בשם התובעת: עו"ד שני רופא; עו"ד יוני ג'ורנו

בשם הנתבעים: עו"ד יורם מושקט; עו"ד אוריין אשכולי יהלום

לפניי תביעה על סך 500,000 ש"ח בגין לשון הרע, אשר לטענת התובעת פורסמה עליה במסגרת התוכנית "מועדון ארוחת הבוקר" ששודרה בתוכנית רדיו בתחנה המופעלת על ידי הנתבעת 1.

רקע

1. התובעת, גב' אביבית בר-זוהר, היא דמות מוכרת בקרב חלקים מהציבור בישראל. בכתב התביעה היא מגדירה את עצמה כ"ידוענית, בעלת עסקים בתחומי היופי, האפייה ועוד" (סעיף 6 לכתב התביעה). בין היתר, הופיעה התובעת בתוכניות ריאליטי שונות והיא מתחזקת חשבון אינסטגרם שיש לו 408,000 עוקבים (נספח 1 להודעת הצדדים מיום 23.8.2020).

2. הנתבעת 1 היא תחנת רדיו אזורית ("התחנה"), אשר בתקופה הרלוונטית שודרה בה בשעות הבוקר תוכנית שנקראה "מועדון ארוחת הבוקר", שהיא על פי הנטען בכתב ההגנה תוכנית סאטירית המשודרת בשידור חי. בפתיח של התוכנית נאמר, כי "התוכנית היא תוכנית סאטירה. אם מצאתם עצמכם נפגעים מהדברים הנאמרים בה, אנו מתנצלים מראש". את התוכנית הנחו הנתבעים 3-2, מר שי גולדשטיין וגב' לאה מנדלב, שניהם דמויות מוכרות מתחום הבידור והתקשורת (הנתבעת 3 מוכרת בשם "לאה לב").

3. ביום 1.9.2019 התייחסו הנתבעים 3-2 בתוכניתם לפרסומים ("סטורים") שהעלתה התובעת לעמוד האינסטגרם שלה. במסגרת ההבנות אליהן הגיעו הצדדים בתיק הוסכם, כי ה"סטורים" שאליהם התייחסו הנתבעים 3-2 הם ארבעה סרטונים, שכונו בהודעתם המשותפת של הצדדים מיום 1.9.2020 כך:

א. "סרטון מיום 29.8.2019 – 'אני ודולר שלי', בלבוש אשת חתול".

ב. "סרטון מיום 31.8.2019 – 'כל אחד והדולר שלו', בלבוש אדידס".

ג. "סרטון 'הלוק הלילי', בלבוש אדידס".

ד. "סרטון 'לוק לילי', בלבוש אשת חתול".

בסרטונים אלו נראית התובעת כשהיא רוקדת ו"שולחת נשיקות" מול המצלמה, תוך שבחלק מהסרטונים היא אוחזת בידיה כלב קטן השייך לה (ששמו "דולר" ואליו מתייחסת מילה זו בשמות הסרטונים). לטענת הנתבעים, בסרטונים אלו רוקדת התובעת באופן "סקסי", "פתייני" ופרובוקטיבי (ויודגש כבר עתה שהנתבעים אינם טוענים במסגרת ההליך שיש בכך פסול, אלא שלשיטתם על רקע זה יש לפרש את הדברים שנאמרו בתוכנית).

4. כאמור, ביום 1.9.2019 התייחסו הנתבעים 3-2 בתוכנית הבוקר לסרטונים אלו. להלן הקטע שבגינו הוגשה התביעה (התמלול צורף לכתב התביעה):

"לאה: משהו חדש?

שי: לא. היא מתחילה להתלבש וואו.

לאה: איך?

שי: בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא הייתה עם איזה מין תלבושת כאילו היא מצטלמת ל-cat woman.

לאה: cat lady, cat, cat.

שי: cat lady כזה.

לאה: טיפל'ה, טיפל'ה.

שי: עם משהו כזה צמוד מדי כבר. כאילו ברמה של כאילו הבגד אה... הבגד כבר כאילו.

לאה: וואו.

שי: לא, לא זה.

לאה: זה לא זה.

שי: לא זה.

לאה: כי אני רואה...

שי: והיא רוקדת סליחה כמו זונה כזאתי. כל הריקודים שלה זה כזה... (גונח)

לאה: למה היא רוקדת בסטורי כל כך?

שי: (גונח)

לאה: ממי היא נפרדה?

שי: והיא מזיזה את הגוף... (גונח ונאנח, משמיע קול נשיקות) ככה היא.

לאה: טוב, שי, תירגע.

שי: אבל ככה היא כל הסטורי שלה. ותראי עם השפתיים (נאנח ומשמיע קולות נשיקה) היא עושה כזה.

לאה: (צוחקת)

שי: (צוחק)

לאה: הלוק הלילי אדידס ישראל.

שי: והנה הנה ורוקדת, מזיזה את אברי המין שלה מול המצלמה. איכס.

לאה: כל אחד והדולר שלה. היא רק מביאה את הכלב ואפילו לא, כאילו אין עליו כלום, אין לה שום נגיעה לכלב הזה, אה?

שי: שום נגיעה. הוא אביזר כמו ארנק של גוצ'י מבחינתה.

לאה: איך...

שי: ורואים עליו שהוא, הוא מסכן. איפה צער בעלי חיים? הוא עצוב, הוא כלב עצוב.

לאה: אוי ואבוי.

שי: אומלל כל כך. והנה, היא כל הזמן... (משמיע קולות נשיקה).

לאה: בסטורי שלה.

שי: בסטורי שלה היא... למצלמה כדי... (משמיע קולות נשיקה).

לאה: קודם כל הראשון לספטמבר שמח לכל הילדים שיוצאים היום לבית ספר (צוחקת).

שי: אהה ילדים בבית ספר. אוי ואבוי לי.

לאה: (צוחקת)

שי: ילדים, אני מתנצל.

לאה: (צוחקת)

שי : שכחתי, כי אנחנו בחופש.

לאה: אנחנו במה שהיינו רגילים עכשיו בחופש.

שי: נכון. לא, לא, זהו. אנחנו נתחשב בהם מעכשיו.

לאה: (צוחקת)

שי: סליחה.

לאה: עשינו בית בושת והגיע הזמן להפסיק.

שי: די. די. שכחנו שהיה...

לאה: די.

שי לא, הילדים חזרו למכוניות.

לאה: די.

שי: אז ילדים, אז הנה אני כבר, ילדים אז אני רוצה להגיד לכם ככה...

לאה: לא לעקוב אחרי אביבית בר-זוהר באינסטגרם (צוחקת).

שי: קודם כל לא לעקוב. הורים הסירו לילדים שלכם עוקב אביבית בר‑זוהר אם אתם יכולים לעשות את זה, כי חבל שהיא תקלקל לכם את הילדים. אבל...

