שבין 20.8.2014 (משלוח הדרישה) לבין 25.8.2016 (מועד ההחלטה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה) יש לצרף הפרשי הצמדה בלבד, אולם נתנה פרשנות משלה לפסקה בה נכתב: "החל ממועד החלטת ועדת הערר ועד 30 יום ממועד הנפקת שומה חדשה ומעודכנת, תישא השומה הפרשי הצמדה בצירוף ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד". לטענת הנתבעת, יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה לתקופה שתחילתה ביום 25.8.2016 (מועד ההחלטה של ועדת הערר) "ועד 30 יום ממועד הנפקת דרישת תשלום עדכנית, דהיינו עד ליום 25.10.2016". מטענה זו משתמע שהנתבעת היא הנפיקה דרישת תשלום עדכנית ביום 25.9.2016. בהמשך לשיטתה, ובניגוד לאמור בהחלטה המשלימה ("לאחר חלוף 30 יום ממועד הנפקת השומה המתוקנת, אם לא תשולם, תישא השומה ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות"), טענה הנתבעת כי על התובעת לשאת בריבית פיגורים לתקופה שתחילתה 30 יום לאחר הנפקת דרישת תשלום עדכנית (25.10.2016) וסיומה ביום 16.11.2016, הוא המועד בו שילמה התובעת 480,000 ₪. הנתבעת טענה כי לאחר התשלום ביום 16.11.2016 נותרה התובעת חייבת בגין יתרת היטל השבחה סך של 7,305 ₪.

הכרעה

9. בהחלטה המשלימה לא נקבע שיש לצרף הפרשי הצמדה או ריבית מכל סוג שהיא לתקופה ממועד מימוש הזכויות (24.3.2013) ועד ליום 20.8.2014. אין מדובר בחסר מקרי, ולא היה מקום לנתבעת להחליט על דעת עצמה (מבלי להודיע לתובעת, ומבלי להשיב למכתבי ההתראה שנשלחו אליה) על צירוף הפרשי הצמדה לסכום המקורי של היטל ההשבחה. הנתבעת היא שפעלה בניגוד להחלטה המשלימה, ולא המציאה לתובעת שומה עדכנית, תחת השומה השגויה של השמאי דגני, שהעריך את ההשבחה נכון ליום 31.1.2013 במקום ליום 24.3.2013. מחדל זה של הנתבעת מנע ממנה את האפשרות לחשב הפרשי הצמדה וריבית עד ל-30 יום לאחר "הנפקת שומה חדשה ומעודכנת" וריבית פיגורים ממנה ואילך. תחת זאת, בחרה הנתבעת במועד של "הנפקת דרישת תשלום עדכנית". לא הוצגה דרישת תשלום עדכנית ולא הוכח המועד בו הומצאה לידי התובעת. אולם אף אם נקבל את התחליף שמצאה הנתבעת למועד הנפקת שומה עדכנית, לא יהא בכך כדי לבסס את טיעונה ליתרת חוב בסך 7,305 ₪, לאור החישוב של הפרשי הצמדה בתקופה 24.3.2013 - 20.8.2014, בניגוד לאמור בהחלטה המשלימה.

מיום 20.8.2014 (משלוח הדרישה הראשונה) עד 25.9.2016 (30 יום לאחר החלטת ועדת הערר) יש לצרף להיטל בסך 480,000 הפרשי הצמדה בלבד, וממועד זה ועד ליום 14.11.2016) מועד התשלום בפועל יש לצרף הפרשי הצמדה למדד וריבית לפי חוק פסיקת ריבית. התוצאה המתקבלת היא 474,509 ₪. תשלום 480,000 ₪ היווה תשלום ביתר של 5,491 ₪. מכיוון שהסעד הכספי הועמד על 5,312 ₪, אין מקום לפסוק לטובת התובעת סכום גבוה יותר.

10. אשר על כן, אני מקבל את התביעה. אני מורה לנתבעת למחוק מספריה את הרישומים בדבר יתרת חוב בגין היטל השבחה, ולהחזיר תוך 30 יום מהיום לתובעת את הערבות הבנקאית שהופקדה בשעתו להבטחת תשלום היטל זה. כמו-כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(1) 5,312 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 27.8.2019, ועד לתשלום המלא בפועל;

(2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;

(3) שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מ ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ה אב תשפ"ב, 22 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.