מבוא

1. לפניי שלוש בקשות לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב, שניתנו מכח סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

לבקשת הצדדים, לשם ייעול ההליכים ונוכח העובדה שמדובר במסכת עובדתית ומשפטית דומה, אוחדו שלוש הבקשות, ונשמעו במאוחד.

1. רכבו של המבקש מס' 1 הוא מחפרון, ושני כלי הרכב האחרים הם משאיות. שלושת כלי הרכב נאסרו לשימוש במסגרת אירוע אחד, במהלכו בצעו עבודות עבור בעל השטח בו עבדו (להלן: "המעסיק").

הודעות איסור השימוש

1. הודעת איסור השימוש ביחס למחפרון נערכה על ידי מר אהרון ניסטל, שהוא מנהל מרחב גליל תחתון של משרד האוצר, היחידה הארצית לאכיפת תכנון ובניה (להלן: "המנהל"), ולפיה ביצע המחפרון עבודה אסורה של נטילת חומר טבעי והעמסתו על משאית תוך הכשרת קרקע לגן אירועים.
2. במסגרת השימוע שנערך למבקש מס' 1 אישר המבקש מס' 1 כי ביצע את העבודה, אלא שטען שלא ידע שיש צורך בהיתר, ולו ידע זאת, לא היה מבצע את העבודה. עוד ציין את חשיבות המחפרון לפרנסת משפחתו.

בהחלטתו, ציין המנהל כי התרשם מתום לבו של המבקש מס' 1 ולאור הצרכים הכלכליים, הסתפק באיסור השימוש במחפרון למשך 21 יום בלבד. לבקשת המבקש, אישר מר ניסטל כי המחפרון יועבר למגרש האחסנה באופן עצמאי, וזאת עד לשעה 14.00 בו ביום (3.9.19).

ביום 5.9.19 הגיש המבקש מס' 1 בקשה לסעד זמני, במסגרתו הורה בית המשפט כי איסור השימוש יעמוד על כנו עד החלטה אחרת, ואולם המחפרון לא יילקח למגרש אחסנה.

1. הודעת איסור השימוש בנוגע למשאית שמספרה 67-481-70 (להלן: "המשאית הראשונה"), נערכה על ידי מר ירון אבינערי, שהוא מפקח מיוחד, כהגדרתו בחוק (להלן: "המפקח"), ובה צויין כי נסיבות העבירה הן נטילת חומר משטח חקלאי בו נבנה גן אירועים ושפיכתו בסמוך.

במהלך השימוע טען נהג המשאית הראשונה כי לא ידע שלמעסיק אין היתר לעבודה. עוד ציין כי משפחתו המורחבת מתפרנסת מעבודת המשאית.

בהחלטה ציין המפקח כי נוכח טענות הנהג, מצא לנכון להסתפק באיסור שמוש בן 21 יום בלבד. המשאית הראשונה נתפסה במקום ורשיונותיה נמסרו למר אבינערי.

1. הודעת איסור השימוש באשר למשאית הוולוו, שמספרה 63-631-31 (להלן: "המשאית השניה"), נערכה על ידי המנהל, שציין כי נסיבות העבירה הן שפיכת חומר מקורצף לצורך הכנת משטח חניה לגן אירועים, וזאת בשטח חקלאי.

במהלך השימוע טען הנהג כי פעל בהוראת מעסיקו הישיר, שלדעתו, גם הוא כלל לא ידע שמדובר בשטח חקלאי "ולא ראה שום רשיון". והוסיף, כי לו ידע שמדובר בעבירה, לא היה מבצעהּ.

בהחלטתו, ציין המנהל, כי נוכח עמדות הנהג ובעל העסק שהגיע גם הוא למקום, הסתפק באיסור שימוש למשך 21 יום בלבד. המשאית ורשיונותיה נתפסו במקום.