לאה: ותבדקו שאם הם מתחת לגיל 13 שבאמת אין להם אינסטגרם, כי אסור".

5. לטענת התובעת, זמן קצר לאחר שידור התוכנית היא קיבלה הודעות רבות ממאזינים ששמעו את הדברים והזדעזעו (סעיף 5 לכתב התביעה). התובעת לא נשארה חייבת, וביום למחרת העלתה סרטון בעמוד האינסטגרם שלה, בו תקפה את הנתבעים 3-2 במילים קשות, כינתה אותם "אנשים כל כך מכוערים" (תוך שהבהירה שאינה מתכוונת לחיצוניות שלהם, אלא לפנימיותם) ו"אנשים נבזיים, אנשים שפלים"; תקפה את הנתבעת 3 על כך שהיא יושבת ליד "גבר שמשפיל בחורה" ונותנת לזה יד; ועוד (נספח 3 לכתב ההגנה).

במסגרת התוכנית ששודרה ביום 3.9.2019 התנצלו הנתבעים 3-2 על הדברים שנאמרו ביחס לתובעת בתוכנית. כמו כן, הקטע בתוכנית הוסר מאתר האינטרנט של התחנה. לטענת הנתבעים, אף הוצע לתובעת לקיים איתה "ראיון מפרגן" בתוכנית כפיצוי על הדברים, אך היא העדיפה להגיש תביעה.

התביעה

6. ביום 9.9.2019 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית, על סך 500,000 ש"ח. עילת התביעה העיקרית בתביעה היא לשון הרע, אולם מלכתחילה התבססה התביעה על עילות נוספות כגון רשלנות, תרמית, הפרת חובה חקוקה והטרדה מינית. לטענת התובעת, הפרסום בתוכנית נועד להשפיל אותה ולהפוך אותה למושא לשנאה ולעג, ולפיכך הוא עולה כדי לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע"). על כן, היא זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה על דרך האומדנה, וכן לכפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק שכן מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע (סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע).

7. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו טענו כי אין מדובר בלשון הרע אלא בהבעת דעה על דרך של סאטירה, ולחלופין עומדת לימינם הגנת תום הלב הקבועה בחוק. עוד נטען, כי לא נגרם לתובעת כל נזק כתוצאה מהפרסום, וכי אין בסיס לפיצוי הנתבע על ידה.

8. בקדם המשפט שהתקיים ביום 14.7.2020 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק לאחר הגשת סיכומים בכתב, ובלא שיוגשו ראיות. עוד הוסכם, כי התובעת מוותרת על עילות התביעה, למעט זו של לשון הרע (אעיר, כי קיימת אי בהירות מסוימת בפרוטוקול, וייתכן שניתן להבין מחלק מסוים בו כי התובעת ויתרה רק על העילה של הטרדה מינית. עם זאת, בהחלטה שניתנה בתום הדיון הובהר, כי "עילת התביעה תעמוד על לשון הרע בלבד". כך או אחרת, לדעתי העילות הנוספות אינן מתאימות לבחינת הטענות נגד פרסום שנטען שהוא מכפיש, ומכל מקום אינן מחדשות דבר ביחס לעילת הלשון הרע). בהמשך הגיעו הצדדים, כאמור, להסכמות מהם הפרסומים ("סטורים") של התובעת שביחס אליהם נאמרו הדברים שביסוד התביעה. הצדדים הגישו סיכומים, ועתה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

9. בחינתה של תביעה בגין לשון הרע נעשית במספר שלבים: ראשית, יש לבחון האם הביטוי בו מדובר עולה כדי "לשון הרע", בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, והאם נעשה "פרסום" שלו כאמור בסעיף 2 לחוק. בשלב השני, ככל שנקבע שפורסם דבר לשון הרע, יש לבחון האם עומדת למפרסם איזה מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, בין אם הגנות מוחלטות בהתאם לסעיף 13 לחוק, ובין אם הגנות התלויות בתנאים ובאמות מידה שונים – הגנת אמת הפרסום מכוח סעיף 14 לחוק; או הגנת תום הלב, מכוח סעיף 15 לחוק. בשלב הבא, וככל שהמסקנה היא שפורסמה לשון הרע שאינה נהנית מהגנה, יש להידרש לשאלת הסעד (ל"תרשים הזרימה" בעוולת לשון הרע ראו למשל, ע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך, פסקאות 7-6 לפסק דינו של השופט עמית (8.2.2012)).

10. השאלה מהי לשון הרע מוסדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

          בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד".

לכאורה, סעיף זה מתמקד רק באינטרסים של הנפגע, ומקומם של האינטרסים הנוגדים – אלו המצדדים בפרסום – הוא בשלב ההגנות. אולם, יש הגורסים כי כבר בשלב הראשון יש ליתן משקל מסוים לאינטרסים התומכים בפרסום, לרבות העניין הציבורי שבו. כך, בע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ''ד נח(3) 558 (2004) ("עניין הרציקוביץ'") קבע בית המשפט העליון, כי עוד לפני שלב ההגנות "יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק" (פסקה 9 לפסק דינו של הנשיא ברק). באותו עניין אף הדגיש השופט ריבלין, כי "גם בשלב הבדיקה הראשון – שבו נבחן יסוד 'לשון הרע' (לצד יסוד הפרסום) – אין להתעלם מכך שמדובר בהבעת דעה" (פסקה 5 לפסק דינו; ראו גם, ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13, 31 (2005); ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' עזור, פסקה 11 (22.7.2015) ("עניין עזור")). מנגד, יש הסבורים כי מקומם של האינטרסים הציבוריים התומכים בפרסום הוא רק בשלב ההגנות (ראו, ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (4.8.2008) ("עניין נודלמן"); ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 623-622 (2002) ("עניין אפל"); ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 22 לפסק דינו של השופט עמית (30.4.2017) ("עניין איי די איי")).

11. כאמור, בשלב השני יש לבדוק את ההגנות. בענייננו, מסתמכים הנתבעים על הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תוך הפניה לחלופות הקבועות בסעיפים קטנים (4) ו-(6) לחוק (סעיף 19 לסיכומי הנתבעים). סעיפים אלו עוסקים בהבעת דעה על התנהגות בעניין ציבורי ובביקורת על יצירה שפורסמה ברבים.

הנה כי כן, הטענה העיקרית המועלית על ידי הנתבעים – בין בגדר טענה להעדר לשון הרע ובין בגדר טענה להתקיימותה של הגנה – היא כי מדובר בהבעת דעה במסגרת פרסום המהווה ביטוי סאטירי. נפנה אפוא לבחון את השאלה כיצד יש להתייחס לביטוי סאטירי מבחינת דיני לשון הרע.

