1. תביעה ותביעה-שכנגד בעקבות תאונת דרכים שאירעה ביום 30.7.19 בעיר באקה אלע'רביה במעורבות רכבה של תובעת מס' 1 (להלן: לטיפה), נהוג בידי אחותה, תובעת מס' 2 (להלן: מנאל), מצד אחד (להלן: רכב הקאיה) ורכבו של הנתבע מצד שני.
2. אין חולק, כי מנאל נוהגת להשאיר מידי בוקר את בנה התינוק בבית הוריה, בו מתגוררת גם אחותה לטיפה, שם משגיחות עליו אמה ולטיפה, ונוסעת ברכב הקאיה לעבודתה במפעל, וכי בסיום כל יום עבודה היא חוזרת אל בית הוריה על מנת לקחת משם את בנה לביתם ברכב הקאיה.
3. לפני בית הוריהן של התובעות ישנה רחבת חניה גדולה, אליה מוביל כביש גישה צר ומפותל העולה אל הרחבה.
4. אין חולק, כי ביום התאונה הגיע הנתבע לבית אחיהן של התובעות, הצמוד מימין לבית ההורים, על מנת להתקין בו מזגנים. אין חולק, כי החנה את רכבו מימין לכניסה לבית ההורים, סמוך לבית האח שם התקין את המזגנים. אין חולק, כי עם הנתבע הגיע גם עובד שלו, בשם מוחמד חסיב.
5. אין גם חולק, כי ביום התאונה, כאשר הגיעה מנאל לבית הוריה בסיום העבודה על מנת לקחת משם את בנה התינוק, היא החנתה את רכב הקאיה במורד כביש הגישה אל רחבת החניה, בחלקו התחתון, כאשר פניו כלפי מטה, וחלקו האחורי פונה לכיוון מעלה כביש הגישה.
6. כן אין מחלוקת, כי בשלב מסויים ירד רכב הנתבע במורד כביש הגישה, בנסיעה לאחור (רוורס), ופגע בחלקו האחורי של רכב הקאיה שחנה בחלקו התחתון של כביש הגישה.
7. הצדדים נחלקים באשר לסיבה ולאופן בהם הגיע רכב הנתבע אל רכב הקאיה: לטענת התובעות, הרכב התדרדר לאחור עד אשר פגע ברכב הקאיה; לטענת הנתבע, לעומת זאת, מנאל היא זו שנכנסה לתוך הרכב ודחפה אותו לאחור, אולם איבדה את השליטה בו וזה פגע ברכבה.
8. כתב התביעה הוגש בשני נוסחים, האחד בכתב ידה של מנאל והשני מודפס. בכתב התביעה שבכתב יד נטען, כי שלוש פעמים חנה רכבו של הנתבע בכניסה לרחבת החניה כשהוא חוסם את הכניסה אליה ולארבעת הבתים שמאחוריה, ולא הסכים להזיזו. נטען, כי רכבו התדרדר על הקיר כשמנאל היתה בתוך רכב הקאיה עם תינוקה במושב האחורי. נטען כי הנתבע האשים את מנאל כי נכנסה לרכבו וכי נטלה משם ארנק, דבר שהינו שקר מוחלט.
9. נטען, כי כתוצאה מהפגיעה נגרם לרכב הקאיה נזק שהוערך על ידי שמאי התובעות בסך של 12,503 ₪, כולל ירידת ערך, זאת בנוסף על שכר טרחת השמאי.
10. הנתבע הגיש כתב הגנה וכן כתב תביעה-שכנגד. לטענתו, מנאל ניגשה אל העובד מוחמד וביקשה ממנו להזיז את הרכב מהחניה שמשרתת את כל בני המשפחה. בעת שמחמוד ניגש אל הנתבע על מנת להעביר לו את בקשתה של מנאל, נכנסה לפתע מנאל לרכב הנתבע, שלא היה נעול, שיחררה את הבלם והחלה להזיז את הרכב, על מנת לפנות את הכניסה לרחבת החניה, אלא שרכב הנתבע התדרדר לאחור ופגע ברכב הקאיה, והכל לנגד עיניו של העובד מוחמד. לטענתו, מנאל סירבה לתת לו את פרטיה, והחלה להשתולל ולקלל את העובד מוחמד. כתוצאה מכך נגרם לרכב הנתבע נזק שהוערך על ידי שמאי מטעמו בסך של 6,143 ₪. בנוסף טען הנתבע לפיצוי בגין שכר טרחת השמאי, הפסד הכנסה בחמישה ימי עבודה בהם שהה הרכב בתיקון ועקב כך לא היה באפשרותו לעבוד, לפי 1,800 ₪ ליום עבודה; וכן פיצוי בגין עגמת נפש. סך כל התביעה - 17,251 ₪.
