28 יוני 2020

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים ככל שתביעתו כנגדם תידחה.
2. בבסיס הבקשה מונחת תביעתו של התובע, אשר הועסק בבית מלון אותו מפעילה הנתבעת 1 באמצעות חברות שונות (כמפורט בתלושי השכר שהוגשו לתיק – סעיף 9 לכתב התביעה) לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה.
3. הנתבעים 2 ו-3 הם בעלי מניות בנתבעת 1 ובמסגרת הליך זה מבקש התובע כי בית הדין יורה על הרמת מסך, בין היתר, לאור מסגרת העסקתו הבלתי חוקית אשר כללה למעלה מ- 300 שעות חודשיות, העברתו מחברת קבלן אחת לאחרת והכל על מנת לקפח את זכויותיו ולא לשלם את המגיע לו על פי דין.
4. במסגרת הבקשה שלפניי טענו הנתבעים כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – תקסד"א) הואיל וסיכויי התובענה נמוכים ולמעשה המדובר בתובענה מופרכת על פניה. הנתבעים הוסיפו, כי קיים חשש שככל שתביעתו של התובע תידחה, הם לא יוכלו לגבות את הוצאותיהם.
5. התובע התנגד לבקשה וטען כי הוא נושא תעודת זהות מסוג א/5 שניתנה לו מכח החלטת הממשלה ולפיכך, הסיכוי שהוא יעזוב את ישראל הוא אפסי ועל כן אין לקבל את טענותיהם של הנתבעים לפיהם לתובע אין נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע.

התובע הוסיף, כי אין המדובר בתביעה מופרכת אלא בתביעה העוסקת בשאלה משפטית שעניינה זהות המעסיק – כאשר הנתבעים מודים שהתובע הועסק באמצעות חברות שונות, ללא רישיון מתאים, בניקיון ובקבלת בית המלון אשר מופעל על ידם. הנתבעים נמנעו מלהשיב לעילות התביעה ולא הכחישו כי התובע הועסק לעיתים חודשים שלמים ללא יום מנוחה שבועי ומעל ל ל- 300 שעות עבודה, כי החברות באמצעותן הועסק אינן בעלות רישיון וכי זכויותיו "אופסו" לאחר כל העברה ואף לא מסבירים מדוע לאחר 10 חודשי העסקה, התובע לא הועבר להעסקה ישירה.

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. לכתב התביעה צורף צילום של תעודת זהות ממנו עולה כי התובע הוא בעל מספר תעודת זהות הרשום במרשם האוכלוסין. לפיכך, במקרה דנן אין תחולה לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן – התקנות) אשר חלה על תובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן.
3. הואיל ובמקרה דנן המדובר בתובע בעל מעמד של תושב ישראל, התקנה הרלבנטית בענייננו היא תקנה 116א (א) לתקנות אשר קובעת כי בית הדין "רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
4. נוסח התקנה זהה לנוסח המופיע בתקנה 519(א) לתקסד"א כאשר טרם התיקון לתקנות, אומצה תקנה 519 על-ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969.
5. הפסיקה קבעה את השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה באשר לתושב ישראל תוך שנפסק בעניין אבו נסאר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU עבודה ארצי לג (54) 38): "כשהתובע הוא תושב ישראל – ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות את הוצאותיו".
6. הלכה זו ופסיקות בית המשפט העליון בעניין פרשנות תקנה 519(א) המשיכה לחול אף לאחר התיקון ואומצו על-ידי בתי הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסקי דין, לאור הנוסח הכמעט זהה של תקנה 519(א) ותקנה 116א(א).
7. בפסיקת בית המשפט העליון חולקו השיקולים המנחים להחלת תקנה 519 לתקסד"א לשניים – האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה; השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע (רעא 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (13.11.14)).
8. ביחס לסיכויי התביעה כעילה לחיוב בערובה נפסק, כי יש לבחון על פניו את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך, ואין להידרש לניתוח מעמיק שלהם. שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, "אלא במקרים שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק". בגדר סיכויי התביעה יש לשקול גם את מורכבות ההליך, השלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (וראו: רע"א 5868/18 ‏צבי יעקב נ' עדית הוכהאוזר (23.12.18)).
9. בהתייחס לשיקול של מצב כלכלי דחוק, נפסק כי הכלל הוא כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד ו"מצבו הכלכלי לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה".
10. אשר למבחן של סיכויי תביעה במקרה שלפניי, שהוא המבחן המרכזי, אני סבורה כי אין מדובר במקרה קיצוני שניתן להגדירו כ"הליך סרק מובהק" לגבי מלוא רכיבי התביעה. אבהיר, כי אין בקביעה זו משום הבעת דעה בדבר סיכויי הליך זה.
11. מעיון בתלושי השכר עולה כי על פני הדברים לא שולמו לתובע מלוא שכרו וזכויותיו. כך לדוגמא, בחודש 10/2018 צוין בתלוש השכר כי התובע הועסק 258 שעות ואולם שולם לו עבור 182 שעות בתעריף של 30 ₪ לשעה ועבור 29 שעות בתעריף של 125% בסך של 37.5 ₪. בנוסף, עיון בתלושי השכר מעיד על כך שלא בוצעו הפרשות לפנסיה ופיצויים וכי התובע הועסק באמצעות 3 חברות שונות וזאת מבלי שצורף הסכם ההתקשרות עמן ממנו ניתן ללמוד על טיב ההתקשרות.
12. אין חולק כי הנתבעים לא העסיקו את התובע במישרין ולא הנפיקו את תלושי השכר. ואולם, לאחר עיון בתלושי השכר ובטענות התובע, אשר לא קיבלו מענה במלואן, אני סבורה כי יש לברר את טענות התובע בדבר קיומה של העסקה ישירה על ידי הנתבעת 1 וכן את טענותיו להרמת מסך ולא ניתן לומר, בשלב מקדמי זה, כי המדובר בתביעת סרק.
13. אשר למצבו הכלכלי של התובע לא מצאתי כי הוכחה טענות הנתבעים בדבר היעדר יכולת פירעון.
14. לנוכח האמור - הבקשה להפקיד ערובה נדחית. הוצאות תישקלנה בסיום ההליך.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, (28 יוני 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.