לשון הרע בפרסום סאטירי

12. לעובדה שמדובר בפרסום סאטירי יש משמעות בשני היבטים מרכזיים. היבט אחד נוגע לפרשנות שיש ליתן לביטוי, בין היתר לעניין ההבחנה החשובה בדיני לשון הרע בין עובדה לדעה. הכלל הוא שכאשר נבחנת השאלה האם פרסום עולה כדי לשון הרע יש לפרש אותו באופן אובייקטיבי, כפי שהוא נתפס על ידי הקורא (או המאזין, הצופה וכדומה) הסביר, על רקע הפרסום בכללותו והנסיבות בהן הוא נעשה (ראו למשל, ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) (1989); עניין הרציקוביץ', עמ' 567). כאשר מדובר בפרסום סאטירי, יש להתחשב בכך במהלך מלאכת הפרשנות. בפרט, יש להביא בחשבון כי הקורא מבין שמדובר בסאטירה, ואינו מתייחס לדברים כפשוטם. כך, למשל, דברים המוצגים כ"עובדות" אינם בהכרח נתפסים ככאלו, שעה שמדובר בפרסום סאטירי. כפי שצוין בעניין הרציקוביץ' (עמ' 570):

"יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו... לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע".

13. זאת ועוד, כאשר מדובר בפרסום רגיל, הרי שגם כאשר הוא מותר, כגון כאשר מתקיימת הגנת אמת הפרסום, יש לבחון האם הוא אינו מוגזם ביחס למציאות, והאם לא הוחסרו ממנו פרטים באופן המציג את המציאות באופן מעוות, בבחינת "חצי אמת גרועה משקר". בע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור, פ"ד לה(2), 365, 370 (1981) ציטט השופט מ' אלון את דברי ה"חפץ חיים" בהקשר זה:

"וגדולה מזו, אמרו חכמים, שגם כאשר מותרת היא לשון הרע, יקפיד 'שלא לגזם הענין יותר ממה שהוא, דהיינו שלא לחסר בסיפור שום פרט קטן שהוא מבין שדבר זה הוא צד זכות של חבירו, או שבאמת אין הדבר הזה מועיל להצדיק את חבירו, אבל על כל פנים, אם ידעו השומעים צד זכות זה לא יתגנה כל כך בפניהם, וכשהוא יחסיר דבר זה יתגנה מאד לפני השומעים – איסור גדול הוא לחסר פרט זה. כלל הדבר – שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא' (ספר 'חפץ חיים' לר' ישראל מאיר הכהן, ח"א, כלל י, סימן יד). ועל אחת כמה וכמה שכך הוא בעניין שלפנינו, שמן המפורסמות הוא, שהקול היוצא מתיבת הטלויזיה נשמע מסוף העולם ועד סופו, ולית אתר דפנוי מיניה".

לעומת זאת, כאשר מדובר בביטוי הומוריסטי כגון סאטירה (או פארודיה וכדומה), הרי שההגזמה והחד צדדיות הן חלק מובנה מאמצעי הביטוי. הקורא מבין שזה טיבו של הביטוי, ומייחס לכך את המשקל המתאים. "מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה ונעזרת באמצעים אמנותיים, כגון משל, אלגוריה ומטאפורות בוטות ... החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי" (עניין הרציקוביץ', עמ' 569; והשוו, עניין איי די איי, פסקה 26).

14. ההיבט השני בו יש חשיבות לכך שמדובר בביטוי סאטירי עניינו בחשיבות ההגנה על צורת ביטוי זו, במיוחד כאשר הביטוי מתייחס לאיש ציבור ולנושא שיש בו עניין ציבורי (ראו למשל, עניין הרציקוביץ', עמ' 569). להלן נדון בשאלה האם יש לראות בתובעת "אשת ציבור" בהקשר הנוכחי.

15. לצד האמור, חובה להדגיש כי הביטוי הסאטירי אינו "אקס טריטוריה" מבחינת דיני לשון הרע. ההגנה הניתנת לו היא רחבה, אך לא מוחלטת. ראשית, עשויים להיות מקרים בהם על אף שמדובר בביטוי סאטירי הוא, או חלקים ממנו, יתפרשו כמציגים עובדה (לקושי המובנה בהבחנה בין "עובדה" ל"דעה" בהקשר של לשון הרע, ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ריבלין (12.11.2006) ("עניין בן גביר"); עניין נודלמן, פסקה 34, וההפניות שם; חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי 111-94 (2005). למקרה בו סיווג בית המשפט פרסום שנעשה בכוונה היתולית ככזה הכולל הצגת עובדות ראו, ת"א (שלום ת"א) 176992/09 אברמוב נ' פרנקל (21.3.2011)). במקרים כאלו, יש לבחון האם המידע העובדתי שנמסר במסגרת הפרסום עולה כדי לשון הרע, וככל שכן האם הוא נהנה מהגנה. שנית, גם כאשר הביטוי אינו נתפס כמציג עובדה אלא כהבעת דעה, הוא עשוי במקרים מסוימים להיחשב לשון הרע. כפי שציין הנשיא ברק בעניין הרציקוביץ' (עמ' 569):

"בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין 'הבעת דעה מהסוג הטהור', יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הסוגה של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה תגבר זכותו של התובע לשם טוב... לדוגמה, דימוי אדם כחיה באופן שאינו מהווה משל לתכונותיו האנושיות, אלא בצורה המכוונת להפשיטו מהווייתו האנושית, הינו פוגעני ובלתי נסבל... דימוי כזה פוגע בכבוד האדם ובשמו הטוב ועומד בתנאי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע".

בהקשר זה יצוין, כי השאלה מתי ביטויים שאינם כוללים מידע עובדתי נחשבים ללשון הרע אינה מוגבלת לפרסומים סאטיריים, והיא מתעוררת גם בקשר לביטויי גנאי, קללות, גידופים וכדומה. הגישה בפסיקה לגבי ביטויי גנאי שאינם כוללים מידע עובדתי (או שהמידע העובדתי הנכלל בהם אינו עולה, בפני עצמו, כדי לשון הרע) אינה אחידה. לעתים נחשבים ביטויים אלו ללשון הרע ולעתים לא, הכול בהתאם להקשר ולמכלול נסיבות העניין (ראו, עניין בן גביר, פסקה 26 לפסק דינו של השופט ריבלין; אורי שנהר דיני לשון הרע 131-132 (1997) ("שנהר"); וראו את הסקירה של הפסיקה בעניין זה בתא"מ (שלום י-ם) 70386-05-19‏ סויסה נ' רוזנר (9.11.2020)). הוא הדין כאשר מדובר בביטוי הומוריסטי. "לא ניתן לקטלג מראש סוגים שונים של ביטויים הומוריסטיים לפי מידת הפוגעניות הטמונה בהם, והשכל הישר ינחה את הדרך בכל מקרה לפי נסיבותיו ומאפייניו" (עניין איי די איי, פסקה 26).