11. בדיון בתובענה העידו מנאל, לטיפה, הנתבע והעובד מוחמד. כן הציגו שני הצדדים תמונות של המקום ושל כלי הרכב הצמודים זה לזה לאחר ההתנגשות.

דיון

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת עדויותיהם וראיותיהם, מצאתי לנכון לדחות את התביעה העיקרית ולקבל באופן חלקי את התביעה-שכנגד. להלן טעמיי.
2. ראשית דבר, לא מצאתי לנכון לתת אמון בגרסה שבכתב התביעה. עדותה של מנאל לא היתה מסתברת ולא התיישבה עם ההגיון ועם השכל הישר. בנוסף, בין עדותה ובין עדותה של לטיפה, ששהתה מחוץ לאולם בית המשפט במהלך מתן עדות אחותה, נתגלעו סתירות מהותיות ומשמעותיות, המקשות על מתן אמון בגרסת התביעה.
3. מנאל סיפרה, כי כלל לא ניסתה לעלות בכביש הגישה אל רחבת החניה, משום שידעה כי הכניסה לרחבה חסומה על ידי רכב הנתבע. כשנשאלה איך ידעה זאת, אם כלל לא ניסתה לעלות למעלה, טענה שראתה זאת מלמטה. אלא מאי, מעיון בתצלומי המקום שהוגשו עולה, כי בשל מבנהו המפותל של כביש הגישה, לא ניתן לראות מהמקום בו חנתה מנאל את המקום בו טענה כי חנה רכב הנתבע.
4. מנאל סיפרה עוד, כי כשהגיעה למקום נשארה ברכב והמתינה ללטיפה שתרד ותביא לה את בנה התינוק. לדבריה, לטיפה הגיעה עם התינוק והכניסה אותו לכסא התינוק שבמושב האחורי, כל זאת מבלי שמנאל יוצאת מהרכב. לאחר מכן ירדה לטיפה לעסק הבשר של אחד האחים שנמצא בהמשך הכביש למטה, על מנת להביא למנאל בשר טחון, ובינתיים המתינה התובעת ברכב ביחד עם בנה. התאונה אירעה, לטענתה, כאשר לטיפה שבה מלמטה, מבית העסק של האח.
5. לעומת זאת העידה לטיפה, כי מנאל הגיעה לבית ההורים ונטלה משם את בנה התינוק בעצמה, בעגלה, וירדה עמו לרכב, אותו השאירה מונע בכל הזמן הזה. לטענתה, היא סייעה למנאל לקחת מבית ההורים חפצים שונים ואוכל, וזאת על ידי כך שהוציאה דברים אלו מהבית אל המדרגות, ומנאל נטלה אותם משם אל הרכב. לטענתה, בעת שהרכב התדרדר שהתה בבית ויצאה למשמע צעקות אמה. לטענתה, לא ראתה את רכב הנתבע כשהוא מתדרדר, אלא רק לאחר שנעצר על רכב הקאיה. לטענתה, הלכה להביא לאחותה בשר מהבית, ולא הזכירה הבאת בשר מהעסק של אחיה שנמצא במורד הכביש.
