1. לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. בתביעה הועלו שני נושאים: הראשון, כספי-ארנונה ששולמו ביתר עקב סיווג שגוי של הדירה שבבעלות התובע; השני, אופן חישוב שטח הנכס לצרכי ארנונה, ו"השבת מצב" בגין פירוק ריצוף בחצר הבית והמרתו בדשא סינטטי. בדיון שהתקיים ביום 9.8.2020 ביקש התובע להתמקד בנושא הראשון, ולא בכדי.

2. העובדות העולות מן החומר שלפניי הן, בתמצית, כדלקמן: התובע רכש את הדירה והחל לגור בה בשנת 1999. מאז ועד שנת 2013 שיגרה הנתבעת לתובע דרישות תשלום עבור ארנונה כללית, אשר חושבו לפי תעריף אזור א'. בשנת 2013 עיין התובע בצו הארנונה שפרסמה הנתבעת והתחוור לו כי הנכס מצוי באזור ב', שבו תעריף הארנונה נמוך יותר. התובע פנה לנתבעת בדרישה לתיקון סיווג הנכס ולהשבת כספים ששולמו ביתר לאורך השנים. אין מחלוקת כי הנתבעת תיקנה את הטעות וכי מאז שנת 2013 הנכס מסווג באזור ב'. עם זאת, הנתבעת דחתה את דרישתו של התובע להשבת כספים ששולמו ביתר, מטעמים של שיהוי, התיישנות וסופיות השומה. ערר שהגיש התובע על החלטת מנהל הארנונה נדחה אף-הוא (נספח א' לכתב ההגנה). עם זאת, לאחר החלטתה של וועדת הערר השיבה הנתבעת לתובע – לפנים משורת הדין, לשיטתה – סך של 6,635 ₪ בגין כספים ששולמו ביתר בשנת 2012.

4. בשנת 2019 פנה התובע לנתבעת בדרישה לבחון בשנית החזר כספים שנגבו ביתר עקב סיווגו השגוי של הנכס. הדרישה נדחתה. על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי (בחודש ספטמבר 2019), שבה עותר התובע לפצותו בסכום המרבי המצוי בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, הגם שלטענתו הנזק האמתי גדול יותר.

5. לאחר שבחנתי את החומר שהונח לפניי ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. על-פי מצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, אנמק את פסק-הדין בתמציתיות. ייאמר למען הסדר הטוב כי פסק-דין זה בא חלף פסק-הדין שניתן ביום 14.5.2020 בהיעדר התייצבות, שאותו ראיתי לבטל.

6. מבחינה מהותית הנתבעת אינה חולקת על כך שבמשך שנים ארוכות התובע שילם לה ארנונה ביתר. עם זאת הנתבעת סבורה כי התובע אינו זכאי להחזר רטרואקטיבי, ומעלה בהקשר זה טענות-סף ובהן היעדר תום-לב, היעדר סמכות עניינית, אי-מיצוי הליכים, שיהוי, התיישנות וסופיות השומה.

7. הלכה היא כי אדם הדורש החזר של כספי ארנונה שנגבו שלא כדין אינו מוגבל בהכרח להליכי השגה וערר הקבועים בדיני הרשויות המקומיות, ובנסיבות מתאימות רשאי הוא להגיש תביעה אזרחית בגין התרשלותה של הרשות המקומית (ראו בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (16.10.1991); רע"א 1809/07 עירית הרצליה נ' לוי (3.6.2008)). ואמנם, לא אחת התקבלו תביעות שהוגשו לבתי משפט אזרחיים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, להשבת ארנונה שנגבתה ביתר עקב התרשלותה של הרשות המקומית. בהקשר זה נפסק כי הזכות שרירה וקיימת אף אם התובע לא מיצה את ההליכים לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), ואף אם פעלה הרשות המקומית בתום-לב. זאת ועוד, בתי המשפט עמדו על כך שראוי כי הרשות המקומית תשיב את הסכומים ששולמו ביתר ללא התדיינות (ראו למשל ע"א 3353/07 (מח' ת"א) עירית גבעתיים נ' עו"ד יהב (17.3.2009)). אף טענות של שיהוי אין בהן, כשלעצמן, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לזכות התביעה להשבה בהליך האזרחי (ראו ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 (2006)).