האם התובעת נחשבת ל"אשת ציבור" והאם יש בפרסום "עניין ציבורי"?

16. כפי שצוין לעיל, לשאלה האם הפרסום נעשה ביחס לאיש ציבור ובהקשר שיש בו עניין ציבורי ישנה חשיבות, בין אם (לפי חלק מהדעות בפסיקה) גם בשלב הבחינה האם מדובר בפרסום הנחשב ללשון הרע ובין אם (לכולי עלמא) בשלב ההגנות.

17. העובדה שהאדם בו עוסק הפרסום הוא "איש ציבור" נושאת בחובה הן צד קולה והן צד חומרה. לצד החומרה, העובדה שמדובר באדם מוכר בציבור, ובמיוחד כאשר מדובר באדם הזקוק לאמון הציבור (כגון מי שמתמודד בבחירות), עלולה להעצים את פוטנציאל הנזק אשר הפרסום עלול להסב לו. לצד הקולה, מי שבחר להעמיד את עצמו או את יצירותיו בעין הציבור נדרש ל"כוח סיבולת" רב יותר כלפי פרסומים התוקפים אותו. כמו כן, כאשר מדובר באיש ציבור ההנחה היא שיש לו נגישות לאמצעי התקשורת ויהיה לו קל יותר להגיב ולהתמודד עם פרסומים מכפישים (לשיקולים השונים בעניין זה ראו, עניין אפל, עמ' 622-621). בסופו של יום, הגישה המקובלת היא כי כאשר מדובר בפרסום הנוגע לאיש ציבור ולעניין ציבורי בו הוא עוסק, הרי שיש בכך כדי להעצים את משקלו של חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב (עניין אפל, שם; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 572-571 (1992) ("עניין מיכאלי")). ממילא, מתעוררת השאלה כיצד יש להתייחס לתובעת ולפרסומים בענייננו.

18. איש הציבור ה"קלאסי" הוא נבחר הציבור (או מי שמבקש להיבחר על ידי הציבור) העוסק בענייני הציבור. אולם, הפסיקה הכירה בכך שההגדרה אינה מצומצמת לקבוצה זו. נקבע, כי אין מדובר בהגדרה חדה, אלא ב"עניין של מידה, הנקבעת בכל מקרה לפי נסיבותיו" (עניין בן גביר, פסקה 22 לפסק דינו של השופט ריבלין). בעניין אפל ציינה השופטת ביניש שני מבחנים לא ממצים להיותו של אדם בגדר "דמות ציבורית" – השפעתו על הציבור ומידת נגישותו לכלי התקשורת (פסקה 8):

"ניתן לומר כי אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם היא רבה יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבה יותר. יש ועקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו כ'דמות ציבורית' לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה או תפקיד ציבורי. מכל מקום, 'דמות ציבורית' היא דמותו של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין".

ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (23.6.1998) קבע בית המשפט העלין, כי ההגדרה "איש ציבור" משתרעת גם על "מי שבתחום כזה או אחר של החברה – תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה – הגיע לעמדה, אשר מביאה אותו לאור הזרקורים" (עמ' 79 לפסק הדין; וראו גם: עניין הרציקוביץ', עמ' 570; בש"פ 6988/19 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ, פסקה 42 (26.11.2019)).

19. בענייננו, התובעת אינה "אשת ציבור" במובן הרגיל של המילה. היא לא העמידה את עצמה לבחירת הציבור, אינה ממלאת תפקיד ציבורי ואינה עוסקת בענייני הציבור. עם זאת, לתובעת יש מעמד המצדיק להתייחס אליה, לצורך העניין בו אנו דנים, כאל אשת ציבור. התובעת, כפי שאף היא מעידה על עצמה בכתב התביעה, היא ידוענית ומוכרת בציבור. היא נמצאת "באור הזרקורים", ויש לה נגישות לכלי התקשורת, לרבות באמצעות חשבון האינסטגרם שלה, אשר יש לו 408,000 עוקבים. יכולותיה התקשורתיות של התובעת באו לידי ביטוי גם במקרה הנוכחי, כאשר היא מיהרה להשיב לנתבעים כגמולם בסרטון שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה, ותגובתה זכתה להד בכלי התקשורת. זאת ועוד, הפרסום שבגינו הוגשה התביעה נעשה ביחס לסרטונים אשר התובעת בחרה להציג לעיני הציבור, ובכך הפכה אותם, ולו במידה מסוימת, ל"עניין ציבורי". נתונים אלו מצדיקים את המסקנה שיש לראות, לענייננו, את התובעת כ"אשת ציבור" (גם אם לא בדרגה השמורה לאנשי ציבור כדוגמת פוליטיקאים) ואת העניין שאליו התייחס הפרסום כ"עניין ציבורי".

ומכאן, נפנה לבחינתן של השאלות הקשורות לפרסומים לגופן.

האם הפרסום עולה כדי לשון הרע?

20. הפרסום שאליו מתייחסת התביעה כולל דברים שנאמרו בתוכנית רדיו סאטירית, בנוגע לסרטונים שפרסמה התובעת. ההתייחסות היא לעגנית וביקורתית באופן מוגזם במכוון, תוך תיאור וחיקוי מוקצן של מה שכביכול עושה התובעת בסרטונים אליהם התייחס הפרסום. הגם שלא כל המשפטים שנאמרו הם "סאטירה" במובן המקובל, הרי שהתבוננות על הדברים כמכלול מלמדת כי יש לראות בהם ביטוי בעל אופי סאטירי. השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא האם מדובר בביטוי עובדתי או בהבעת דעה.

הקטע שבגינו הוגשה התביעה כולל אפיון של הריקוד של התובעת ככזה הכולל מיניות זולה ("רוקדת כמו זונה") וביצוע חיקוי מוגזם של הביצוע, תוך הדגשת ההיבטים המיניים שלו (קולות של גניחות ונשיקות). האדם הסביר השומע את הדברים אינו סבור כי יש בהם כדי למסור מצג מדויק של הסרטונים. הוא מבין שהאמירה לגבי אופן הריקוד של התובעת והחיקוי שלה כאילו היא משמיעה קולות גניחה מבטאים ביקורת של הדובר לגבי האופי של הריקוד, הנשמעת באופן סאטירי ומוגזם, ולא תיאור עובדתי מדויק של הסרטונים. אף התובעת אינה טוענת בכתב התביעה או בסיכומיה, מכל מקום לא במפורש, כי הדברים שנאמרו בתוכנית יוצרים מצג עובדתי מטעה לגבי תוכן הסרטונים. לפיכך, יש לסווג את הפרסום בענייננו כ"הבעת דעה" (למבחנים המשמשים לסיווג ביטוי המערב עובדות ודעות ראו, ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 271-263 (18.2.2002); עניין בן גביר, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ריבלין, וההפניות שם; רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן", פסקה 16 (16.6.2008) ("עניין פריג'")).

