מבוא

1. בפני בקשה מיום ה- 13/12/19, להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, בסכום ריאלי, והיה והתביעה כנגדה תדחה בסופו של יום.
2. עסקינן בתובענה על הסך של 1,591,569 ₪, אשר הגישה התובעת, חברה בע"מ, שעיסוקה עבודות תחזוקת גנים ברשויות מקומיות כנגד הנתבעת, עירייה, בגין הסכם שירותי גינון אשר נכרת ביניהן.
3. הנתבעת הגישה כנגד התובעת כתב תביעה שכנגד.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשת/הנתבעת, בקשתה זו נסמכת על סעיף 353 (א) לחוק החברות, התשנ"ט -1999. לטענתה עסקינן בתובענה שאינה מוצדקת, אשר הוגשה ע"י תובעת שהינה חברה בע"מ. המבקשת מפנה לכך שההסדר בסעיף 353 א לחוק החברות נועד למנוע מצב בו בסופו של הליך לא יהיה לנתבע ממי להיפרע בגין הוצאותיו.
2. בענייננו טוענת המבקשת/הנתבעת, עסקינן בתביעה מופרכת אשר המשיבה לא הניחה לה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת, ואין חולק כי תכלית ההסדר בחוק מתקיימת.
3. לטענת המבקשת/נתבעת, היות והמשיבה/תובעת היא חברה אשר אחריות בעלי המניות בה הינה מוגבלת, ולאור הסיכון הכרוך בהגבלת אחריות זו, קבע המחוקק את ההסדר הקיים בחוק, המהווה חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה תובעת בערובה להוצאות. עוד מפנה היא לכך שסיכויי התביעה הינם קלושים.
4. הבקשה הועברה לתגובת התובעת אשר טענה כי דין בקשתה להידחות. לטענת התובעת, יש לדחות את הבקשה מכל וכל. הנתבעת/המבקשת כך לטענתה, קבלה שירות בשווי של כמיליון ₪, מבלי לשלם עבורו, ולפיכך בקשתה זו הינה בבחינת עזות מצח גדולה.
5. לטענת המשיבה/התובעת היא הינה אחת החברות המובילות בארץ בתחום שירותי ואחזקת גנים, אם לא הגדולה בהן: עסקינן בחברה אשר מחזור הפעילות שלה הוא בסדר גודל של עשרות מיליונים בשנה, חברה המספקת שירות מעל ל- 20 שנה לרשויות ציבוריות, והמעסיקה מאות עובדים, ואשר לפחות ב- 15 שנה האחרונות לא ניתן כנגדה ולו פס"ד אחד המחייבה לשלם תשלום כלשהו למאן דהו.
6. לטענתה, אין כל סיכוי שתביעתה תידחה, ולנתבעת אין כל בדל הגנה כנגד התביעה כנגדה, וככל שתידרש היא לשלם דבר מה הרי שתעשה היא זאת בקלות. התובעת/המשיבה מדגישה בצד זאת, כי מעשי הנתבעת אכן גרמו לה לחיסרון כיס, היות והסכום היה אמור לממן את הפעילות השוטפת ותחת זאת נותר הוא בכיסי הנתבעת.
7. התובעת/המשיבה צרפה לתגובתה זו תצהיר מנהל התובעת אשר הצהיר על מצבה הכלכלי האיתן, וכן מכתב רו"ח הקבוע של החברה מ\ה 15 שנה אשר הצהיר ואישר את העובדות החשבונאיות הבאות, וביניהן כי לחברה מחזור פעילות של עשרות מליוני ₪, לחברה עשרות רכבים וכלים הרשומים על שמה, לחברה הכנסות מעשרות רשויות ציבוריות, וכן כי בהתאם לדו"ח המבוקר האחרון של החברה הונה העצמי גבוה פי כמה וכמה מסכום התביעה.

דיון והכרעה

1. חיוב תובעת אשר הינה חברה בערובה להוצאות משפט מעוגנת בסעיף 353 (א) לחוק החברות התשנ"ט- 1999 הקובע כלהלן:

".... הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין...".

