לטענת התובעת, היא נפצעה במתחם התחנה הראשונה בירושלים בנסיבות המקנות לה זכות לפיצוי מהתחנה הראשונה.

נסיבות הפציעה כפי שתוארו בסעיף 3 לכתב התביעה הן:

"בעת מועד התאונה בשעות הערב צעדה התובעת משיעור ריקודי עם בו השתתפה, שהתקיים במתחם התחנה, אל עבר רכבה שחנה בחניון הצמוד לגן הפעמון. התובעת הלכה על גבי הדק שמשמש כרצפת המתחם. לאחר מספר צעדים נתקלה לפתע נעל הספורט שנעלה על רגל שמאל בשבר עץ. התובעת נפלה לפנים והצליחה לבלום את הנפילה עם ידיה אך מפרק כף רגלה התעקם כתוצאה ממנה. התובעת שבה לביתה...".

כפי שעולה מכתב התביעה, האירוע הנטען אירע ביום 3.6.18. ביום 4.6.18 התגברו הכאבים והתובעת צלעה קלות, וביום 5.6.18 עקב נפיחות והתגברות הכאב, פנתה התובעת למומחה באורתופדיה בקופ"ח, ובצילום שנעשה לא הודגם שבר חדש, אך נמצאה עצם נוספת מעל הנביקולר. האבחון היה נקע בקרסול, וניתנה חופשת מחלה עד 5.7.18.

התובעת המציאה בצירוף לתביעה חוות-דעת, לפיה נכותה כתוצאה מהאירוע 10%.

הנתבעת טוענת, כי האירוע עצמו לא אירע. לא נמסר לה עליו דבר בסמוך למועד שנטען שבו הוא אירע. גם התיעוד הרפואי הסמוך לא מלמד שהיה אירוע שגרם לנזקים הנטענים על ידי התובעת.

הנתבעת המציאה חוות-דעת לפיה האירוע הנטען לא גרם לנכות כלשהי אצל התובעת.

בשל המחלוקת בין המומחים, מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע, כי מדובר בהחמרת מצב קיים, ולפיכך הנכות שנותרה כתוצאה מהאירוע הוא בשיעור 5%.

בתצהיר עדות ראשית שנתנה התובעת, טענה התובעת, כי אמנם בכתב התביעה נכתב שהיא היתה בדרך לרכבה, אך בפועל לא מדובר היה ברכב שלה אלא ברכב של חברה שאיתה היא הגיעה למקום. לציין, כי גם בתשובה לשאלות שניתנה בתצהיר, טענה התובעת כי היתה בדרך לרכבה. התובעת הסבירה כי ככל הנראה בא כוחה טעה בכתב בתביעה, ובתשובה לשאלון היא לא קראה היטב את הפרטים עליו הוחתמה על ידי סטודנטית שעבדה במשרד בא כוחה.

מכל מקום, התובעת טענה בתצהירה כי בדרך לרכב הרגישה שרגלה נתקלת במשהו ברצפת הדק ולאחר שנפלה, קמה והתיישבה, ראתה שמדובר בשבר בדק. לטענתה הרגישה מיד כאב באזור הקרסול אך לא כאב חד ולא כאב שמנע ממנה ללכת. היא המשיכה בהליכה בעזרת החברה איתה היתה עד הרכב. למחרת היום התעוררה עם כאבי תופת שגרמו לה לבכות, ולפיכך פנתה לאורתופד, אליו הוסעה על ידי בתה והוא שלח אותה לצילום רנטגן. בחלוף מספר ימים פנתה לבא כוחה, שביקש ממנה לצלם את המקום בו היה האירוע (הצילומים צורפו לתצהיר). בעניין זה יש לציין כי בכתב התביעה טענה התובעת כי יום לאחר האירוע אמנם התגברו הכאבים ןאולם היא רק צלעה קלות באותו יום. רק למחרת היום (היינו יומיים אחרי הארוע) הרגישה כאבים מתגברים ורגל נפוחה ורק אז הוסעה לטיפול רפואי.

בנוסף לתצהיר התובעת הוגש תצהיר של חברתה, ולפיו מדובר באירוע שאירע ביום 4.6.18 כאשר היא והתובע היו באירוע של הרקדה ציבורית במתחם התחנה. בסיום ההרקדה, בדרך לרכב התובעת, מעדה כתוצאה משבר בדק. החברה תמכה בה עד הרכב והסיעה אותה לביתה, ולמחרת היום התובעת סיפרה לה בשיחה טלפונית שהכאבים התחזקו כך שלא יכולה היתה היא לישון בלילה, וכן סיפרה שהיא עומדת ליסוע לקבל טיפול רפואי.