נימוקי הבקשות

1. בבקשות הכתובות נטען כי מהות עבודת כלי הרכב היתה להעביר אדמה "מתוך השטח הפרטי של המבקש אל תוך השטח הפרטי של המבקש". האדמה הועמסה באמצעות המחפרון על המשאית הראשונה, ובאמצעותה הועברה האדמה בתוך שטחו של המעסיק ועל פי בקשתו. המשאית השניה שנעה מצעים מאזור התעשיה בנוף הגליל אל שטחו של המעסיק.

בנסיבות אלה, לא בוצעה כל עבירה על חוק התכנון והבניה, ומכאן שלא קמה סמכות לאיסור על השימוש ברכב.

1. באשר לבעל המחפרון, מר מוחמד ח'טיב, המבקש מס' 1, נטען כי הוא הפעיל את המחפרון, אין לו כל הרשעות קודמות והוא נושא בעול פרנסת משפחתו, מכח עבודתו במחפרון. הנזק שייגרם לו עלול להביא לקריסתו הכלכלית, הן ישירות מחסרון הפרנסה והן בעקיפין מתביעות אפשריות בגין אי עמידה בהתחייבויותיו.
2. המבקש מס' 2, מר אמין חוסין, הוא בעל המשאית הראשונה, שנהגהּ הוא בנו של המשיב 2. עוד נטען כי המבקש מבהיר לבנו חדשות לבקרים כי עליו לבצע את העבודות באופן חוקי, ו"להמנע מבצוע כל עבודה שיש בה הפרה" (סעיף 13 לבקשתו). כמו כן, נטען כי אין למבקש עבר פלילי, וכי בעזרת המשאית הוא נושא בעול פרנסת שתי משפחות.
3. מר אמין עבוד, המבקש מס' 3, הוא בעל המשאית השניה. העסק מנוהל על ידי בנו, ובמשאית נהג אדם אחר, מר מאיר סייג. עוד נטען כי חדשות לבקרים, הן המבקש מס' 3 והן בנו, מבהירים לנהג ולעובדים כי "אל להם לעצום עיניים ועליהם לעשות הכל על מנת למנוע ביצוע עבודה לא חוקית ושלא לפי היתר". אין למבקש הרשעות קודמות, והוא נושא בעול פרנסת שתי משפחות, וזאת מכח עבודת המשאית.

טיעוני הצדדים

1. ב"כ המבקשים טען כי מדובר בקרקע חקלאית בבעלות פרטית. בעל הקרקע הזמין את עבודת המחפרון והמשאיות, ולא היתה לשלושת המבקשים מעורבות אחרת בעבודות בשטח. עוד טען כי לא ניתן לצפות מנהג משאית או מחפרון להיות מודע לצורך בקבלת היתר להעברת אדמה ממקום למקום בתוך המגרש, משום שזוהי ציפיה שאיננה מציאותית.

חוק התכנון והבניה מחייב קיומו של יסוד סביר להניח שמתבצעת עבודה אסורה באמצעות רכב או ציוד מכני, ותנאי זה לא התקיים. מדובר בחקיקה חדשה שטרם הופנמה בתודעת הציבור. ההחלטה המנהלית עומדת לביקורת שיפוטית, ובהיותה שגויה ובלתי מאוזנת, יש לבטלה. לחילופין, בקש לקצר את תקופת איסור השימוש.

לתמיכה בטענותיו הפנה ב"כ המבקשים לשני פסקי דין; בא"ש 45519-03-18 קבוצת א.ר. אומגה בע"מ נ' היחידה הארצית וה"ת 48455-10-18 מטר נ' היחידה הארצית. שני פסקי הדין תומכים, לטעמי, בטיעוני המשיבה דווקא.

1. ב"כ המשיבה טען כי מתמונות שצולמו במקום הבעירה עולה כשמדובר בהכשרת שטח עצום לשם הפעלת גן אירועים, וכי קיים צו הריסה ביחס לאותו שטח. העבודות שבוצעו קשורות ליישור השטח ולפריסת מצע לשם הקמת חניון רחב מימדים.