21. על אף שמדובר בפרסום סאטירי מסוג הבעת דעה, אני סבור כי בכל הנוגע לדברים שנאמרו על ידי הנתבע 2 מדובר בלשון הרע. הדברים אמורים בעיקר באמירה כי התובעת "רוקדת כמו זונה", ובהשמעת קולות הגניחה כחיקוי של מה שהתובעת כביכול מבצעת במסגרת הריקוד. מדובר בדברים העשויים להשפיל את התובעת ולבזותה בעיני השומעים, ולפיכך הם נכנסים לחלופות שבסעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. מידת הפוגענות שיש בהתבטאויות ובקולות שהשמיע הנתבע 2 היא כזו שמצדיקה לראות בהם משום לשון הרע, גם בהתחשב בכך שמדובר בפרסום שבעיקרו הוא הבעת דעה במסגרת תוכנית רדיו סאטירית.

22. לעומת זאת, בכל הנוגע לנתבעת 3 לא מצאתי כי יש בדבריה משום לשון הרע כל עיקר. ההתבטאויות של הנתבעת 3 הן כאלו שלא ניתן לראות בהן לשון הרע, ודאי כאשר הן מושמעות בגדרה של תוכנית סאטירית. אעיר, כי התובעת כמעט ולא התייחסה לשאלה מדוע יש להטיל על הנתבעת 3 אחריות. מהמעט שנטען בהקשר זה (סעיף 2 לסיכומי התובעת) נראה כי התובעת מתייחסת לכך שהנתבעת 3 צחקקה במהלך הדברים, ולאמירה של הנתבעת 3 בסוף הקטע "עשינו בית בושת והגיע הזמן להפסיק". אולם, העובדה שהנתבעת 3 צחקה למשמע דברי הנתבע 2 אינה הופכת אותה למפרסמת שלהם, והמשפט "עשינו בית בושת" כלל אינו מתייחס לתובעת אלא הוא מעין ביקורת עצמית, לאחר שהמגישים מציינים את העובדה שייתכן שילדים מאזינים לתוכנית.

23. הנה כי כן, בכל הנוגע לנתבעת 3 תם המסע. הקביעה לפיה היא לא פרסמה לשון הרע מביאה, מיניה וביה, למסקנה כי אין להטיל עליה אחריות. אשר לנתבע 2 (ולנתבעת 1), יש לבדוק את השאלה אם הם נהנים מההגנות הקבועות בחוק.

האם הפרסום נהנה מהגנה?

24. טענת ההגנה העיקרית שאותה מעלים הנתבעים היא הגנת תום הלב, לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תוך התייחסות לחלופות בסעיפים קטנים (4) ו-(6). בטרם נידרש להגנה זו נציין, כי בכתב ההגנה נטען כי הנתבעת 1 נהנית גם מ"הגנת השידור החי", לפי סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע, אולם טענה זו לא נשנתה בסיכומים ונראה כי היא נזנחה.

25. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כך:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

...

(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

....".

סעיף 15 לחוק כולל, אפוא, שני תנאים: האחד, כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הוא נעשה בנסיבות המפורטות באחת מהחלופות שבסעיף. סעיף 16 לחוק קובע חזקות שונות שיש בהן כדי לחזק או להחליש את האפשרות כי ייקבע שהפרסום נעשה בתום לב.

26. בענייננו, הפרסום נעשה בנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בכל הנוגע לסעיף קטן (4), הרי שכאמור לעיל בנסיבות העניין יש לראות בסרטונים שפרסמה התובעת כבעלי "עניין ציבורי", ובקשר אליהם נחשבת התובעת לדמות ציבורית. ממילא, נראה כי מתקיימים תנאי הסעיף. אולם, גם אם נניח שלא כך הוא, הרי שאין כל ספק שמתקיימים תנאיו של סעיף קטן (6), שכן לא יכול להיות חולק שהפרסום נעשה כחלק מביקורת על יצירות שהתובעת העמידה לעין הציבור. השאלה היא, אם כן, האם הפרסום נעשה בתום לב.

27. המונח "תום לב" בהקשר של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינו דומה בהכרח למשמעותו של מונח זה במקומות אחרים בחקיקה הישראלית (עניין בן גביר, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; עניין נודלמן, פסקה 26). בפסיקה נקבע, כי דרישת תום הלב כוללת יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים, והיא משתנה בהתאם להגנה הספציפית שביחס אליה היא נבחנת (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667, פסקאות 71-66 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (18.9.2014)). על כך שיש לדרישת תום הלב מימד אובייקטיבי משמעותי ניתן ללמוד מהחזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, הן מההגנה ה"חיובית" הקובעת כי פרסום שלא חרג מתחום הסביר חזקה עליו שנעשה בתום לב (סעיף 16(א) לחוק), והן מהחזקה ה"שלילית" לפיה פרסום שהייתה בו כוונה לפגוע במידה גדולה מהסביר להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק, חזקה שנעשה שלא בתום לב (סעיף 16(ב)(3) לחוק). המונח "סבירות" בו נעשה שימוש בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע מלמד, כי קיים סטנדרט אובייקטיבי מהותי בבחינת השאלה האם התקיימה דרישת תום הלב.

28. הקביעה כי יש לבחון את סבירותו של הביטוי מעוררת, כמובן, את השאלה מהן אמות המידה שלפיהן תיבחן הסבירות. שאלה זו מתחדדת כאשר מדובר בביטוי סאטירי מסוג הבעת דעה. כך, למשל, אמירה לפיה ביטוי "סביר" צריך להיות נאמן למציאות מעוררת קושי מובנה כאשר מדובר בביטוי סאטירי, אשר מטבעו אמור להיות נשכני, מוגזם ולא מציאותי. למותר לומר, כי בית המשפט אינו אמור לבדוק האם תכונות המיוחסות לאדם במסגרת הביטוי הסאטירי מאפיינות אותו נכונה. גם דרישה כי הפרסום יהיה "מידתי" אינה פשוטה ליישום כאשר מדובר בפרסום סאטירי, אשר טבעו הוא שהוא נוטה להקצנה ול"חוסר מידתיות". לא בכדי נקבע בפסיקה, כי גם הקריטריונים לבחינת ה"סבירות" של הפרסום משתנים לפי החלופה הספציפית בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע בה מדובר (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 901 (2001)).