6. אכן, מדובר בשתי גרסאות שונות לחלוטין מפי שתי האחיות. אוסיף, כי ניכר היה כי לטיפה מתקשה בהליכה, ואכן נטען כי הינה נכה, הן בכתב התביעה והן בדיון. לאור נכותה זו, אין זה סביר בעיניי כי תרד במורד הכביש ותישא על ידיה את בנה של מנאל, תכניס אותו לרכב ותחגור אותו בכסא התינוק, כל זה כאשר אחותה הבריאה והצעירה ממנה יושבת במקומה ואינה יוצאת מהרכב; כן אין זה סביר בעיניי כי לאחר מכן תרד לטיפה אל בית העסק של האח שנמצא במרחק 5 דקות הליכה ותביא משם בשר טחון לאחותה. כאמור, לטיפה לא סיפרה בעדותה דבר מכל אלו; אדרבא, היא העידה כי עזרתה לאחותה מסתכמת בכך שהיא מוציאה את החפצים והאוכל שמנאל לוקחת מבית ההורים רק עד למדרגות, ומשם לוקחת אותם מנאל אל הרכב.
7. לאור סתירות מהותיות אלו בין גרסאות שתי התובעות, אין בידי לתת אמון בגרסת התביעה באשר לאירוע התאונה ולנסיבותיה.
8. לכך יש להוסיף, כי רחבת החניה היא מישורית, וספק בעיניי שרכב הנתבע שחנה בה בניצב לכיוון כביש הגישה, כפי שהראתה מנאל על גבי תצלומי הרחבה, יתדרדר מעצמו אל כביש הגישה.
9. זאת ועוד, נוכח מבנהו המפותל והצר של כביש הגישה, ועל פי המנח בו חנה רכב הנתבע לפי עדותה של מנאל, לא ייתכן כי התדרדר מטרים רבים למטה מבלי לפגוע בקירות שמשני צידי כביש הגישה. ואכן, בכתב התביעה שבכתב ידה של מנאל נטען, כי רכב הנתבע התדרדר אל הקיר, מה שמוציא מכלל אפשרות את התרחשות התאונה לפי גרסת התביעה. לא זו אף זו, ממנח רכב הנתבע לאחר הפגיעה ברכב הקאיה, כשהוא בזוית קלה לכיוון הקיר מימין, לא הגיוני כלל כי הגיע למקום זה בהתדרדרות מראש כביש הגישה; לו היה מתדרדר מראש כביש הגישה, היה מגיע למקום בזווית קלה שמאלה. התרחשות התאונה לפי גרסת התביעה משוללת כל הגיון וסבירות ומנוגדת לחלוטין לשכל הישר.
10. אציין, כי בנוסף העידה אחותן של התובעות, רמזיה, אלא שהיא לא ראתה את התאונה אלא הגיעה למקום לאחר שהתרחשה. לטענתה, לא ייתכן שהתובעת עשתה את אשר נטען, שכן לא היתה מסכנת את בנה התינוק שהיה בתוך הרכב. מעבר לכך לא היה בידיה לתרום לעניין נסיבות התאונה עצמן.
11. מצאתי, לעומת זאת, לתת אמון בעדותו של העובד מוחמד, אשר ראה בעיניו את אירוע התאונה. לדבריו, בעת שעבדו בהתקנת המזגנים, הוא בקומה השניה והנתבע על גג הבית, פנתה אליו בתו של האח שבביתו עבדו וביקשה כי יזיזו את הרכב. הוא החל לרדת על מנת לומר לילדה שמיד יגיע הנתבע ויזיז את הרכב, שכן לו עצמו אין רשיון נהיגה. אז ראה במו עיניו את מנאל נכנסת לרכב, מתיישבת על מושב הנהג כשרגלה השמאלית מחוץ לרכב וידה על ההגה. לדבריו, היא שיחררה את בלם היד והחלה לדרדר את הרכב לאחור כשהיא דוחפת את הכביש ברגלה השמאלית, אולם לפתע איבדה שליטה ברכב וזה פגעה ברכב הקאיה. לטענתו, הרכב לא היה נעול משום שהוא והנתבע נכנסים ויוצאים ממנו כל כמה דקות כדי להביא כלי עבודה, ועל כן משאירים אותו פתוח. העד הדגים את מעשיה של מנאל באמצעות ישיבה על כסא באולם בית המשפט. התרשמתי לחיוב מעדותו, שהיתה שוטפת ומעוררת אמון והיא לא קרסה בחקירה הנגדית של נציג המבטחת, נתבעת-שכנגד מס' 3. מצאתי כי היא משקפת את התרחשות העניינים כפי שאירעה בפועל.
