1. לפני בקשת הנתבעת להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

רקע עובדתי

2. התובעת הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, ביום 31/12/09, עת ביקשה להיכנס למועדון ה"ברביט", הממוקם בקיבוץ נירים, ולאחר שנתקלה בשרשרת בגובה נמוך, מעדה ונפלה ארצה.

3. התובענה הוגשה, לראשונה, ביום 03/02/16 (ת"א 6941-02-16).

4. ביום 27/05/18 הורה בית המשפט (סגן הנשיאה בתוארו אז, כב' השופט ע. רוזין) על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש.

5. ביום 28/05/18 הגישה התובעת בקשה לביטול פסק הדין המורה על מחיקה מחמת חוסר מעש.

בו ביום, בית המשפט נעתר לבקשה, הורה על ביטול פסק הדין ועל החייאת ההליך, אך בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 1,000 ₪ תוך 10 ימים.

6. התובעת לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה בפרק הזמן שנקצב בהחלטה מיום 28/05/18, ועל כן, הורה בית המשפט (כב' הרשם הבכיר א. הדר, בהיעדרו של כב' השופט רוזין), ביום 08/07/18, על דחיית בקשת התובעת להחייאת ההליך. בית המשפט הוסיף והחליט על מתן פטור מתשלום האגרה כדי לסייע לבעלי הדין.

7. התובעת הגישה את תביעתה מחדש ביום 05/09/19. תביעה זו קיבלה את מספר התיק שבכותרת.

טענות הצדדים

8. הנתבעת עותרת, כאמור, לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

לטענת הנתבעת, התביעה התיישנה בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), שכן עד למועד הגשת התביעה בת"א 6941-02-16 חלפה תקופה של שש שנים וחודש ימים, ולאחר החלטת המחיקה מחמת חוסר מעש חלפו למעלה מ – 11 חודשים, כך שעד הגשת התביעה שבכותרת חלפה תקופה מצטברת של למעלה מ – 7 שנים.

לחילופין טענה הנתבעת, כי התביעה התיישנה בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, שכן ממועד מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש, וגם ממועד ההחלטה הדוחה את בקשת התובעת להחייאת ההליך (החלטת כב' הרשם א. הדר), חלפה שנה.

9. התובעת עתרה לדחות את בקשת הנתבעת בציינה, כי התביעה לא הוגשה בחלוף תקופת התיישנות. לדבריה, בא כוחה ראה את ההחלטה מיום 08/07/18, בדבר דחיית הבקשה להחייאת ההליך, רק שבועיים מאוחר יותר, בתוך תקופת הפגרה, וזאת עקב מצבו הרפואי, באותה עת, של אביו (של בא כוחה), שהביא להיעדרותו מהמשרד משך תקופה ארוכה. בנסיבות אלו, משהגיש את התביעה לפני תום הפגרה, הרי שהתביעה לא התיישנה.

עוד טענה התובעת, כי לא התקיימו הרציונאליים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות, כי הנתבעת הודתה בקיום זכות התביעה של התובעת והודאה זו מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, וכי מכל מקום דחיית תביעה מחמת התיישנות תיעשה במקרים חריגים.

לבסוף טענה התובעת, כי עילת התביעה לא התגבשה ביום 31/12/09, אלא רק שנה מאוחר יותר, עת התגבשו מלוא נזקיה, וכי עתירת הנתבעת לדחיית התביעה מחמת התיישנות גובלת בחוסר תום לב שעה שהנתבעת ידעה כי התובעת לא זנחה את תביעה, והראיה ששילמה את ההוצאות שנפסקו כתנאי להחייאת ההליך ובא כוחה אף יצר קשר עם בא כוח הנתבעת ועדכן אותו בדבר הכוונה להגיש את התביעה מחדש.

תגובת התובעת נתמכה בתצהיר מטעם בא כוחה.

דיון והכרעה

10. הנטל להוכיח קיומה של טענת התיישנות מוטל על הטוען טענה זו, ולענייננו על הנתבעת.

11. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעת לבסס קיומה של טענת התיישנות.

12. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה ובתביעה שאינה במקרקעין, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים (ראו סע' 5 ו – 6 לחוק ההתיישנות).

13. האירוע נושא התביעה התרחש ביום 31/12/09.

התובעת טענה, כי באותו מועד טרם התגבש מלוא הנזק שנגרם לה ועל כן, עילת התביעה לא התגבשה באותו מועד.

דינה של טענה זו להידחות, שכן יש לאבחן בין אירוע הנזק לבין היקפו, ומשנתגלה הנזק, קמה עילת התביעה גם אם טרם התגבש מלוא היקפו של הנזק (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז (3) 122, 130).

לפיכך, אני קובע כי עילת התביעה התגבשה ביום 31/12/09.