29. כאשר מדובר בפרסום סאטירי, נראה כי המבחן העיקרי הוא מידת הפוגענות שיש בפרסום, תוך יצירת זיקת גומלין – מעין מקבילית כוחות – בין מידת ואופי ה"ציבוריות" של נושא הפרסום לבין עוצמת הפוגענות הנסבלת. נקודת המוצא היא, כי את הוויכוח בשאלה אם הביטוי הסאטירי נעשה בטעם טוב יש לנהל מחוץ לבית המשפט. לפיכך, עצם העובדה שהביטוי הסאטירי (על כל גווניו) נעשה באופן המעורר גיחוך ולעג על מי שהפרסום עוסק בו, אינה אומרת כי מדובר בביטוי לא סביר. רק במקרים של ביטויים פוגעניים חמורים במיוחד עשוי הפרסום הסאטירי להיחשב ככזה החורג מהסביר, וזאת כאמור תוך בחינה ואיזון אל מול המאפיינים ה"ציבוריים" של האדם והנושא בהם עוסק הפרסום.

יצוין, כי המבחן העוסק בשאלה האם הפרסום מתייחס לדמות ציבורית ובקשר לעניין ציבורי מקובל ומיושם תמיד כאשר מדובר בהגנת הבעת הדעה (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 864 (1995); שנהר, עמ' 322-321). "אמירה פוגענית, המנותקת מההקשר הציבורי, עשויה להיחשב לשון הרע בעוד היא עשויה להוות ביטוי מוגן, בגדר מתחם הסבירות, כאשר היא נאמרת אגב ויכוח ציבורי, ומופנית כלפי אדם המעורב בענייני ציבור" (עניין בן גביר, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). חשיבותו של המבחן רבה במיוחד כאשר מדובר בביטוי סאטירי. זאת, שכן אדם הבוחר לשים את עצמו בעין הציבור מקבל על עצמו, במעין "עסקת חבילה", את האפשרות כי הוא יהיה מטרה לחיצי הסאטירה. עם זאת, מובן כי העובדה שמדובר בעניין ציבורי אינה מכשירה כל ביטוי שהוא.

ומן הכלל אל הפרט.

30. השאלה בה עלינו להכריע היא האם באיזון בין עוצמת הפגיעה שיש בפרסום לבין חופש הביטוי והעובדה שמדובר בפרסום העוסק בעניין ציבורי, נחשב הפרסום לכזה החורג מהסביר ושולל את הגנת תום הלב. מדובר, לדעתי, במקרה גבולי, אולם בסופו של יום באתי לכלל מסקנה כי הפרסום חורג מהרף הסביר של הפוגענות הנסבלת בביטוי סאטירי. לפיכך, אין להכיר בהגנת תום הלב. עם זאת, וכפי שיפורט להלן, לכך שהפרסום עוסק בביקורת מסוג "הבעת דעה" על עניין ציבורי יהיה משקל משמעותי במישור הפיצוי.

31. אשר לעוצמת הפגיעה: הפרסום בענייננו, בעת שהוא נבחן כמכלול, כולל ביטויים שיש בהם כדי לגרום לביזוי ולהשפלה של התובעת בעוצמה ניכרת. הדברים אמורים בעיקר בשילוב שבין האמירה כי התובעת "רוקדת כמו זונה" לבין החיקוי שלה גונחת, כביכול, במהלך הריקוד. אמת, כפי שמציינים הנתבעים, לא נאמר כי התובעת עצמה היא "זונה", אולם גם באמירה כי התובעת רוקדת "כמו זונה", בהקשר בו היא נאמרה, יש משום השפלה ממשית. בהקשר זה אעיר, כי המשמעות של השימוש בביטוי "זונה" (כמו גם "בן זונה", "בת זונה" וכדומה) עשויה להשתנות לפי ההקשר. ישנם מקרים בהם השימוש במילה זו עולה כדי כינוי גנאי לא חמור במיוחד שכלל אינו עולה כדי לשון הרע (ראו למשל, ת"א (שלום ק"ג) 1013/98 אלמליח נ' יפרח (12.8.2002)‏‏; ת"א (שלום ירושלים) 1594/06 ברהם נ' בניטה (23.11.2008)‏‏), וישנם מקרים בהם הביטוי משקף התייחסות משפילה ומבזה (ראו למשל, ת"א (שלום רח') 2985-08-18 חזן (קוטקובסקי) נ' לונשטיין (23.2.2020)‏‏), הכול לפי הקשר הדברים.

ענייננו משתייך לסוג המקרים השני. במסגרת הפרסום נמתחת ביקורת על כך שהריקודים שמבצעת התובעת בסרטונים נעשים תוך החצנת מיניות זולה ולא הולמת. ביקורת זו, כשלעצמה, היא כמובן לגיטימית. אולם, זהו ההקשר שלפיו יש להבין את הכינוי "כמו זונה" בו מאפיין הנתבע 2 את הריקוד של התובעת. הביטוי "זונה" בהקשר הנוכחי אינו כינוי גנאי גרידא, אלא עושה שימוש באסוציאציה של אישה שמספקת שירותים בעלי אופי מיני תמורת תשלום. המשמעות של הביטוי "רוקדת כמו זונה" כפי שהיא נתפסת באוזני המאזין הסביר, על רקע מכלול הפרסום ובעיקר הגניחות הנשמעות במהלכו, היא הצגה של האופי המיני של הריקוד באופן משפיל ומבזה.

32. מן הצד השני עומדת, כמובן, חירות הביטוי והיצירה. חירות זו כוללת את הזכות להביע ביקורת חריפה ולעגנית. היא כוללת את הזכות להיות בוטה ו"לא לדפוק חשבון". סאטירה אינה צריכה להתנהל בכפפות של משי. בנוסף, כאמור לעיל, התובעת בחרה להציג את הסרטונים לעין הציבור בחשבון האינסטגרם שלה, שיש לו 408,000 עוקבים. אין מדובר באדם המפרסם תמונות או סרטונים אישיים ברשתות החברתיות על מנת שבני משפחתו וחבריו יראו אותם, אלא במי שפרסמה סרטונים מתוך כוונה שיהיו נחלת הציבור הרחב. בכך היא קיבלה על עצמה את הסיכון כי תקבל תגובות בוטות, ואף מרושעות, בתגובה לפרסום. יתרה מזו, התובעת בחרה להציג לעיני הציבור ריקוד המבוצע באופן מסוים. הריקוד לא היה פרט רקע בסרטונים שפורסמו, אלא לב ליבם של הסרטונים. התובעת הייתה מודעת לכך שעשוי להתעורר דיון ציבורי בשאלה האם הצגת הריקוד לציבור ברשתות החברתיות, בהן צופים גם בני נוער, היא מעשה הולם. התובעת צריכה הייתה, אפוא, להיות מוכנה לספוג ביקורת נוקבת על בחירותיה, לרבות ביקורת לעגנית. אלא שגם לכך יש גבול.

