1. כללי

פסק דין בעתירה מינהלית שהוגשה על ידי העותרים, אם ובנה, כנגד החלטת המשיבים שלא לאשר את בקשת האזרחות שהגישה העותרת 1 עבור עצמה ועבור בנה. באשר על פי החוק נתונה הסמכות למשיב 1, משלב זה אראה את העתירה כמופנית כלפיו - "המשיב".

2. נתוני מסגרת לעניינה של עתירה זו

א. העותרת 1 [מכאן ולהלן – "העותרת"], נמנית עם העדה הארמנית.

ב. לעותרת, ילידת ירושלים (1991), מעמד של תושבת קבע.

ג. ביום 23.10.2016 נישאה העותרת לתושב האזור, שמרכז חייו בבית לחם. לידיעת בית המשפט הובאה גם העובדה, כי בפועל רשאי בעלה לשהות בישראל מתוקף היתר הניתן בנסיבות המתאימות לאנשי עסקים מהאזור (בעלה של העותרת אוחז בהיתר משפחות B.M.C).

ד. לטענת ב"כ העותרת, אביה, אמה ואחותה שהגישו בקשות מקבילות, זכו באזרחות.

3. החלטת המשיב

כאמור, ביקשה העותרת להתאזרח, וביום 4.4.2019 ניתנה החלטת המשיבים שאלה עיקריה: -

2. א. (...)

ב. "בעת הטיפול בבקשה, עלה שמיום נישואייך ב-2016, הנך מתגוררת עם בעלך, תושב האזור מבית לחם בנכס פרטי בביר עונה.

ג. מהתשאול שנערך ב-28.2.19, לא מצאנו תמיכה לעניין כוונת השתקעות עתידית בישראל. בעלך בעל עסק פרטי הרשום ברשות הפלסטינית בבית לחם, ואין ברשותו אישור עבודה בישראל, בנוסף לשאלתנו בדבר כוונות השתקעות, השבת כי "עלייך להתייעץ עם בעלך"...

3. לסיכום, לא ניתן להתרשם כי הנך מקיימת מרכז חיים חזק ומתמיד בישראל. אנו מתרשמים כי מירב הזיקות שלך ושל משפחתך הינם לעיר בית לחם, והבקשה נועדה לבסס ולחזק את מעמדך בישראל ולאפשר את המשך הקשר החזק לעיר בית לחם".

4. טענות העותרים

בפי ב"כ הנכבד של העותרים מספר טענות, אולם עולה בבירור שניתן לבודד מתוכן שתיים עיקריות. הטענה הראשונה מופנית כלפי האופן בו בוצע לעותרת השימוע, ומדבריו התרשמתי שלדעתו, בקושי ניתן לכנות זאת כלל כשימוע; והטענה השניה, כי לאמיתם של דברים, מתבססת החלטת המשיב על עובדת היותו של בעלה של העותרת תושב האזור, וזה היה הטעם העיקרי לכך, שנדחתה בקשתה.

5. הדיון המסכם

גם אם נדרשת המסקנה שניתן לאפיין את השימוע, ככל שבוצע, כגבולי למדי, על יסוד כל האמור להלן, הגעתי לכלל מסקנה שלא יהיה נכון להתערב בהחלטת המשיב.

א. ראשית, אין חולקין, שבוצע בפועל השימוע בשיחת טלפון קצרה. אף קשה שלא לראות פנים בסעיף 2ג להחלטה כפי שצוטטה לעיל, שעצם התשובה של העותרת אשר לכוונת ההשתקעות, שעליה ל"התייעץ עם בעלה", הינה תשובה שספק עד כמה באמת ניתן לראות בה בסיס איתן להחלטה משמעותית בבקשת התאזרחות. בבית המשפט כבר הצהירה, שחשובה לה האזרחות כדי שתהא לה זכות הבחירה לכנסת – עמ' 4 שורה 12 לפרוטוקול הדיון.

ב. במהלך הדיון הופניתי גם לנוהל 4.4.0001 שצורף על ידי המשיבים עצמם לתשובתם ואביא עתה את הפתיח לסעיף ג.4. 9 הרלבנטי לעניינה של עתירה זו: "עובד הרשות יתרשם מכוונות ותכניות ההשתקעות של המבקש. ייבדק ע"י למידת תנועותיו בגבול, ראיון אישי וכו'". ואכן, קשה להלום שהתרשמות פקיד באמצעות שיחת טלפונית קצרה, תהווה את ההתנהלות המיטבית כמצופה מהמשיבים.

ג. מן המקובץ עולה, שהשימוע שבוצע לעותרת, ככל שניתן בכלל לכנותו כך, אכן היה גבולי ביותר, ונותנת הדעת, שאופן ביצועם של שימועים ביחס למבקשי אזרחות, טעון חשיבה נוספת בשאלה האם מוסדר הנושא באופן מספק.