המפקחים בצעו תצפית משך כשעה וחצי, הבחינו בפעילות המתבצעת בשטח, שעל פי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, יש בה משום שינוי פני קרקע והיא מצריכה היתר. עוד טען כי אין מדובר בחקיקה חדשה משום שמאז התיקון לחוק חלפו כשנתיים.

איסור השימוש הוא כלי אפקטיבי שיצר המחוקק כדי לגדוע את המעשים באיבם. אין ספק שהשימוש בכלי זה גורם לנזק כלכלי, אלא שאין זה נימוק לביטולו. אדרבא, זהו אחד המניעים לחקיקתו.

המבקשים אינם עומדים בתנאי סעיף 57ב לפקודת התעבורה, שעה שעצמו עיניהם אל מול מהות המעשים. ההחלטות בדבר איסור השימוש בשלושת כלי הרכב הן חוקיות ומידתיות ואין עילה להתערב בהן.

חקירת המבקשים

1. המבקש מס' 1, מר מוחמד ח'טיב, מפעיל המחפרון ציין בתצהירו כי לא עלה בדעתו שהעבודה שביצע טעונה היתר.

בחקירתו הנגדית השיב כי המעסיק התקשר אליו ובקש ממנו לסייע לו, והוא נעתר, ללא תמורה משום שבאותו יום לא היו לו התחייבויות קודמות. המבקש 1 אישר כי בחלק מהתמונות שהוצגו לו מצולם המחפרון שלו (התמונות סומנו במ/1 – במ/3). כשנשאל אם בקש לראות היתר בניה, ענה כי "אני לא מבין בחוק הזה, עבדתי באדמה, בעצים, בשביל מה לשאול אותו" (עמ' 8 ש' 1), ובהמשך אישר פוזיטיבית כי לא שאל אם קיים היתר.

1. המבקש מס' 2, מר אמין חוסין, בעל המשאית הראשונה, ציין בתצהירו כי ההתקשרות לבצוע העבודה היתה בין בעל השטח לבין בנו, וכי הוא עצמו לא העלה בדעתו שמדובר בעבודה הטעונה היתר.

בחקירתו הנגדית אישר כי המעסיק ביצע את ההתקשרות עימו, וכי הוא שלח את בנו, נהג המשאית, לבצע את העבודה. למיטב ידיעתו מדובר בעבודת יישור שטח, ולהבנתו העבודות במקום מבוצעות מזה כחודשיים. כשנשאל אם ידוע לו אם קיים היתר לבניה, השיב: "ידעתי שהכל מסודר, בכפר מדברים, הוא משקיע הרבה כסף בלי היתר?" (עמ' 6 ש' 22). הוא עצמו לא ראה היתר בניה, ולא דרש מבנו לבדוק קיומו.

1. גם המבקש מס' 3, מר אמין עבוד, בעל המשאית השניה, הצהיר כי לו ידע שמתבצעת עבירה כלשהי, לא היה שולח את הנהג לבצועה.

בחקירתו הנגדית ענה כי המעסיק התקשר לסדרן העבודה בחברתו, ובין השניים התגבשה ההסכמה בדבר העבודה. הוא, כבעל העסק, איננו יודע דבר על העבודה עצמה, מלבד זאת שמדובר בהובלת מצע. כשברור לו שמהות העבודה דורשת היתר, הוא מבקש לראות כזה (עמ' 5 ש' 18), במקרה דנן לא סבר שיש צורך בהיתר.

חקירת עורכי הודעות איסור השימוש

1. מר אהרון ניסטל משמש כמנהל מרחב גליל תחתון של משרד האוצר, היחידה הארצית לאכיפת תכנון ובניה (לעיל ולהלן: "המנהל"). בחקירתו הראשית העיד המנהל כי הוא הוביל את הפעילות במסגרתה נתפסו כלי הרכב מושא בקשה זו. המפקח שימש כתצפיתן, וצילם את העבודות בשטח, והמנהל הגיע בהמשך, ראה במו עיניו את העבירות מבוצעות ופעל להפסקתן ולתפיסת כלי הרכב. העבירות נובעות מביצוע עבודות שאינן חקלאיות בקרקע חקלאית מוכרזת, שהן הוצאת אדמה מצד אחד של השטח על ידי המחפרון, העמסתה על המשאית הראשונה, העברתה לצד שני ופריסתה לצורך הגדלת השטח, וכן הורדת אספלט גרוס על ידי המשאית השניה לצורך יצירת חניה לגן האירועים.