33. כאמור, לדעתי במקרה הנוכחי הפרסום חצה את הרף הסביר, על אף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי האומנותי גם במקרים בהם הוא ממומש בצורה מכעיסה ופוגענית. קיים פער בין ביקורת קשה ולעגנית לבין התייחסות משפילה ומבזה כפי שהייתה בענייננו. האמירה כי התובעת "רוקדת כמו זונה", על רקע הפרסום בכללותו ובעיקר חיקוי הגניחות שבו, עולים בנסיבות המקרה הנוכחי כדי השפלה וביזוי שלא ניתן להשלים עימם, גם בביטוי סאטירי מסוג "הבעת דעה" העוסק בעניין ציבורי. בהקשר זה יצוין, כי בחינת הסרטונים שאליהם מתייחס הפרסום מלמדת כי הם אכן נחזים להיות בעלי אופי מיני מוחצן, אולם אינם כה פרובוקטיביים וקיצוניים כפי שהנתבעים מנסים להציגם (ולעניין זה התייחסתי רק לסרטונים נושא הפרסום ולא לפרסומים אחרים אשר הנתבעים הפנו אליהם, הרלוונטיים לכל היותר בסוגיית הנזק). יובהר, כי מדובר בשיקול משני בלבד, שכן כאמור לעיל שעה שמדובר בפרסום סאטירי בחינת השאלה אם הוא "מידתי" ביחס לנושא בו הוא עוסק אינה פשוטה. נקודת המוצא היא, כי התובעת הייתה רשאית לפרסם את הסרטונים, והנתבעים היו רשאים למתוח על כך ביקורת חריפה וקשה, לרבות תוך שימוש בכלים סאטיריים הלועגים לתובעת ולהתנהלותה. אלא שגם לסאטירה יש, כאמור, גבולות, ובענייננו מסקנתי היא שהגבול נחצה.

34. בהקשר זה יודגש, כי הקביעה לפיה בענייננו לא עומדת לנתבעים 2-1 הגנת תום הלב, אין פירושה כי כל אימת שתימתח ביקורת על תופעה כזו או אחרת תוך שימוש במילה "זונה" או דומותיה, או תוך חלוקת "מחמאות" העושות שימוש בהשוואות לעולם הזנות, מדובר יהיה בלשון הרע שאינה נהנית מהגנה. אם נפסק כי עריכת השוואה למושגים הקשורים לנאציזם, התגלמות הרוע עלי אדמות, לא תשלול תמיד את הגנת תום הלב (עניין פריג'), ודאי שלא ניתן לקבוע קטגורית כי כל השוואה לזנות אינה נהנית מההגנה. כל פרסום נבחן לפי נסיבותיו והקשרו. כאשר מדובר בביטוי סאטירי, הרי שמצד אחד ההגנה הניתנת לו היא רחבה, ומצד שני ייתכן שבעניינים מסוימים היחס אליו יהיה מחמיר יותר מאשר ביחס לכתבת ביקורת בעיתון, למשל. בענייננו, בחינתו של הפרסום כמכלול, על האמירות והחיקויים שהופיעו בו, מביאה כאמור למסקנה כי הוא חצה את רף הסבירות של פרסום סאטירי.

הפיצוי

35. לטענת התובעת, נגרם לה נזק לא ממוני אותו יש להעריך על דרך האומדנה. בנוסף, סבורה התובעת כי היא זכאית לכפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ובסך הכול יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי בסך 3,000,000 ש"ח. לצורכי אגרה, העמידה התובעת את תביעתה על סך של 500,000 ש"ח.

אפתח ואומר, כי לא עלה בידי להבין כיצד סבורה התובעת כי היא זכאית לפיצוי סטטוטורי בסך 3,000,000 ש"ח, שעה שהפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק הוא על סך 50,000 ש"ח לכל היותר (ולאחר הצמדה כקבוע בסעיף 7א(ה) לחוק – כ-71,000 ש"ח), ובמקרה של כוונה לפגוע כפל הסכום. התובעת טוענת כי בענייננו הפרסום הוא "עוולה נמשכת", נוכח העובדה שהוא זכה להד בכלי התקשורת. התובעת לא טענה במפורש כי עקב כך יש להתייחס לשידור נושא התביעה כאל כמה פרסומים אשר כל אחד מהם מזכה בפיצוי הסטטוטורי. מכל מקום, ככל שעולה טענה כזו הרי שיש לדחותה, שכן העובדה שפרסום מסוים זכה להד שהוביל ל"פרסומי משנה" על ידי גורמים אחרים אינה הופכת אותו למספר פרסומים. לא למותר להוסיף, כי ממילא לפי סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". עוד יצוין, כי התובעת לא הביאה ראיה כלשהי לגבי פרסומים נוספים של הקטע שבגינו הוגשה התביעה.

36. אשר לטענתה של התובעת כי יש לפסוק לה פיצוי על דרך האומדנה, הרי שהתובעת לא הביאה ראיות לנזק שנגרם לה אשר בגינו יש הצדקה לפסוק לזכותה פיצוי על דרך האומדנה במידה העולה על תקרת הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק. נכון הוא כי במקרים המתאימים ניתן לפסוק בגין לשון הרע פיצוי על דרך האומדנה בגין נזק לא ממוני, גם כזה החורג מהפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק (עניין נודלמן, פסקאות 47-43), אולם הדבר מחייב הבאת ראיות מינימאליות לגבי היקפו של הפרסום והשלכותיו. כפי שקבע בהקשר זה בית המשפט העליון בעניין נודלמן (פסקה 46): "אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם". היינו, גם אם אין הכרח להביא ראיות מדויקות המכמתות את הנזק כתוצאה מהפרסום, הרי שיש להביא ראיות המניחות בסיס להערכת הנזק על דרך האומדנה, ואין די בטענות בעלמא (לשיקולים בהם יש להתחשב בקביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני כתוצאה מפרסום לשון הרע ראו, רע"א 4740/00‏ אמר נ' יוסף, פ''ד נה(5) 510 (2001); עניין עזור, פסקה 60).

בענייננו, הצדדים ויתרו, מיוזמתם, על הבאת ראיות. אולם, גם אם משמעות ההסדר הדיוני היא שבית המשפט רשאי לקבוע ממצאים עובדתיים בלא שהובאו ראיות כדת וכדין, הרי שאין בכתב התביעה או בנספחיו פירוט עובדתי המאפשר הערכה של עוצמת הנזק הנטען, למעט הטענה שאינה שנויה במחלוקת כי התוכנית בה שודרו הדברים זכתה לאחוזי האזנה גבוהים. כך, אין בכתב התביעה תיאור מפורט של תחושותיה של התובעת למשמע הפרסום (למעט טענה כללית ולאקונית על כך שחוותה עוגמת נפש וסבל); האם היה לפרסום השפעה על מעמדה של התובעת בעיני משפחתה וחבריה; האם קיבלה תגובות מבזות אחרות בעקבות אותו פרסום; וכדומה. למעשה, הטענה הקונקרטית היחידה בכתב התביעה לגבי האפקט של הפרסום היא שהתובעת קיבלה "אלפי" הודעות ומסרונים ממאזינים ששמעו את השידור והזדעזעו (סעיף 5 לכתב התביעה). לא צורפה ולו הודעה אחת כזו, ומכל מקום לכאורה אותם מאזינים דווקא צידדו בתובעת כך שתגובתם אינה מלמדת על נזק שנגרם לה.