12. מצאתי לנכון לתת אמון גם בעדותו של הנתבע. אמנם, הוא לא ראה את התאונה, אולם העיד על האירועים שלאחריה. לטענתו, מתוך כל הלחץ בו היה נתון בעקבות האירוע האשים את מנאל כי נטלה מרכבו ארנק ובו סכום כסף גדול; לאחר שהגיעה ניידת משטרה למקום הציעה לו השוטרת לבדוק שוב את הרכב ואכן מצא את הארנק במושב האחורי, לשם התעופף עקב עוצמת הפגיעה. אני נותנת אמון בעדותו, כי האשים את מנאל רק מתוך הלחץ והמהומה שהתעוררה במקום בעקבות התאונה, וכי חזר בו לאחר שמצא את הארנק.
13. סבורני, כי עניין הקטטה הקצרה שהתפתחה בין מנאל ובין העובד מוחמד מיד לאחר התאונה אינו רלוונטי לקביעת נסיבות התאונה. סביר בעיניי כי מנאל פעלה מתוך לחץ, בהלה וחרדה לבנה התינוק שהיה ברכב בעת שזה נפגע מרכב הנתבע. השאלה מי הראשון שניסה לתקוף את רעהו אינה רלוונטית, כאמור, ואין בה כדי לתמוך באילו מן הגרסאות לאירוע התאונה.
14. סיכומו של דבר: אין בידי לקבל את גרסת התביעה לאירוע התאונה. הסתירות הקשות בין גרסאות התובעות שוללות אפשרות לתת אמון בגרסתן לתאונה. תיאור התאונה על ידיהן אינו מסתבר ואינו מתיישב עם המצב בשטח - מיקומו של רכב הנתבע, מבנה רחבת החניה ומבנה כביש הגישה. גרסתו של הנתבע לתאונה הגיונית ומסתברת הרבה יותר.
15. אני קובעת, איפוא, כי התאונה אירעה כגרסת הנתבע, קרי, כי רכבו לא התדרדר מעצמו אל עבר רכב הקאיה, אלא מנאל היא זו שנכנסה לרכב וניסתה להזיזו לאחור, על מנת שלא יחסום את הכניסה לרחבת החניה ויתאפשר לה לעלות ברכבה אל בית הוריה; אלא שתוך כדי כך איבדה מנאל שליטה על הרכב וזה התדרדר ופגע ברכבה. אין לי ספק כי לא התכוונה לתוצאה זו ואף לא צפתה אותה, במיוחד כאשר בנה התינוק יושב ברכבה; עם זאת, היה עליה לצפות את התוצאה, נוכח נסיונה להזיז רכב בכביש משופע צר ומפותל, ללא יכולת אמיתית לשלוט בו, שכן מנועו אינו פועל. בכך פעלה מנאל ברשלנות רבתי.
16. המסקנה המתבקשת היא, כי אין להשית את האחריות לנזקי רכב הקאיה על הנתבע; מנגד, מנאל נושאת באחריות לנזק שנגרם לרכב הנתבע.
17. כפועל יוצא, מסקנתי היא כי דין התביעה העיקרית נגד הנתבע להידחות, ואילו דין התביעה-שכנגד להתקבל, כנגד מנאל ומבטחתה, אם כי בחלקה בלבד.
18. כאמור, על פי דו"ח השמאי שצורף לתביעה-שכנגד נגרם לרכב הנתבע נזק בסך של 6,143 ₪. לטענתו, תיקן את הרכב אולם לא הציג קבלות.

אין דעתי כדעת נציג המבטחת, כי בכך נשללה זכותו לקבל פיצוי בגין הנזק.

1. בתי המשפט מבחינים, לעניין הדרישה שבהצגת חשבוניות תיקון, בין מקרים בהם התובע הינו גוף מסחרי שעיסוקו בהשכרה, מכירה וליסינג של כלי רכב, ובין מקרים בהם מדובר באדם פרטי התובע בגין נזקי רכבו. במקרה הראשון ההנחה היא כי התיקון בפועל זול יותר, עקב מעמדה המיוחד של חברת השכרת הרכב, המכר או הליסינג, עקב גודלה והפריסה העסקית שלה, בגינם ניתנות לה, על פי רוב, הנחות משמעותיות; בתי המשפט אינם רואים, איפוא, בעין יפה נסיונות מצדן של חברות אלו להתחמק מהצגת עלויות התיקונים בפועל בציי הרכב שלהן (ראה, למשל, ע"א (מח' מרכז) 33147-11-14 אוטו שי שירותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [23.2.2015]).