בחקירתו הנגדית הבהיר מהן הנסיבות המחמירות בהן בוצעו העבירות בהתאם לסעיף 243א לחוק. לבקשת הסניגור הפנה לתמונות הרלוונטיות בהן ניתן לראות את היטב את העבודות האסורות (במ/4 עד במ/11. התמונות התקבלו, סומנו ונחתמו בחתימת ידי, אך בשגגה, לא נרשם סימונן בפרוטוקול). עוד אישר כי המחפרון והמשאיות המצולמות בתמונות הם המחפרון והמשאיות שנתפסו ולגביהן ניתנו הודעות איסור השימוש, וזאת לאחר שראה אותם מבצעים את העבודות האסורות, ורשם בהודעות איסור השימוש את מספריהם. עוד השיב כי לאחר שצילם במכשיר הטלפון הנייד שלו את המחפרון, ברח בעל המחפרון מהשטח, ושב מאוחר יותר מרצונו הטוב והחפשי. למרות התנהגותו של בעל המחפרון, נותר שיקול דעתו של המנהל נקי; לאחר שהתרשם מתום ליבו של בעל המחפרון ביחס לכך שלא ידע שעליו לדרוש לראות היתר כדין, החליט להפחית מתקופת איסור השימוש.

1. מר ירון אבינערי, המפקח המיוחד (לעיל ולהלן: "המפקח"), העיד כי זיהה עבודה אסורה וצילם אותה. לדבריו, מדובר בעבודה הנפרשת על פני מספר דונמים, מחוץ לתכנית המתאר של עין מאהל, על קרקע חקלאית מוכרזת, וללא היתר בניה.

באמצעותו של המפקח הוגשו התמונות שצילם, בחלקן נעשה שימוש קודם לכן, בעת הצגתן למבקש מס' 1 ולמנהל.

המפקח הסביר כי בתמונות ניתן לראות את המחפרון אוסף קרקע טבעית ומעמיס אותה על משאית. המשאית נוסעת ושופכת את האדמה במקום אחר, וכן נראית המשאית השניה המגיעה עם החומר השחור הגרוס.

בחקירתו הנגדית אישר כי הודעת איסור השימוש שערך מתייחסת למשאית הראשונה בלבד, וכי את פרטיה רשם באופן מלא. עוד השיב כי פעמיים ראה את המשאית הראשונה מועמסת ושופכת את האדמה, אך לא ציין זאת בתיאור העבירה, משום שראה לנכון לציין שם את עצם הפעולה שנעשתה. המפקח הסביר את מהות העבירה; שינוי פני הקרקע, ודחה את טענת הסניגור לפיה הפעולה בוצעה לצורך השבחת הקרקע בה גדלים זיתים.

המסגרת הנורמטיבית

1. האיסור המינהלי על שימוש ברכב או בציוד מכני הנדסי חוקק במסגרת תיקון מס' 116 לחוק, ונכנס לתוקף בשלהי שנת 2017.

סוגיית האיסור המנהלי מוסדרת בסעיף 218 לחוק, שזו לשונו:

• 1. היה למפקח מיוחד יסוד סביר להניח כי מתבצעת לנגד עיניו עבירה של עבודה אסורה בלא היתר לפי סעיף 243(א) או (ב) באמצעות רכב או ציוד מכני הנדסי, רשאי הוא למסור לנוהג ברכב או למפעיל הציוד המכני ההנדסי הודעה האוסרת את השימוש ברכב או בציוד כאמור לתקופה שלא תעלה על שלושים ימים וכן רשאי הוא ליטול את רישיון הרכב לתקופה האמורה; בהודעה תצוין הסיבה לאיסור השימוש ברכב או בציוד המכני ההנדסי ולנטילת הרישיון.
  2. על איסור מינהלי על שימוש ברכב או ציוד מכני הנדסי יחולו הוראות סעיפים 57א(ב) עד (ו), 57ב ו-57ד עד 57ז לפקודת התעבורה, בשינויים המחויבים ובשינויים המפורטים להלן, ובעניינים האמורים באותן הוראות לא יחולו הוראות פרק זה:
     1. בכל מקום –