14. ניתן, אפוא, לסכם את סדר האירועים בתיק כדלקמן:

א. עילת התביעה התגבשה ביום 31/12/09.

ב. התביעה המקורית הוגשה ביום 03/02/16, היינו בחלוף 6 שנים וחודש ימים.

ג. התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש בהחלטה מיום 27/05/18.

ד. הבקשה להחייאת התביעה נדחתה, בהחלטה מיום 08/07/18.

15. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

בהתאם להוראה זו, מרוץ תקופת ההתיישנות של התובענה נפסק מיום 03/02/16 ועד מועד ההחלטה למחוק את התביעה מחמת חוסר מעש.

16. בהקשר זה טענה התובעת, כי מרוץ ההתיישנות נפסק ביום 08/07/18, עת ניתנה ההחלטה על דחיית הבקשה להחייאת התביעה, ולא קודם לכן, ביום 27/05/20 עת ניתן פסק הדין המורה על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש.

ביני לביני סבורני, כי מרוץ ההתיישנות התחדש עם מתן פסק הדין ביום 27/05/20, שהורה על מחיקת התביעה, שכן כל עוד לא בוצעה ההפקדה הכספית, שהיוותה תנאי להחייאת ההליך, הרי שהתביעה היתה בסטטוס של תביעה שנמחקה.

מכל מקום, אניח לטובת התובעת כי מרוץ ההתיישנות נפסק ביום 08/07/18.

17. היות ותקופת ההתיישנות היא 7 שנים והיות ועד להגשת התביעה לראשונה חלפו 6 שנים וחודש ימים, הרי שלכאורה די בחלוף תקופה של 11 חודשים נוספים ממועד תום תקופת הפסקת ההתיישנות, בכדי לגבש את תקופת ההתיישנות במלואה. תקופה שכזו חלפה שכן מיום 09/07/18 ועד למועד הגשת התביעה ביום 05/09/19 חלפו יותר מ – 11 חודשים.

18. דא עקא, סעיף 16 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב".

גם בהוראה זו אין כדי לסייע לתובעת.

כפי שקבעתי לעיל, מרוץ ההתיישנות התחדש לכל המאוחר ביום 09/07/18. חישוב אריתמטי מלמד כי חלוף תקופה של שנה מהמועד האמור מסתיים ביום 08/07/19 או ביום 09/07/19. אלא שהתביעה הוגשה ביום 05/09/19, כלומר למעלה משנה מהמועד שבו תמה תקופת הפסקת ההתיישנות.

בנסיבות אלו חלפה גם חלפה לה תקופת ההתיישנות בתיק שבכותרת ולאור השיהוי הרב בו הוגשה התביעה, מתקיימים הרציונאליים שבבסיס טענת ההתיישנות.

19. מצבו הרפואי של אביו של בא כוח התובע אכן מצער – הגם שלא נתמך בראיה כלשהי - ואולם אין בו כדי להסביר מדוע במשך שנה שלמה ממועד מחיקת התביעה לא פעל ב"כ התובעת להגשת התביעה, ולמצער להגשת בקשה להארכת מועד. בנוסף, ככל שב"כ התובע לא היה פנוי לטפל בלקוחותיו, היה מצופה כי יחזיר להם את התיק וינחה אותם כיצד לפעול, ולחילופין ידאג לייצוג חליפי.

התנהלות זו של התובעת ובא כוחה מצטרפת להתנהלות רצופת מחדלים שאפיינה את התובעת ובא כוחה עוד טרם נמחקה התביעה המקורית, ואין לי אלא להפנות לדברים שנכתבו בהחלטת כב' השופט רוזין בתביעה המקורית:

"התנהלות התובעת בתיק זה רצופה מחדלים דיוניים חוזרים ונשנים, כאשר ביהמ"ש היה צריך להעיר לתובעת מפעם לפעם ולהזכיר לה לבצע החלטות קודמות שניתנו".

20. התובעת טענה בנוסף, כי ניהול התביעה על ידי הנתבעות מהווה הודאת לצורך הפסקת מרוץ ההתיישנות. גם דינה של טענה זו להידחות, שכן הנתבעות כפרו במיוחס להן בכתב התביעה כך שלא ברור מאין שאבה התובעת את המסקנה בדבר הודאת הנתבעת בזות התובעת.

סוף דבר

21. שוכנעתי כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות הנטענת על ידיה.

22. הגעתי, אפוא, למסקנה כי התביעה שבכותרת התיישנה ועל כן, אני מורה על דחייתה.

23. לפנים משורת הדין, אחייב התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בגין התביעה, בסכום לא גבוה, העומד על סך של 3,000 ₪ וזאת תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

24. המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י' אדר תש"פ, 06 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.