בפני בקשה לביטול הודעת איסור מנהלי על שימוש ברכב פרטי מ.ר. 4233811 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 5.9.19.

ההחלטה על איסור השימוש ברכב ניתנה לאחר שחברו של המבקש נהג ברכב ביום 4.9.19 בשעה 16:40 כשמעולם לא היה מורשה לנהוג, ונמסרה בשל כך הזמנה לדין וכתב אישום בה יוחסה לנהג עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה כשמעולם לא היה מורשה לנהוג, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, ומבלי שהיתה פוליסת ביטוח בת תוקף, בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970.

לאחר שימוע שנערך לנהג בפני קצין משטרה, החליט קצין המשטרה לאסור על שימוש מנהלי ברכב לתקופה של 30 יום.

לטענת המבקש, הנהג נטל את מפתחות רכבו ללא ידיעתו, עת היה במקלחת, ונסע ברכב עד אשר נעצר על ידי המשטרה, והוא לא היה מודע לנסיעה; ובדיעבד התברר כי אביו של הנהג היה מעורב בתאונת דרכים והנהג נאלץ ליטול את המפתחות כאשר היה בפאניקה והיסטרייה עקב שמועה שאביו נפטר בתאונה; והוא סטודנט למשפטים במכללת נתניה, שנה שנייה, והרכב משמש אותו להגיע ללימודים וכן לניידות ופרנסה, והותרת צו איסור השימוש גורמת לו נזק מיותר, ופוגעת בזכותו לחופש העיסוק ובזכותו הקניינית. כן נטען, כי לא נערך למבקש שימוע חרף התייצבותו בתחנת המשטרה.

בדיון שהתקיים בפני היום 16.9.16 חזר ב"כ המבקש על נימוקי הבקשה; ציין כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה לכאורה המיוחסת לנהג; והגיש סיכום ביקור במיון של אביו של הנהג (מב/1), ממנו עולה כי התקבל במיון ביום 4.9.19 בשעה 16:37 לאחר תאונת דרכים, ושוחרר לביתו כשעתיים לאחר מכן במצב משביע רצון.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי האחריות ללקיחת הרכב הינה על המבקש אשר השאיר את מפתחות הרכב, ולא עשה כל אשר ביכולתו למנוע ביצוע העבירה; כי לא הוצגו כל אסמכתאות בנוגע לנסיבות האישיות, ומבדיקה במערכות נראה כי קיימים רכבים נוספים על שם המבקש; כי לא צורף תצהיר של הנהג, ותגובתו לשוטר סותרת את טענתו, ומקומה להתברר בהליך העיקרי.

המבקש בעצמו חזר על הדברים, וטען כי חברו, שהינו חבר ילדות והוא יודע שאין לו רישיון, לא ידע מה להגיד במשטרה.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון

המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה.

על פי הוראת סעיף 57א(א)(2) ניתן להורות על איסור מנהלי על שימוש ברכב למשך 30 יום, לאחר שימוע, אם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שסעיף 10 לפקודת התעבורה-בלתי מורשה כלול בה.

התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המשטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב. משמעות תנאי זה הנו קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו של הנהג. ככל שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוע העבירה, יפנה בית המשפט לבחון באם התקיימו העילות המנויות בסעיף 57ב לפקודת התעבורה, שיש בהן כדי להצדיק ביטול איסור השימוש.

ראיות לכאורה - בענייננו, שאלת קיומן של ראיות לכאורה אינה שנויה במחלוקת; ולאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני (וכלל בין השאר את דו"ח הזמנה לדין וכתב אישום, דו"ח על עיכוב, דוח פעולה, תדפיס מערכת שירת הסירנה, ותדפיס מידע פלילי - תעבורה), התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה ללא רישיון. על כך יש להוסיף את גרסת הנהג עצמו, הן בעת קבלת הדו"ח ובמסגרת השימוע שבמסגרתו לא באו הכחשות לעניין המיוחס לנהג; ואת גרסת המבקש, לפיה הוא יודע שלחברו אין רישיון נהיגה.

באשר לטענה להיעדר שימוע לבעל הרכב – אמנם לבקש כבעלים של הרכב לא נערך שימוע, אך אין חובה כזו. כעולה מהוראות סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה, הרי קיימת חובת שימוע לנהג הרכב בדבר איסור השימוש ברכב ולא קיימת חובת שימוע לבעל הרכב. הנהג עצמו נכח בשימוע וניתנה לו ההזדמנות להעלות טענותיו, ודי בשימוע שנערך לנהג ע"י קצין משטרה כדי לספק את דרישת החוק בדבר איסור שימוש. ראו: ע"ח (מחוזי חי') 23163-01-12 מדינת ישראל נ' יורי דודל.

העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב –

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש: כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, או כאשר הנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סעיף 57ב(ג) לבטל את איסור השימוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השימוש ברכב "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

הנטל להוכיח את התקיימות ההגנה מוטל על הטוען לה.

בענייננו טוען המבקש להגנת סעיף 57ב(ב)(1) – כי "הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". בעניין זה נקבע, כי "הנטל שהוטל בדין על הבעלים שצריך להוכיח את התנאי כי הרכב נלקח ללא ידיעתו וללא הסכמתו, אינו יכול להתמצות באמירה בעלמא ביחס לקיום התנאי הפוטר שבחוק, אלא צריך שיהיה מפורט ומבורר ואף ייתמך בראיות שבתיק" (עפ"ת (מחוזי נצ') 24598-02-19 רגדה אמין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.02.2019)). וראו גם ב"ש (מחוזי ב"ש) 21041/08 מדינת ישראל נ' עתאיקה תאר (פורסם בנבו, 02.06.2008):

"פקודת התעבורה מאפשרת לבעל הרכב לטעון, כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובניגוד להסכמתו [סעיף 57 ב (ב) (1)], או לטעון כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה [סעיף 57 ב (ב) (2)]. על מנת שבית המשפט יווכח, כי התקיימו אחת מטענות ההגנה המנויות בסעיפים דלעיל, יש להניח בפניו תשתית ראייתית ראויה. תשתית זו נגבית מטבע הדברים בראש ובראשונה על ידי המשטרה."

בענייננו, המבקש טען, כי "החבר שלי היה בבית שלי, יושבים, אני נכנסתי למקלחת, באה לו שיחה שאבא שלו עשה תאונת דרכים, לקח את המפתחות שלי היו על השולחן יחד עם הטלפון והלך למקום של התאונה, שם תפסו אותו," (עמוד 2 שורות 14-15 לפרוטוקול). אלא שהטענה כי הנהג נהג ללא רשותו וללא הסכמתו של המבקש אינה עולה מן הראיות שבתיק החקירה. בדו"ח הזמנה לדין ובדו"ח העיכוב נרשם מפי הנהג "תעזור לי רק הזזתי את הרכב", ובשימוע שנערך לו בפני הקצין טען הנהג "אין לי מה לומר" ואין הוא מציין כי נטל את הרכב ללא ידיעת חברו וללא הסכמתו, ולא אמר בהקשר זה מאום.

זאת ועוד, טענת המבקש, לפיה חברו הנהג נטל את רכבו ללא ידיעתו, אף לא נתמכה בתצהיר מטעם הנהג עצמו.

בנסיבות אלה, לא הוכח בפני כי הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

יתרה מכך, על פי גרסת המבקש עצמו, עולה כי מפתחות הרכב היו זמינים בביתו, על אף שהיה מודע לכך שחברו אינו מורשה לנהיגה; כך שנראה כי המבקש לא נקט בצעדים כלשהם שבכוחם למנוע את ביצוע העבירה, ואפשר לחברו ליטול את מפתחות הרכב, וכך בוצעה עבירה עם הרכב, ולא ניתן לומר כי המבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בענייננו, גם לא נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את ביטול הודעת איסור השימוש. הטיעון שהרכב משמש להגעה ללימודים ולניידות ופרנסה אין בו די, מאחר ומדובר ברכב שניתן למצוא לו תחליף לתקופה של הצו; ואין בטענות המבקש, טענות שנטענו באופן כללי ובעלמא ללא כל אסמכתאות, כדי להצדיק ביטול ו/או צמצום החלטת הקצין והחזרת הרכב למבקש.

מכל מקום, מאחורי האיסור המנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים. אל מול הפגיעה המסויימת במבקש קיים הצורך בשמירה על הציבור ובמניעת המסוכנות העולה מהשימוש שמבוצע בכלי הרכב, וחומרת עבירת הנהיגה על ידי מי שאינו מורשה כלל. מניעת מסוכנות זו, בנסיבות האמורות, גוברת; ואיני סבורה, ולא הוכח בפני, כי במקרה זה קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול איסור השימוש ברכב או קיצור התקופה.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין.

על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ט, 16 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.