אדגיש, כי איני מטיל ספק בכך שנגרמה לתובעת עוגמת נפש כתוצאה מהפרסום. כמו כן, כאשר מדובר בפרסום פוגע שיש לו תפוצה רחבה, הרי שניתן להעריך שהוא גורם נזק לא ממוני משמעותי. אולם, לשם כך קיימת הסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. ככל שמבוקש לפסוק פיצוי גבוה מתקרה זו, הרי שיש להעמיד תשתית עובדתית שתאפשר את הערכת הנזק ולו על דרך האומדנה. הדבר לא נעשה בענייננו.

37. מסגרת הפיצוי בענייננו היא, אפוא, תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבועה בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה קובע, כאמור, תקרת פיצוי בסך של 50,000 ש"ח (נכון להיום, כ-71,000 ש"ח) (סעיף 7א(ב) לחוק), ובמקרה של כוונה לפגוע – כפל הסכום (סעיף 7א(ג) לחוק). בענייננו, אני סבור שלא ניתן לומר שהייתה כוונה לפגוע בתובעת. מדובר בהתייחסות הכוללת ביקורת על יצירות שפרסמה התובעת, וגם אם באנו לכלל מסקנה כי הפרסום היה פוגעני במידה ההופכת אותו ללא סביר ואינה מאפשרת לו לזכות בהגנת תום הלב, הרי שלא הוכח כי מדובר בפרסום שנעשה תוך התנהגות זדונית או כוונה "של ממש" לפגוע, כפי שנדרש לצורך הוכחת כוונה לפגוע (ראו, רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פסקה 8 (8.9.2013)).

38. אשר לגובה הפיצוי, קיים שיקול משמעותי אחד המצדיק התייחסות לחומרה, ומנגד כמה שיקולים המצדיקים הקלה. השיקול לחומרה הוא העובדה שמדובר בפרסום פוגעני שנעשה בתפוצה רחבה, בתוכנית רדיו אשר לטענת התובעת, שלא הוכחשה, זכתה לאחוזי האזנה גבוהים. היקף הפרסום וטיבו מציבים נקודת מוצא ראשונית של פיצוי על הצד הגבוה. אולם, מנגד ישנם מספר שיקולים משמעותיים התומכים בהפחתת סכום הפיצוי:

שיקול אחד, והמשמעותי ביותר לטעמי, הוא העובדה שמדובר בפרסום שבסופו של יום הוא הבעת דעה הכוללת ביקורת על יצירה שהועמדה לעין הציבור על ידי מי שלצורך ענייננו יש לראות בה דמות ציבורית. בפסיקה נקבע, כי ל"ציבוריוּת" של הנושא בו עוסק הפרסום עשוי להיות משקל גם במישור האחריות וגם במישור הפיצוי (עניין נודלמן, פסקה 61). הרחבנו לעיל על כך שבבחירתה של התובעת לפרסם את הסרטונים היא נטלה על עצמה את האפשרות כי היא תזכה לביקורת חריפה ולעגנית המתייחסת לריקוד המבוצע בהם. בנסיבות העניין מסקנתנו הייתה כי גם אם מדובר במקרה גבולי, הרי שעוצמת הפגיעה וההשפלה שבפרסום חורגת מהסביר לגבי פרסום סאטירי, ושוללת את הגנת תום הלב. עם זאת, לכך שמדובר בביקורת על יצירה שהתובעת בחרה להעמיד לעין הציבור יש משקל ניכר לעניין קביעת גובה הפיצוי.

שיקול שני הוא העובדה שהתובעת השיבה לנתבעים בהתבטאויות חריפות שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה, בהן כינתה את הנתבעים 3-2 "אנשים כל כך מכוערים" (פנימית), "אנשים נבזיים, אנשים שפלים" וכדומה. לתגובה זו של התובעת יש שתי משמעויות: ראשית, יש בכך כדי ללמד כי התובעת לא נותרה חסרת אונים אל מול הפרסום, והגיבה מהר ובאופן חד בזירה התקשורתית, תוך שתגובתה מצאה הד בכלי התקשורת. מקום בו מדובר בנפגע שיש לו נגישות לתקשורת ויכולת להגיב ולהביע את עמדתו באופן אפקטיבי בתגובה לפרסום המשמיץ, הרי שיש בכך שיקול המשפיע כלפי מטה על גובה הפיצוי שמוצדק לפסוק לזכותו (ראו, עניין מיכאלי, עמ' 572-571). שנית, כאשר מדובר בצדדים אשר החליפו ביניהם התקפות הדדיות, הרי שיש בכך כדי להשליך על גובה הפיצוי, וזאת גם אם התקפתו של התובע אינה ברמה המגיעה כדי לשון הרע (השוו, ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535 (1993)).

שיקול שלישי הוא העובדה שהנתבעים 3-2 התנצלו על הפרסום כבר ביום למחרת (ראו, סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע), והתחנה הסירה את הקטע מאתר האינטרנט שלה. התובעת טוענת כי ההתנצלות לא הייתה התנצלות "אמיתית", אולם טענה זו נטענה בעלמא בלא כל פירוט. העובדה שהנתבעים לא נותרו אדישים לסערה שפרצה והביעו התנצלות באופן מיידי, כמו גם העובדה שהתחנה נטלה אחריות והסירה את הפרסום מאתר האינטרנט שלה, שוקלות לטובת הפחתת סכום הפיצוי.

באיזון בין מכלול השיקולים מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 25,000 ש"ח.

סוף דבר

39. התביעה נגד הנתבעים 2-1 מתקבלת בחלקה, ונתבעים אלו ישלמו לתובעת סך של 25,000 ש"ח.

התביעה נגד הנתבעת 3 – נדחית.

הנתבעים 2-1 ישלמו לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ש"ח. בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון את העובדה שלא היה צורך בניהול הוכחות, את הפער הגדול בין סכום התביעה לסכום שנפסק ואת העובדה שהתביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה (מכיוון שהייצוג הוא במשותף אין מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת 3, אך יש להביא בחשבון את דחיית התביעה נגדה במסגרת פסיקת ההוצאות נגד הנתבעים 2-1).

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

ניתן היום, ו' שבט תשפ"א, 19 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.