1. אחרי "רכב" יקראו "או ציוד מכני הנדסי";
2. אחרי "ברכב" יקראו "או בציוד המכני ההנדסי";
3. אחרי "הרכב" יקראו "או הציוד המכני ההנדסי";
4. אחרי "שהרכב" יקראו "או שהציוד המכני ההנדסי";
   • 1. לעניין מסירת הודעות לרשות הרישוי לפי אותם סעיפים, הודעה לעניין ציוד מכני הנדסי שהוא רכב תימסר גם לרשם הציוד ההנדסי כמשמעותו בחוק רישום ציוד הנדסי, התשי"ז-1957, ולעניין ציוד מכני הנדסי שאינו רכב – לרשם האמור בלבד;
     2. הסמכות הנתונה באותם סעיפים לבית המשפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה תהיה נתונה לבית משפט השלום, הסמכויות הנתונות לשוטר יהיו נתונות למפקח מיוחד והסמכויות הנתונות לקצין משטרה יהיו נתונות למנהל היחידה הארצית לאכיפה;
     3. תקנות לפי סעיפים 57א(ב)(2) ו-57ו(א) יחולו, ואולם שר האוצר בהסכמת שר התחבורה והבטיחות בדרכים ובאישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, רשאי לקבוע הוראות נוספות או הוראות אחרות באותם עניינים.
   1. בסעיף זה –

"ציוד מכני הנדסי" – ציוד כהגדרתו בחוק רישום ציוד הנדסי, התשי"ז-1957;

"רכב" – כמשמעותו בפקודת התעבורה.

1. סעיף 218 לחוק מפנה להסדר איסור השימוש בפקודת התעבורה, כשהסעיפים הרלוונטיים מתוך פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הם סעיפים 57א(ב) עד (ו), 57ב ו-57ד עד 57ז, שלשונם להלן:

57א. (א) ....

(ב) בהודעת איסור שימוש יצוינו אלה:

• • 1. המקום שבו יש לפרוק את המטען שהובל ברכב או שבו יש להוריד נוסעים המוסעים ברכב, לפי הענין, לרבות הוראות בדבר פריקת המטען העודף, אם פריקתו במקום שבו נמצא הרכב אינה אפשרית בנסיבות הענין והוראות בדבר הורדת נוסעים שמוסעים שלא כדין אם הורדתם במקום שבו נמצא הרכב אינה אפשרית בנסיבות הענין; לענין זה, "מטען עודף" - מטען שמשקלו כמשקל ההפרש שבין המשקל הכולל המותר לפי רשיון הרכב לבין משקלו הכולל של הרכב והמטען המובל בו;
    2. המגרש שבו יועמד הרכב במהלך תקופת איסור השימוש, אשר ייבחר בהתחשב בהצעתו של הנהג מבין המגרשים שיועדו לכך; השר לביטחון הפנים, בהסכמת שר התחבורה ובאישור ועדת הכלכה של הכנסת, יקבע הוראות לענין זה, לרבות לענין אופן קביעתם של מגרשים שיועדו להעמדת רכב במהלך תקופת איסור שימוש והרשות המוסמכת לקבעם, מספרם, מיקומם וגודלם של מגרשים כאמור ואופן השמירה והפיקוח על כלי רכב שיועמדו בהם, וכן לענין שיעור ההוצאות בשל שינוע כלי רכב למגרשים שנקבעו לפי פסקה זו ובשל העמדתם בהם;
    3. המועד האחרון לביצוע הפעולות האמורות בפסקאות (1) ו-(2).