8. במקרה שלפניי הנתבעת כלל אינה מתמודדת עם הלכות אלה, אינה כופרת בכך שבשל הטעות בסיווג הנכס גבתה מהתובע ארנונה ביתר, ואף אינה מנסה לטעון להיעדר רשלנות מצדה. בנסיבות העניין, לא הוכיחה הנתבעת כי יש למנוע מהתובע גישה לבית משפט זה מטעמים של היעדר סמכות עניינית או אי-מיצוי הליכים. ראוי לחדד ולהדגיש כי הפתח להגשת תביעה אזרחית להשבת ארנונה, חרף קיומו של מנגנון ייחודי בחוק הערר, אינו פרוץ לרווחה. הפסיקה הציבה מגבלות בכגון דא. אולם בענייננו, בהינתן שהתובע הסתמך במשך שנים בתום-לב על ההנחה הסבירה שהנתבעת משגרת לוֹ דרישות תשלום כדין; בהינתן שהנתבעת לא טענה להיעדר התרשלות ולא הציגה הסבר כלשהו מדוע סווג הנכס כפי שסווג ומהם אמצעי הזהירות שנקטה כדי למנוע את התקלה; ובשים לב לשיקול של מניעת חוסר צדק ועיוות דין – נחה דעתי כי אין לחסום את דרכו של התובע.

9. עם זאת, הנתבעת העלתה טענת התיישנות שיש להיזקק לה. כאמור, הנתבעת השיבה לתובע את התשלום שנגבה ביתר בשנת 2012, ומשכך נסבה התביעה שלפניי על תשלומי המס עד שנת 2011 (כולל). התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2019, קרי לאחר תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) – שבע שנים מיום הולדתה של עילת התביעה (סעיפים 6-5 לחוק). התובע ביקש לחלץ את התביעה ממכשול ההתיישנות וטען להתקיימותם של חריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, ובעיקר סעיפים 8 ו-9 לחוק. האם אמנם קמה תחולה לחריגים אלה?

10. נפתח בסעיף 8 שעניינו "התיישנות שלא מדעת". הסעיף מורה כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" – תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. איני מפקפק בטענתו של התובע כי רק בשנת 2013 גילה לראשונה על הטעות בחיובי הארנונה ששילם. השאלה היא אם בנסיבות העניין מדובר באי-ידיעה אשר נגרמה מחמת סיבות שאינן תלויות בתובע, ושלא ניתן היה להימנע מהן בזהירות סבירה. אמת, צוין לא אחת בפסיקה כי האזרח רשאי להניח שהנתונים הרשומים אצל העירייה, המהווים תשתית לחיובי הארנונה, הם נכונים (ראו למשל עניין עירית גבעתיים הנ"ל). למעשה, ועדת הערר עמדה על כך בעניינו של התובע-עצמו, בציינה כי "טעות של הרשות בסיווג אזור לפי גוש וחלקה אינה טעות שאדם מן הישוב היה מזהה ביתר קלות..." (נספח א' לכתב ההגנה). עם זאת, בענייננו התובע עצמו העיד כי נודע לו על הטעות על-ידי כך שבשנת 2013 עיין בצו הארנונה (פרוטוקול מיום 9.8.2020, עמוד 3 שורות 19-12). אין טענה כי נבצר מהתובע לעשות את אותה פעולה בשנים הקודמות, ועל פניו לא מדובר במאמץ ניכר. בנסיבות אלה ספק אם יש בידי התובע להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות (ראו והשוו: ת"א (שלום י-ם) 10273-07-14 גולדפילד נ' עירית ירושלים (15.4.2015), אך שם דובר בנכס עסקי שנוהל על-ידי עורכי-דין, ונתון זה הובא בחשבון ביישום מבחן סבירות הגילוי).

11. גם בהנחה שלא קמה תחולה לחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שלדידי מתקיים חריג אחֵר – זה הקבוע בסעיף 9 לחוק. הוראה זו-האחרונה קובעת כי אם "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע", אזי תקופת ההתיישנות תתחיל מיום ההודאה. עוד קובע הסעיף כי "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין זה", וכי אין בכוחה של "הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות" כדי לקיים את דרישת הסעיף.

12. הנה כי כן, במקום שבו הודה הנתבע "בקיום זכות התובע", מרוץ ההתיישנות "יתאפס" ותקופת ההתיישנות תחל מחדש מיום ההודאה. הפסיקה דנה בתנאים לקיומה של הודאה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות (ראו סקירה בפסק דינו של כבוד השופט גדעוני בת"א (של' י-ם) 21339-04-12 עירית ירושלים נ' קשישיאן (2.8.2016)). בתמצית, קיימות דרישות צורניות כגון שההודאה תהיה בכתב או לפני בית משפט (וראו דרישות צורה נוספות בע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (1.4.96)); וקיימות גם דרישות מהותיות, שעיקרן בכך שההודאה תהא ברורה ומפורשת (ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן (2.1.14)). גישת הפסיקה היא כי יש לפרש את הסעיף בדווקנות, זאת על מנת שלא לפרוץ את גבולותיו הראויים של משטר ההתיישנות (ראו רע"א 5200/10 יעקובוב נ' אהרונוב (13.1.2011)).