1. סמכותו של בית המשפט לחייב תובע שהינו אדם פרטי (בניגוד לחברה) להעמיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע מוסדרת בתקנה 519(א) לתקנות, הקובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". ערובה לפי סעיף זה מוטלת במקרים חריגים בלבד, כאשר נראה כי סיכויי ההצלחה קלושים, או עת עסקינן בתושב חוץ, וזאת על מנת להבטיח את הוצאות הנתבע ועל מנת למנוע תביעות סרק. בשל הרצון להגן על זכות הגישה לערכאות, בית המשפט לא יחייב תובע במתן ערובה בשל עוניו בלבד (ועל כך ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין האזרחי, עמ' 751 (תשס"ט - מהדורה עשירית).
2. אלא ששונים הם פני הדברים כאשר התובעת הינה חברה בעל אחריות מוגבלת. אזי, קובע סעיף 353א לחוק החברות כי החזקה היא כי על החברה התובעת להעמיד ערובה:
3. הנטייה להחמיר יותר עם חברה תובעת נובעת מהרצון למנוע הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להימנע מלשאת בתשלום הוצאות שיפסקו נגדה (ועל כך ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס נ' זיסר, עמ' 5 (פורסם בנבו) (13.7.08)).
4. דה עקא שסבורתני כי שיקולים אלו בדבר חיוב חברה בהפקדת ערובה, אינם מתקיימים בענייננו.
5. עת שוקל בית המשפט האם לחייב את החברה בהפקדת ערובה, יבחן הוא ראשית את מצבה הכלכלי: במידה והחברה לא הוכיחה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, יבחן בית המשפט האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב החברה בערובה. לצורך העניין יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכות הקניין של שני הצדדים, תוך ההנחה כי הפקדת הערובה הינה הכלל והפטור הינו החריג. בשלב זה ניתן לשקול גם את סיכויי ההליך, אך יש להיזקק לשאלה זו רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים מאד. אם בסיום השלב השני מסתבר כי על החברה להפקיד ערובה, ייבחן בשלב השלישי גובה הערובה, אשר עליה להיות מידתית ולאזן נכונה בין השיקולים הרלוונטיים (ועל כך ראו רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת נ' בנק הפועלים, עמ' 10 (פורסם בנבו) (11.2.09)).
6. ומן הכלל אל הפרט, סבורה אני כי בנסיבות התובענה שבפני לא הונחו היסודות הדרושים על מנת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה, ולהלן אפרט:
7. המבקשת לא הניחה כל בסיס עובדתי משמעותי לטענה כי המשיבה עלולה שלא לשלם את הוצאות המשפט המוטלות עליה או חובות פסוקים כאלו ואחרים, וכמו כן ניכר כי מצבה הכלכלי של המשיבה הינו יציב ובכי טוב. למעשה הנתבעת התקשרה עם התובעת לאורך שנים, ואף התנהלו ביניהן בעבר שני סכסוכים משפטיים בין כותלי בית המשפט.
8. לתיק הוגש תצהיר רו"ח של התובעת אשר מצהיר על רכושה הרב של התובעת ועל מחזור הפעילות הענף שלה.
9. זאת ועוד, עיון בכתבי טענות הצדדים לא מעלה כי התובענה שבפני הינה סבוכה במיוחד אשר תצריך את הנתבעת להשקעה כספית יוצאת מגדר הרגיל, זולת הייצוג המשפטי, או להימשכות חריגה מבחינת זמנים.
10. ויודגש- הנתבעת הינה רשות מקומית, אשר מתקשרת בחוזים מסוג זה עם חברות למתן שירותים שונים דרך קבע ואשר באמתחתה עורכי דין העומדים לרשותה. הנתבעת יכולה וצריכה להערך למצב בו חברה המתקשרת עימה בחוזה תגיע עימה לקונפליקט בערכאות בתי המשפט, ואין חשש כי תביעה מסוג זה תוכל למוטט את הנתבעת כפי שהיה ניתן אולי לחשוש אם התביעה היתה מוגשת כנגד גוף פרטי.

1. כאמור לעיל, ההלכה הפסוקה קבעה מספר פרמטרים אשר על החברה להוכיח בכדי שהכלל בדבר הטלת ערובה לא יחול עליה. את המשוכה הראשונה הניצבת בפניה, דהיינו- הוכחת יכולתה הכלכלית לשלם הוצאות- סבורה אני כי על פניו הצליחה התובעת לעבור.
2. את שלב הבחינה השני, הוא "נסיבות העניין", גם הוא הצליחה התובעת לצלוח: כידוע, שאלת סיכויי ההליך, אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות, גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה. עם זאת, בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייבה בהפקדת ערבות.
3. אמנם, על פניו, ומעיון בכתבי טענות הצדדים, לא ניתן לומר בשלב כה מוקדם זה בתיק שמדובר בהליך שהוא בעל סיכויים "גבוהים במיוחד", דה עקא שמעיון בכתבי טענות הצדדים לא ניתן אף לטעון כי סיכויי התביעה נמוכים או נמוכים במיוחד.
4. בנסיבות אלו, ולאחר שאיזנתי בין השיקולים השונים, לאור מצבה הכלכלי של התובעת עליו הצהירה בפני, לאור סיכויי התביעה אשר אינם נמוכים, ולאור העובדה כי הנתבעת הינה רשות מקומית, ואף תובעת בהליך דנא והגישה כנגד התובעת תביעה עצמאית שכנגד, איני מוצאת לנכון להשית בשלב זה על התובעת הפקדת ערובה.
5. הנתבעת רשאית לעורר בקשתה זו בשלב מתקדם יותר של ההליך, בהתאם לנסיבות וככל שההליך יימשך, אם תמצא לנכון.
6. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב טבת תש"פ, 09 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.