2. לעומת זאת, במקרה השני, של האדם הפרטי, ההנחה היא כי הוא מתקן את רכבו בגובה חוות דעת השמאי, אלא אם כן יש בחומר הראיות כדי ללמד על מסקנות אחרות (ראה: תא"מ (רמ') 56401-01-13 פזע נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ [31.10.2013]; תא"מ (ראשל"צ) 48435-01-12 בדלי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [27.12.2012]; תא"מ (הרצ') 40972-09-14 קנפו נ' גני ואח' [19.6.2016]; ת"ק (רחובות) 33372-02-18 אחרק נ' חיים פסקוביץ ובניו בע"מ [2.8.2018]).
3. בהעדר ראיות אחרות, אין סיבה שלא לפסוק לניזוק את נזקו בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמו. אציין, כי הנתבעות-שכנגד לא ביקשו להעמיד את הרכב לבדיקה על ידי שמאי מטעמן, לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם הנתבע ולמעשה לא נקטו כל צעד דיוני או ראייתי שיש בו כדי לסתור את קביעות שמאי הנתבע.
4. לאור זאת, אני קובעת כי על התובעות-שכנגד לפצות את הנתבע בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמו, קרי, 6,143 ₪, בצירוף שכר טרחת השמאי בסך של 608 ₪, סך הכל 6,751 ₪.

יצויין, כי הנתבע הציג לאחר הדיון אישור כי הינו עוסק פטור, ומכאן שאין לקזז מעלות הנזק את המע"מ.

1. אשר לטענה בדבר הוצאות השבתת הרכב: זו לא הוכחה. לא הוכח משך ימי השבתת הרכב, על ידי הצגת כרטיס רכב במוסך; לא הוכח שווי יום עבודה של הנתבע על ידי אישור רואה חשבון או בהצגת דו"חות הכנסה או דו"חות רווח והפסד. בנוסף, סבורני כי ניתן היה להשתמש ברכב חלופי, שכור או מושאל, על מנת להמשיך את עבודתו השוטפת של הנתבע, ואין כל הכרח כי ישבות מכל מלאכה במשך כשבוע.
2. לא מצאתי לנכון לפצות את הנתבע בגין עגמת נפש, בעיקר משום שלא הגיש תביעה נגד התובעות אלא לאחר שאלו תבעו אותו. טענתו, כי לא עשה כן משום שלא ידע את פרטיהן עד שגילה אותם בכתב התביעה איננה מסתברת בעיניי. מספר הרישוי של רכב הקאיה נראה בבירור בתצלומים שהוגשו על ידי הנתבע, ובאמצעותו ניתן לאתר על נקלה את התובעות. עוד יש לזכור, כי הנתבע שהה במקום לצורך ביצוע עבודות בבית אחיהן של התובעות, וניתן היה לברר את הפרטים הנדרשים גם באמצעותו. טענת הנתבע, כי האח מסוכסך עם אחיותיו התובעות אינה סבירה בעיניי (אדרבא, לו היה האח מסוכסך עם התובעות, היה לו מן הסתם אינטרס למסור את פרטיהן במטרה להזיק להן).
3. סיכומו של דבר: אני מעמידה את נזקו של הנתבע על 6,751 ₪.

סוף דבר

1. אני דוחה את התביעה העיקרית ומחייבת את התובעות, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע הוצאות בסך של 500 ₪.
2. אני מקבלת את התביעה-שכנגד באופן חלקי ומחייבת את נתבעות-שכנגד מס' 2 ו - 3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע סך של 6,751 ₪, בצירוף הוצאות בסך של 500 ₪, סך הכל 7,251 ₪. התביעה-שכנגד נגד נתבעת-שכנגד מס' 1 נדחית ללא צו להוצאות.
3. הסכומים האמורים ישולמו לנתבע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ט' אדר תש"פ, 05 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.