בפניי תביעה כספית להשבת תשלום ארנונה ביתר, כטענת התובע.

טענות הצדדים:

1. התובע שכר דירה מהנתבע, כאשר שהה בדירת הנתבע מחודש אוגוסט 2014 ועד לאמצע חודש ינואר 2015. לטענת התובע, בעת עזיבתו את המושכר, ביקש ממנו הנתבע תשלום בסך 1,000 ₪ בגין הארנונה לתקופה בה התגורר בדירה.
2. התובע טוען, כי לאחר תקופה התברר לו שהסכום שנגבה ממנו, נגבה ביתר, שכן הארנונה השנתית עומדת על סך 5,834 ₪. בדירה התגוררו 4 שותפים ולכן הסכום הכולל אשר על התובע לשלם בגין הארנונה עומד על סך 603 ₪. נוכח האמור, על הנתבע להשיב לתובע סך של 437 ₪ (כולל ההחזר בגין שנת 2015).
3. עוד טוען התובע, כי קיבל הנחה בתשלום ארנונה בסך של 479 ₪ ולכן על הנתבע להשיב לו סך כולל של 917 ₪. התובע טען, כי יש להוסיף לתביעתו אף פיצוי ועל כן הגיש תביעתו על סך כולל של 2550 ₪.
4. התובע צירף תדפיסי ארנונה וההנחות וכן את הפניות ששלח לנתבע בשנת 2017 באימייל במסגרתן יידע אותו באשר להחזר לו הוא זכאי. הנתבע לא ענה לתכתובות אלו.
5. הנתבע טוען מנגד, כי הופתע לקבל תביעה לאחר 6 שנים. על פי סעיף 7.1 לחוזה היה על התובע להעביר את שם הצרכן בעירייה לשמו, וזאת לצורך תשלום ארנונה. הנתבע טוען, כי התובע לא עשה כן, ולכן נאלץ לפנות אליו ולבקש את הסכום ששולם. סכום זה לטענתו כולל הפרשי הצמדה וריבית, שכן משך 5 חודשים התובע לא שילם תשלומי ארנונה. הנתבע טען, כי הוא שילם ישירות לעיריית ירושלים.
6. הנתבע טוען, כי הוא עיתונאי ומקבל מאות מיילים ביום ולכן לא ענה לתובע.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בראיותיהם, לרבות המסמכים שהוגשו לבית המשפט, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

1. התובע הציג בפניי את חשבון הארנונה לשנת 2015 בסך של 5,833.80 ₪. מדובר בחשבון שנתי. כמו כן הציג בפניי התובע דפי תנועת חשבון לשנים 2014 ו – 2015. בשנת 2015 נכתב מפורשות כי השומה השנתית הינה 4833.8 ₪ ואילו לגבי שנת 2014 לא נכתב דבר ולכן לא ניתן לדעת מהו הסכום. אצא מנקודת הנחה שהסכום לא השתנה בין השנים (בשים לב כי על פי רוב התשלומים עולים ולא יורדים) ולכן על התובע היה לשלם בגין 5 החודשים לשנת 2014 סך של 608 ₪ (5,833.8 חלקי 12 חודשים כפול 5 חודשים וחלקי ארבע). בגין חצי חודש בשנת 2015 על התובע היה לשלם 5,833.8 חלקי 12 חלקי 2 חלקי ארבע – 61 ₪. בסה"כ היה על התובע לשלם ארנונה סך של 669 ₪.
2. באשר להנחה שהתובע קיבל – מדובר בהנחה שניתנה הן לתובע והן לדייר נוסף, כעולה מהמסמכים שצורפו, באשר לשנת 2014 בסך כולל של 479 ₪. הנחה זו ניתנה לאחר שהתובע יצא מן הנכס ולאחר שכבר שולמה הארנונה, נראה כי לאחר מכן העיריה ביצעה זיכוי לחשבון הארנונה.
3. אין ספק, כי במועד בו שילם התובע לנתבע את סכום הארנונה בסך 1,000 ₪, טרם התקבלה הנחה וזאת בין היתר לנוכח העובדה שהתובע, לא העביר את שמו כצרכן בעירית ירושלים, ועשה כן רק בדיעבד, וזאת על אף הוראותיו הברורות של חוזה השכירות ולפיהן נדרש התובע להעביר את שם הצרכן על שמו (סעיף 7.1 לחוזה).
4. הנתבע טען, כי הכספים שניתנו לו על ידי התובע הועברו לעיריית ירושלים באמצעות הדיירים שנותרו בכנס. הם אלו שעסקו בביצוע תשלומי החשבונות ולטענתו, הוא ביקש מהתובע את הסכום שהתבקש, לנוכח דרישת אותם שוכרים. התובע יצא טרם זמנו מהדירה.
5. במצב דברים זה עולה, כי אין זה אשמו של הנתבע כי התובע פעל בדיעבד מול עיריית ירושלים לצורך קבלת הנחה בארנונה. לא שוכנעתי כי הנתבע נטל את הכספים לכיסו, שכן כאמור, כאשר שולמו תשלומי הארנונה, טרם ניתן לתובע הפטור. הנתבע לא התעשר על חשבון התובע.
6. על כן, איני סבורה כי על הנתבע להשיב לתובע את סכום ההנחה. סכום זה על התובע לדרוש מעיריית ירושלים ו/או מיתר השוכרים שנהנו מהנחה זו. בשים לב, כי התובע גרם לכך שההנחה לא תינתן לו במועד, שכן פעל בניגוד להוראות סעיף 7.1 לחוזה השכירות. על כך התובע יכול להלין רק על עצמו.
7. הנתבע טען במהלך הדיון, כי הסך של 1,000 ₪ כולל תשלומים נוספים אותם היה חייב התובע מלבד ארנונה. לא הובא כל תימוכין לטענה זו שהועלתה לראשונה בדיון ולכן לא מצאתי לקבלה.
8. אשר על כן, אני פוסקת כי הנתבע ישיב לתובע סך כולל של 331 ₪ (1000 פחות 669). איני פוסקת הפרשי הצמדה וריבית, שכן התובע לא הביא ראיות מלאות באשר לחוב הארנונה, שכן, חישוביו אינם כוללים הפרשי הצמדה וריבית בשל האיחור בתשלום הארנונה (התובע לא שילם ארנונה משך כחמישה וחצי חודשים).
9. בנסיבות המקרה הנדון אף לא מצאתי לפסוק הוצאות לתובע. התובע הגיש תביעתו לאחר למעלה מ – 5 שנים מיום סיום השכירות. הגשת התביעה בשיהוי כה רב, גרמה לנתבע לנזק ראייתי, שכן כיום, אין בידו המסמכים והפרטים המלאים באשר לדרך חישוב החוב.
10. התובע טען, כי שלח אמיילים לנתבע כבר בשנת 2017 (כשנתיים וחצי לאחר סיום תקופת השכירות), וכי הנתבע לא ענה. הנתבע מנגד טען, כי הוא מקבל אימיילים רבים מידי יום ולכן אינו קורא את כולם. איני מקבלת טענה זו של הנתבע באשר לאי מתן מענה, אולם היה על התובע, מייד כאשר הבין שמכתביו אינם נענים, להגיש תביעתו ולא להמתין זמן כה ממושך, אשר אין ספק כי גרם לנזק לנתבע. כמו כן, לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, שכן ראש נזק זה לא פורט ולא ברור בגין מה הוא נדרש.
11. נוכח המפורט לעיל, הנתבע ישיב לתובע סך כולל של 331 ₪. סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי בירושלים.

ניתן היום, י"ד טבת תש"פ, 11 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.