בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר ניתנה למבקש לאחר שאדם אחר נהג ברכבו בעודו שיכור ובלתי מורשה לנהיגה.

ב"כ המבקש טען כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בבקשה הגם שתיקו העיקרי של הנהג נדון בבית המשפט בתל-אביב וגם כאשר המבקש מתגורר בעיר יהוד.

עוד נטען כי נהג הרכב נטל את הרכב ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המבקש עת ישן וזה נכנס לחדרו ברשות אשת המבקש ולקח את מפתחות הרכב.

לשיטת המבקש סיומו של התיק העיקרי (של נהג הרכב) בבית המשפט בתל אביב במתן גזר דין מצדיק את השבת הרכב לבעליו שכן סיום ההליך מפקיע את תוקפו של ההליך המנהלי הצמוד אליו.

ב"כ המדינה טען כי אין סמכות מקומית למותב זה לדון בבקשה.

משנקבע דיון בתיקו העיקרי של הנהג בתל-אביב, ומשמקום מגורי המבקש ביהוד, אין לפי מבחן "מירב הזיקות" כל זיקה מקומית לבית משפט זה ועל המבקש לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט בתל-אביב.

עוד טען ב"כ המדינה כי הטענה באשר ללקיחת הרכב ללא ידיעת או הסכמת הבעלים לא הוכחה בכל דרך והמבקש לא עמד בנטל להוכיח הגנתו.

ביחס לסיומו של התיק העקרי, נטען כי סיומו של הליך זה אינו מפקיע את ההליך המנהלי ולזה "חיות משפטית" עצמאית ללא כל קשר לתיק העיקרי הנלווה.

דיון –

שאלת סמכותו המקומית של בית המשפט ביחס להליך מסוג זה הוסדרה בסעיף 57 ב בפקודת התעבורה , תשכ"א-1961 שכך קובע:

"בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57 א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש."

יוצא כי המחוקק לא יצר זיקה בין מקום מגורי המבקש או מקום ביצוע העבירה לבית המשפט אליו ניתן לפנות עם בקשה מסוג זה שכן כל בית משפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה קיבל סמכות לדון בבקשה מסוג זה.

בנסיבות אלה, הטענה להיעדר סמכות מקומית של מותב זה נדחית על ידי.

ביחס לטענה לפיה הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

טענה זו לא הוכחה בכל דרך על ידי המבקש.

לא הוצגה כל ראייה מטעם הנהג לפיה נטל הרכב טרם הנהיגה ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הבעלים.

לא הוצג כל תצהיר מטעמו והנהג עצמו לא הגיע לדיון על מנת לתמוך את ההגנה הנטענת.

למעשה גם לא הוגשה כל תלונה של המבקש במשטרת ישראל כנגד הנהג (אף שטען כי הגיע למשטרה וזו סירבה ,משום מה ,לקבל תלונתו). טענה זו על הניסיון להגיש תלונה לא נתמכה בכל מסמך או ראייה אחרת.

הנטל הוא על המבקש להוכיח הגנתו לפי סעיף 57 ב( ב) בפקודת התעבורה, ואני קובע כי הגנה זו לא הוכחה במידה הנדרשת לצורך הפעלת ההגנה שתשיב לו את רכבו.

ביחס לטענה כי סיום ההליך העיקרי מפקיע את תוקפו של ההליך המנהלי:

אודה כי חלוקות הדעות מבחינה משפטית בעניין זה ויש החלטות לכאן ולכאן כולל של מותבים בבתי משפט מחוזיים.

על פניו אין הוראת חוק הקובעת כי סיום ההליך העיקרי מסיים "אוטומטית" את ההליך המנהלי, אך הדעת נותנת כי "חיותו" של ההליך המנהלי תלויה ובעלת זיקה ישירה להליך העיקרי ואסביר עמדתי:

סעיף 57 א (ו) בפקודה קובע כי "נמחק כתב האישום, בטלה הודעת איסור השימוש, והתובע יודיע על כך מיד לרשות הרישוי".

משמעות הוראת החוק היא כי הפסקת ההליך העיקרי במחיקת כתב האישום יוצרת בטלות מידית של הודעת איסור השימוש המחייבת את התובע להודיע על כך לרשות הרישוי.

נשאלת השאלה, מדוע בסיטואציה בה מסתיים ההליך העיקרי במתן גזר דין, לא חלה הפסקה דומה של ההליך המנהלי?

האם יש היגיון בהשארת ההליך המנהלי "חי ובועט" בסיטואציה בה הנאשם בתיק העיקרי מזוכה?

האם יש היגיון בהשארת ההליך המנהלי כאשר גזר דינו של הנאשם שנהג ברכב אינו כולל רכיב של השבתה שיפוטית של הרכב?

האם עמדתו של קצין המשטרה אשר סבר כי השבתת הרכב ראויה טרם הורשע הנהג, גוברת על החלטת שופט שסבר בגזר דינו של אותו נהג כי אין מקום להשבתה שיפוטית של הרכב?

ככל שסבור בית המשפט שדן בתיק העיקרי כי יש הצדקה להמשך איסור השימוש ברכב, רשאי הוא להורות במסגרת גזר הדין על השבתה שיפוטית של הרכב.

במידה וכך יחליט בית המשפט, יישאר הרכב תחת השבתה כפועל יוצא מגזר הדין שניתן ולכן הפסקת ההליך המנהלי כפועל יוצא ממתן גזר הדין עונה על רוח החוק והשבתת רכב חדשה באה לעולם מכח ההחלטה השיפוטית.

סיומו של התיק העיקרי במתן גזר דין מסיימת בעיני את ההליך המנהלי ש"חיותו המשפטית" תלויה בקיומו של הליך עיקרי (שכן ללא יסוד להניח שיוגש כתב אישום בגין עבירת תוספת שביעית אין כלל סמכות לקצין המשטרה להורות על הליך מנהלי ביחס לרכב).

ככל שניתן גזר דין הכולל השבתה שיפוטית של הרכב, ימשיך איסור השימוש ברכב בהתאם לגזר דינו של בית המשפט. אולם, במידה וגזר הדין אינו כולל השבתה שיפוטית של הרכב, נכון וצודק שיושב הרכב לבעליו מיד עם סיום ההליך העיקרי של נהג הרכב (קל וחומר כאשר בעל הרכב אינו מבצע העבירה).

ומן הכלל אל הפרט –

במקרה זה אין חולק כי תיקו העיקרי של הנהג הסתיים בבית המשפט בתל-אביב במתן גזר דין שאינו כולל השבתה שיפוטית של רכב המבקש. (עותק של גזר הדין הוצג לבית המשפט ולתביעה).

כפי שקבעתי סיומו של ההליך העיקרי מסיים גם את ההליך המנהלי שננקט ביחס לרכב ובאין הוראה של בית המשפט להשבתה שיפוטית של רכב זה, יש להשיבו לבעליו.

בנסיבות אלה, אני מחליט לקבל את הבקשה ומורה על ביטול הודעת איסור שימוש אשר ניתנה כנגד רכב מ.ר 2060013. רכב זה יושב למבקש כנגד הצגת החלטה זו ותשלום הוצאות אחסנתו.

מורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 15.9.19 בשעה 17:00 כדי לאפשר למדינה הגשת ערר.

ככל שלא יוגש ערר עד למועד לעיל, תיכנס ההחלטה לתוקף, ובמידה ויוגש ערר תעוכב החלטתי עד להכרעת בית המשפט המחוזי בערר.

ניתנה היום, י"ג אלול תשע"ט, 13 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.