(ג) לא ישתמש אדם ברכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש אלא לצורך נסיעה לשם ביצוע הפעולות האמורות בסעיף קטן (ב), במקומות ובמועדים שצוינו בהודעה, ולא יעבירו מהמקום שנקבע להעמדת הרכב אלא לאחר קבלת אישור בכתב מקצין משטרה.

(ד) (1) המשטרה תודיע לרשות הרישוי על מתן הודעת איסור שימוש לפי סעיף זה; העתק מהודעת איסור השימוש יישלח לבעל הרכב, אם לא נמסר לו במעמד מסירת הודעת איסור השימוש;

(2) ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף זה, ולא ניטל רישיון הרכב, ימסור בעל הרכב את רשיון הרכב לרשות שנקבעה בתקנות, במועד שנקבע בתקנות, לאחר שהובא לידיעתו דבר מתן הודעת איסור השימוש.

(ה) קצין משטרה יבטל את הודעת איסור השימוש ויודיע על כך מיד לרשות הרישוי, בכל

אחד מאלה:

(1) בעל הרכב הוכיח כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו;

(2)הוא שוכנע כי לא יוגש כתב אישום בשל העבירה כאמור בסעיף קטן (א).

(ו) נמחק כתב האישום, בטלה הודעת איסור השימוש, והתובע יודיע על כך מיד לרשות

הרישוי.

57ב. (א) בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש; בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר.

(ב) בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

(1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו;

(2) מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל

שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א).

(ג) בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת, ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.

1. הפסיקה בענין איסור השימוש מכח חוק התכנון והבניה היא מועטה ביותר. יחד עם זאת, ההסדר הבסיסי עליו נשען החיקוק החדש בחוק התכנון והבניה, קרי; איסור השימוש ברכב מכח פקודת התעבורה, הוא הסדר ותיק שיושם אינספור פעמים.

דיון והכרעה

1. על יסוד האמור לעיל, שלוש השאלות שינחו את הדיון שלהלן הן:

• ראשית, האם בוצעה עבירה לפי חוק התכנון והבניה?
• שנית, האם החלטותיהם של המנהל והמפקח הן החלטות סבירות?
• שלישית, האם עומדים המבקשים בתנאי 57ב?

העבירה

1. בסעיף 203 מגדיר החוק "עבודה אסורה" כך:

"בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר"

1. תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 מבהירות מהי עבודה או שימוש הטעונים היתר:

"(1) שימוש חורג;

(2) כל חציבה, חפירה, כרייה או מילוי המשנים את פני הקרקע, יציבותה או בטיחותה ..."

1. מעשיהם של המבקשים אינם נכנסים לגדרן של החלופות המסייגות את סעיף קטן 2.
2. הונחה לפניי תשתית עובדתית המבססת את טענת המשיבה, לפיה בוצעה עבירה של שינוי פני הקרקע החקלאית המוכרזת הן בחפירה, הן בכרייה והן במילוי.

עדויותיהם המהימנות של המנהל והמפקח, אשר רק התחזקו בחקירתם הנגדית, וכן התמונות שהוגשו באמצעותם, מלמדות על כך באופן ברור. המבקשים אינם חולקים על בצוע המעשים כשלעצמם. המשיבה טענה כי העבודה בוצעה ללא היתר, המבקשים לא טענו כי המעסיק מחזיק בהיתר בניה וממילא לא הוצג כזה.

1. למותר לציין כי העבירות על פי חוק התכנון והבניה הן עבירות של אחריות קפידה, שאינן דורשות הוכחת היסוד הנפשי (דיון בשאלה אם עשו המבקשים כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה, ראו להלן. אקדים ואומר כי התשובה לשאלה זו היא שלילית).
2. על בסיס האמור אני קובעת כי בוצעה עבודה אסורה.