המצהיר מטעם הנתבעת סמנכ"ל התפעול שלה הצהיר, כי לנתבעת נודע לראשונה על האירוע לו טוענת התובעת בהגשת התביעה. לא היתה כל פניה מוקדמת ולא הוצגה לה כל ראיה שאכן היתה נפילה של התובעת או שהדק היה שבור. המצהיר מאשר שביום 3.6.18 קוים אירוע ריקודי עם באזור התחנה, אך לא התקבלה במהלכו או לאחר מכן כל תלונה על אירוע חריג. לטענתו, בצילום שצירפה התובעת לא נראה כל שבר בלוח העץ של הדק. מה שנראה היה סדק שנובע ממראה העץ אינו פוגע בחוזקו ובגמישותו. לטענתו צוותים של הנתבעת מבצעים סריקות ובדיקות לאיתור תקלות וככל שמתגלות כאלה הן מטופלות מיד.

הצדדים חלוקים אפוא בשאלה האם האירוע הנטען על יד התובעת אכן אירע.

גם אם יקבע שהאירוע אירע טוענת הנתבעת, כי לא נגרם לתובעת כל נזק. הפגיעה שאושרה על ידי מומחה בית המשפט לא נובעת מהאירוע אלא מנזק קודם.

המצהירים נחקרו בפניי, ולאחר עיון בתוצאות החקירה באתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את עצם קרות האירוע, אף לא ברמה הנדרשת במשפט האזרחי.

עדות התובעת והעדה מטעמה העלתה סתירות רבות שיש בהן (ובוודאי בהצטברותן) כדי לקבוע שהנטל לא הורם.

ראשית, מועד האירוע – התובעת טוענת שמדובר ביום 3.6.18 ואילו העדה מטעמה העידה שמדובר באירוע שאירע ביום 4.6.18.

שנית, התובעת והעדה מטעמה העידו שמדובר באירוע שאירע לאחר שההרקדה בה השתתפו הסתיימה, ואילו בפני החוקר סיפרה העדה שהאירוע אירע בעת ההפסקה בהרקדה ולאחר מכן המשיכו לרקוד. החברה הודתה שכך היה בפני החוקר לפיכך, אף שהחוקר לא העיד, ניתן לקבוע שכך אמרה לו.

שלישית, אופן ההגעה לאירוע והחזרה ממנו. בתביעה נטען כי הדבר נעשה ברכבה של התובעת. לא זו בלבד, אלא שגם בתצהיר (תשובה לשאלון) הצהירה התובעת כך, ואילו בעדות ובתצהיר עדות ראשית נטען שהמדובר ברכב של החברה.

רביעית, התובעת טענה בכתב התביעה, כי בלילה של האירוע הנטען וגם למחרת לא חשה בכאבים עזים ולא סברה שיהיה צורך בטיפול, ואילו מעדות החברה עולה, כי בבוקרו של היום שלמחרת האירוע התובעת אמרה לה בשיחה טלפונית שהיא כמעט ולא ישנה ואף בכתה מכאבים. יש לציין כי אמנם בתצהיר מסרה התובעת גירסה התואמת את גרסת חברתה ואולם, כאמור, בכתב התביעה הגירסה אחרת.

חמישית, בעובדה שהתובעת לא טרחה להודיע למי מטעם הנתבעת על התקנה הנמצאת בשטחה באופן שלשיטתה יכולים היו אנשים נוספים להיתקל ולהינזק ממנה אף שהגיעה למקום לצלם את המפגע, מעוררת אף היא ספק של ממש בקיומו.

אציין גם כי מהתמונה שצורפה לא עולה שמדובר בשבר שעלול לגרום לנפילה כפי שהתובעת טוענת שאירע לה.

שישית, בתיעוד הרפואי שצירפה התובעת בסמוך לאחר האירוע הנטען אין כל זכר לנפילה או לחבלה מלבד עצם הציון של הרקדה וכאבים לאחר מכן, ובענין זה לציין גם כי כל המומחים סברו שמה שנראה בצילום שנעשה בסמוך לאחר האירוע הנטען לא נגרם כתוצאה מהאירוע הנטען. גם המומחה מטעם בית המשפט מסכים שמדובר בצילום שמעיד על אירוע ישן, שלכל היותר הפך להיות סימפטומי בשל האירוע.

התוצאה מהצטברות כל האמור היא שהתובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה ולהוכיח כי האירוע הנטען על ידה אכן אירע או כי רשלנות כלשהי של הנתבעת גרמה לפציעתה בנסיבות שתוארו בתביעה, ולפיכך יש לדחות את התביעה וכך אני עושה.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך 5000 ₪.

ניתן היום, ח' אייר תשפ"ב, 09 מאי 2022, בהעדר הצדדים.