13. האם קמה תחולה להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בענייננו? כאן המקום לציין כי בדיון מיום 9.8.2020 טען התובע בין היתר לתחולתו של החריג בדבר הודאה בקיום זכות. על מנת שלא לגרוע מזכויותיה של הנתבעת אפשרתי לה פרק זמן לבדוק את טענותיו של התובע, ולהגיש השלמת טיעון בכתב בסוגיית ההתיישנות. הנתבעת אכן הגישה השלמת טיעון, וניתן להתרשם כי הסתייעה בייצוג משפטי. אולם הטענה היחידה שהעלתה בכל הנוגע לסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא כי "גם אם נגיד שהעירייה הודתה בטעות כשנתנה את ההמחאה ותיקנה את החיובים לשנת 2012, עדיין כאשר התביעה מוגשת בשנת 2019 חלפה תקופת ההתיישנות של 7 שנים". ובכן, מדובר בטענה שאין לה יסוד. סעיף 9 מורה כי תקופת ההתיישנות תחל מיום ההודאה, ובענייננו ההודאה הייתה בשנת 2013 (תשלום ההמחאה היה להבנתי בשנת 2014). עצם העובדה שההמחאה מתייחסת לשנת המס 2012 אינה רלוונטית כלל ועיקר. אמרו מעתה: המועד הרלוונטי הוא שנת 2013 (שבו כאמור הנתבעת הודתה בטעות), ומאז ועד הגשת התביעה (בשנת 2019) טרם חלפו שבע שנים.

14. על אף שהנתבעת לא העלתה כאמור טיעונים נוספים לגבי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מצאתי להרחיב בנדון. פסק-הדין המנחה של בית המשפט העליון בשאלה מהי "זכות" לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות ניתן בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.12). נפסק, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכות הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי בכך שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. לשון אחרת: במקום שבו מודה הנתבע "בזכות המושגית" של התובע – להבדיל מעילת תביעה המהווה את גיבושה הקונקרטי של הזכות – יש בכך כדי "לאפס" את מרוץ ההתיישנות. כך לדוגמה, אם הודה הנתבע כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לתבוע את התרופות והסעדים הנובעים מהפרה זו.

15. בענייננו, הנתבעת הודתה כי גבתה מהתובע ארנונה לפי תעריף אזור א' במקום תעריף אזור ב' הנמוך יותר, והודאה זו התבטאה בכתובים – למשל בחשבון התקופתי שתוקן עם היוודע הטעות (ראו נספחים לכתב התביעה), ובהמחאה ששולמה בגין תשלומי היתר בשנת 2012. הנתבעת אמנם לא הודתה בקיומה של זכות קונקרטית להחזר רטרואקטיבי, ואף דחתה את דרישתו של התובע להחזר כזה (למעט כאמור לשנת 2012). עם זאת, מן החומר שלפניי עולה כי עמדה זו של הנתבעת הושתתה אך ורק על נימוקים מעולם דיני הרשויות המקומיות, קרי: חלוף המועדים הקבועים בדין להגשת השגה או ערר על חיובי השנים הקודמות, והפיכת החיובים לסופיים בשל כך. גם טענת ה"התיישנות" שהעלתה הנתבעת התייחסה להיבט זה בלבד ולא מדובר בטענה להתיישנות כמשמעותה בחוק ההתיישנות.

16. ומה משמעות הדבר? לדידי, משעה שהודתה הנתבעת באופן ברור ומפורש בקיומה של גבייה שלא כדין, הרי זו הודאה "בזכות המושגית" של התובע, ונגזרת ממנה מניה וביה הודאה בזכותו הקונקרטית של התובע לתבוע השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. משל למה הדבר דומה? להודאה בהפרת חוזה, שמגולמת בה הודאה בזכות לתבוע סעדים הנובעים מהפרת חוזה. ואם ישאל השואל מניין הקשר ההדוק בין הזכות המושגית לבין התרופה האמורה, הרי שאנו נְכַוֵּן את השואל בשנית לפסיקת בתי המשפט, אשר לפיה על הרשות המקומית למהר ולהשיב סכומים שנגבו ביתר – אף ללא התדיינות.