סבירות ההחלטות

1. אין המבקשים טוענים טענות של ממש נגד אופן קבלת ההחלטות, אלא אך נגד תוצאתן הסופית. מכל מקום, מתוך המסמכים שהוגשו לעיוני ומהדברים ששמעתי לפניי עולה כי הליך קבלת ההחלטה היה תקין.
2. לאחר שקיבלתי את עמדת המנהל והמפקח, לפיה בוצעה עבודה אסורה, הרי שקם הבסיס ליישום הוראת סעיף 218 לחוק בדבר איסור השימוש ברכב. התרשמתי כי המנהל והמפקח לקחו בחשבון לחובת המפקחים את הנתונים הרלוונטיים ואותם בלבד. לזכות המבקשים, התחשבו המנהל והמפקח בטענותיהם ההומניות, כפי שעלו במהלך השימועים, באו לקראתם והחליטו לאסור את השימוש בכלי הרכב לתקופה קצרה מהתקופה המירבית שנקבעה בחוק.
3. מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטות המנהל והמפקח, ולטעמי, מדובר בהחלטות סבירות, מידתיות וראויות, שאין מקום להתערב בהן.

תנאי סעיף 57ב.

1. איש מהמבקשים לא טען להתקיימותו של התנאי הקבוע בסעיף קטן 1, ואין מקום להדרש אליו.
2. סעיף קטן 2, מציב רף כפול ומצטבר, ראשית, כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ושנית, כי בעל הרכב עצמו עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.
3. באשר למחפרון, הרי שהנהג הוא הבעלים, מכאן שברור כי אחריותו למעשים היא בלעדית ומלאה. המבקש 1 אישר בחקירתו הנגדית כי לא שאל את המעסיק על דבר קיומו של היתר, והגדיל עשות כשהשיב בשאלה: "בשביל מה לשאול אותו"?
4. ביחס למשאית הראשונה, הצהיר המבקש השני בסעיף 6-7 לתצהירו, כי ההתקשרות לבצוע העבודה נעשתה בין בנו העובד עימו לבין המעסיק. בחקירתו לפניי טען כי ההתקשרות היתה ישירות בינו לבין המעסיק, וכי הוא שלח את בנו לבצוע העבודה (עמ' 6 ש' 11-12).

מחקירתו הנגדית עולה כי הוא מודע לצורך בבדיקת קיומו של היתר בעבודות מסוג זה, אך סבר שהיתר כזה קיים, משום ש"בכפר מדברים" כך, וכן משום שלא העלה בדעתו שהמעסיק ישקיע הרבה כסף ללא היתר (עמ' 6 ש' 22). ברי כי אין בסברות אלה משום תחליף לבדיקה פוזיטיבית בדבר קיומו של היתר בניה.

בסעיף 13 לבקשה נטען כי המבקש מס' 2 מבהיר לבנו חדשות לבקרים כי עליו לבצע עבודות באופן חוקי ולהמנע מכל עבודה שיש בה משום הפרה (סעיף 13). דברים אלה לא נתמכו בתצהירו של המבקש מס' 2, וכשנשאל בחקירתו הנגדית אם אמר לבנו שלא לבצע את העבודה לפני שיוצג לפניו היתר כדין, ענה: "לא, זו פעם ראשונה שאני במצב כזה" (עמ' 6 ש' 26).

1. בנוגע למשאית השניה, גם בגוף בקשתו של המבקש מס' 3 (סע' 15) צויין כי חדשות לבקרים הוא מבהיר לנהג כי אל לו לעצום עיניים וכי עליו לעשות הכל על מנת להמנע מעבודה לא חוקית ושלא על פי היתר. גם בנו פאדי, אשר מנהל את העסק, עושה כן. למרות זאת, גם בתצהירו של המבקש מס' 3 אין זכר להצהרה ברוח זו, וכך גם בחקירתו לפניי.

על פי התצהיר ההתקשרות היתה בין בנו של המבקש מס' 3, מר פאדי עבוד, המשמש כמנהל העסק, לבין המעסיק. לעומת זאת, בחקירתו לפניי טען כי ההתקשרות היתה בין המעסיק לבין הסדרן בעסק.