ד. ומכאן למקום בו מצוי מרכז חייו של בעלה של העותרת. נראה, אכן, שלעובדת היותו של בעלה של העותרת, תושב האזור, היה משקל של ממש בהחלטה. ניתן ללמוד על כך, הן מסעיף 3 להחלטת המשיב, והן מהתמונה הכוללת ומהקשרם של הדברים. ברם, טוב יעשה אם ישאל השואל, האם שיקול זה אינו רלוונטי ולגיטימי, ואבהיר.

ה. כאמור, אכן, נותנת הדעת, שמקום מגורי הבעל היווה שיקול ממשי למשיב. ואולם, בהינתן מצג לחיי משפחה ראויים (לשמחתנו), ובהינתן שמרכז חיי הבעל בבית לחם, סביר שהדבר אינדיקטיבי גם לשאלה האם עלה בידי העותרת ללמד על כוונת ההשתקעות בישראל. לשון אחר: ככל הנראה, לא השימוע היה זה שהכריע את הכף, אלא מרכז חיי הבעל, שהוא גם אביו של העותר 2. וספק אם זהו שיקול לא ענייני מצד שר הפנים, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. וככל שכך הם פני הדברים, גם אם לא נערך לעותרת שימוע אופטימאלי, החלטת המשיב ונימוקיו, אינם חורגים ממתחם הסבירות.

ו. זאת, ועוד. מעניק החוק לשר הפנים שיקול דעת רחב במיוחד, וזכות קנויה לקבל אזרחות, כאשר אין היא מגיעה מכח חוק השבות, אין לעותרת. צודקת ב"כ המשיב בציינה את סעיף 5(ב) לחוק האזרחות, בו נכתב במפורש ש"יעניק שר הפנים אזרחות למבקש – "אם ראה זאת לנכון" – היינו: ביטוי סטטוטורי לשיקול דעתו הרחב והגמיש של השר; שנית, אף הפסיקה נתנה לכך ביטוי פעמים לאין מספר – ראה בג"ץ 1223/10 חליל גודה נ' שר הפנים (28.7.10) ובג"ץ 1105/03 סעידה פאטמה נ' אלי ישי שר הפנים (2.7.06).

אסכם פיסקה זו שהתמקדה בסעיף 5 לחוק האזרחות, בכך שאזכיר לעותרת, כי מלשון החוק עצמו למדים אנו, שאפילו עומדת היתה העותרת בכל הקריטריונים, כולל הוכחת כוונת ההשתקעות, עדיין היה לשר הפנים שיקול דעת נרחב: נכתב הדבר בחוק במפורש, ועיין לעיל. ואם כך, קל וחומר, כאשר כוונת ההשתקעות, לוטה בערפל.

6. סוף דבר

מארג השיקולים עובר להכרעת בית המשפט בהליך מן הסוג שעל הפרק, מחייב לאזן בין כשלים אפשריים בהתנהלות המשיב, כגון, השימוע הגבולי במקרה דנן, לבין מידת הפגיעה בבעלי הדין, בהליכים המתאימים כגון בהליכים שנועדו לקבלת אזרחות, ולבין המדיניות הראויה בכל הקשור למידת ההתערבות. בבקשות לאזרחות, המדיניות התקפה, מחייבת מידה יתרה של ריסון מצד בית המשפט, הנדרש להימנע מהתערבות בהחלטות המשיבים, אלא במקרים חריגים. עוד משקל יש להעניק לשאלת מידת הפגיעה בעותרת, שלטעמי, היא מצומצמת יחסית, וזאת משני טעמים גם יחד. האחד, שגם למחרת הליך זה, אין כל מניעה להגיש בקשת אזרחות חדשה באשר הן בהחלטה שניתנה ואף לא בפסק דין זה יש משום מעשה בית דין וכל כיוצא בזה; והשני, כי, מכל מקום, העותרים מצויים בישראל במעמד של תושבי קבע. במקביל יש לקבוע, ששיקול דעת המשיב, בהינתן שבעלה של העותרת שמרכז חייו באזור, אינו חוצה את מתחם הסבירות. ספק רב אם בנסיבות אלה מוצדק שיתערב בית המשפט בהחלטת שר הפנים ובשיקול דעתו הרחב בעניין. המאזן בין שיקולים, אלה, אפוא, אינו מצדיק התערבות.

סוף דבר, גם אם, יתכן, שטענות ב"כ העותרים ביחס לשימוע שנערך לעותרת אינן נעדרות אחיזה, הרי, על יסוד משקלם המצטבר של המסקנות הנובעות משיקול הדעת הרחב שניתן לשר, מענייניות ההחלטה לגופה (בשים לב למרכז חיי בעלה של העותרת), ומהפגיעה המידתית עד מאד בה, באשר היא ממילא תושבת קבע שתוכל תמיד להגיש בקשה חדשה, דין העתירה להידחות.

ניתן בהעדר הצדדים היום, ג' בשבט התש"פ, 29 בינואר 2020.