17. אציין כי לא נעלם מעיני פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת שטמר) בע"א (מח' חי') 21687-11-17 דוברין נ' עיריית חיפה (3.3.2019). באותו מקרה נקבע כי ההודאה של העירייה בדבר טעות במדידה של הנכס – ותיקון השומה על-פי המדידה החדשה – אינם מהווים הודאה בזכותו של התובע להשבה. בית המשפט הסביר כי הנתבעת "לא הודתה כי התיקון חל רטרואקטיבית גם בשל כך שהיא סברה שבתקופת העבר השטח היה גדול יותר...". בנסיבות אלה, כך נפסק, אין מדובר בהודאה תקפה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. סבורני כי הנסיבות בענייננו שונות. הנתבעת בהליך שלפניי אינה טוענת, ולא טענה אי-פעם, כי לפני שנת 2013 הדירה התאימה לתעריף אזור א'. בהיעדר טענה לשינוי נסיבות כלשהו, ולמקרא כלל החומר שבתיק, המסקנה היא כי ההודאה של הנתבעת בגביית ארנונה ביתר מתייחסת לכלל השנים הרלוונטיות. לפיכך, יש לומר כי במקרה דנן מדובר בהודאה בזכותו המושגית של התובע, כמשמעות תיבות אלה בהלכת רובאב.

18. האם זכאי התובע להשבה בגין כל שנות המס מאז רכישת הדירה? למעשה התובע עצמו לא מבקש זאת, ותביעתו תחומה מעצם כך שפנה לבית המשפט לתביעות קטנות. יש לציין כי בעניין דוברין הנ"ל קבע בית המשפט המחוזי שגם אם קמה תחולה להוראת סעיף 9 ומרוץ ההתיישנות מוזנק מחדש, הרי שניתן לתחום את שנות ההחזר על-יסוד הוראת הפטור שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. כבוד השופטת שטמר עמדה על השיקולים שאותם יש לשקול ביישומה של הוראת הפטור הנ"ל, וציינה כי בנסיבות המקרה שלפניה "ייעשה צדק אם המערער יקבל השבה למשך שבע שנים אחורנית בהתחשב בכך שאף בחלקו עומדת התרשלות; שהעירייה, על אף שהתרשלה, פעלה בתום לב; שהכספים ששולמו, חזקה עליהם כי שימשו במסגרת התקציב לכל שנה, לצרכי התושבים של העיר; לכך שהתובע השתהה לאורך שנים רבות בבדיקת הארנונה שהוא משלם". ואמנם, פתרון זה של השבה חלקית, מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מאפשר לבית המשפט לעשות צדק ואיזון במקרים שבהם ישנם שיקולים לכאן ולכאן. בענייננו יש להזכיר גם כי התביעה הוגשה רק בשנת 2019, תקופה ממושכת לאחר היוודע הטעות. מנגד יש לציין כי הנטל הרובץ לפתחו של מבקש הפטור הוא משמעותי (ראו עניין גולדפילד הנ"ל, והאסמכתאות שם).

19. התובע ערך חישוב של הפרשי הארנונה בין אזור א' לבין אזור ב' בין השנים 2004 ו- 2013 (נספח 6 לנימוקי כתב התביעה מיום 17.11.2019). הנתבעת לא העלתה השגות לגבי החישוב, ולא הציגה חישוב נגדי. עוד אזכיר כי ההשבה בגין תשלומי היתר לשנת 2012 עמדה על סך של כ-6,600 ₪. בהביאי בחשבון את כלל האמור לעיל, ולאחר שנתתי את דעתי לכך שהתובע קיבל החזר עבור שנת 2012 (עובדה שלא ציין בכתב התביעה), מצאתי לחייב את הנתבעת להשיב לתובע סך של 28,000 ₪ (שש שנים נוספות לפי התחשיב שבנספח 6 הנ"ל, בקירוב).

20. בטרם חתימה אוסיף מספר מילים לגבי הנושא השני שהועלה בכתב התביעה. נראה כי התובע זנח נושא זה (ראו פרוטוקול מיום 9.8.2020), וטוב שעשה כן. יש להבהיר כי עניין חיוב הארנונה בגין החצר המקורה נדון לגופו על-ידי ועדת הערר, ונימוקי ההחלטה מדברים בעד עצמם. התובע לא הניח לפניי תשתית עובדתית ומשפטית למתן סעד בבית משפט זה.

21. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 28,000 ₪. במכלול נסיבות העניין ובשים לב גם לעובדה שהתובע לא התייצב בשעה היעודה לדיון ביום 14.5.2020 (ובשל כך ניתן כנגדו פסק-דין בהיעדר התייצבות), איני מוסיף הוצאות מעבר לסך האמור. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 15 ימים.

ניתנה היום, י"ז אלול תש"פ, 06 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.