עוד עולה מחקירתו כי הוא מודע היטב לצורך בבדיקת היתר בניה, והוא בודק זאת במקרים מסויימים (עמ' 5 ש' 18), אך במקרה דנן סבר שאין צורך בכך, למרות שלא בירר במדוייק מה אופי העבודה שהוזמנה (ראו, למשל, עמ' 4 ש' 25, עמ' 5 ש'4, 6, 10).

1. יצויין כי בניהם של המבקשים 2 ו-3 לא הובאו להעיד ואף לא נהג המשאית השניה, מר מאיר סבג, ולא הוגש כל תצהיר מטעמם.
2. עוד יצויין כי ב"כ המבקשים טען שלא ניתן לצפות מנהג משאית או מחפרון להיות מודע לצורך בקבלת היתר בניה לעבודה מסוג זה, וכי מדובר בציפייה שאיננה מציאותית. לטעמי, נהג מחפרון או משאית המבצע עבודות הקשורות בחומרי בניה כמו אדמה ואספלט גרוס, ניתן בהחלט לצפות ממנו שיהיה מודע לצורך בבדיקת קיומו של היתר בניה ויבדוק זאת בפועל. מקל וחומר, ניתן לצפות שכך יעשו בעלי כלי הרכב ובעלי העסקים המפעילים את המשאיות. מעבר לכך, שעה שמדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה, נפקותה של מודעות זו בטל בשישים. לא זו אף זו, בעלי המשאיות דנן, על פי דבריהם שלהם, מודעים לכך היטב, אך כל אחד מהם, מסיבותיו, לא בדק זאת.
3. על יסוד האמור, מעבר לסתירות המהותיות שהתגלו בדבריהם של מבקשים 2 ו-3, אני סבורה כי לא הוכח לפניי שנהגי המשאיות פעלו בניגוד להוראות בעליהן, ולא הוכח כי מי מבעלי שלושת כלי הרכב עשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את העבירה. בודאי לא ניתן לומר שמי מהם עשה "כל שביכולתו" כדי למנעה.

נזק כלכלי

1. בשולי הדברים, אני רואה לנכון לציין כי המבקשים טענו רבות בדבר הנזק הכלכלי שייגרם להם כתוצאה מהשבתת כלי הרכב, המשמשים כמטה לחמם. הגם שטענות אלה לא נתמכו בראיות כלשהן, אני נכונה לצאת מנקודת הנחה כי הותרת ההחלטות בדבר איסור השימוש על כנן, אכן תגרום לשלושת המבקשים נזק כלכלי.
2. חרף נקודת מוצא זו, אינני סבורה שיש בטענות אלה כדי להביא לביטול ההחלטות או לשינויין. המחוקק יצר את כלי האכיפה של איסור השימוש ברכב, בדיוק משום הנזק הכלכלי שהוא גורם! המטרה היא לפגוע בכיסו של מי שהמניע המרכזי לעבירות התכנון והבניה שביצע הוא הרווח הכלכלי הגדול הטמון במעשים. על פי דברי ההסבר לחוק (הצעת חוק התכנון והבניה (תיקון 109) התשע"ו – 2016, הצ"ח הממשלה 1074, עמ" 1426 ואילך), סבר המחוקק כי רק בדרך זו ניתן יהיה למנוע ביעילות באופן ממוקד, מיידי ומרתיע את ביצוע העבודות האסורות שהוגדרו כ"מכת מדינה". מכאן, שנימוקים הנעוצים במצבם הכלכלי של המבקשים, ככלל, משקלם מועט. בנסיבות שלפיי, בין היתר לאור העובדה שהנזק הכלכלי נטען בעלמא, לא ראיתי נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן משקל ממשי לנימוק זה.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ביחס לשלושת המבקשים.

המזכירות תעביר ההחלטה לב"כ הצדדים, ותקשור את שלושת התיקים.

ניתנה במוצ"ש, י"ד אלול תשע"ט, 14 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.