1. כללי

פסק דין בעתירה שנועדה להביא לכך שינפיק המשיב 1 [להלן – "המשיב"] לעותר תעודת זהות. העתירה מבקשת להתבסס על סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין [להלן – "החוק"].

[על פי האמור בסעיף 1 לעתירה, העותר הינו תושב מדינת ישראל, בעל תעודת זהות ישראלית, ואולם דומני שנקלע העותר לאי דיוק בדבריו שיתבהרו במעלה הדרך, וחבל].

2. ליבת עילת העתירה

א. עובדות היסוד אינן במחלוקת. העותר, יליד 11.6.1999, מתגורר בביתו המצוי כ – 59 מטר מחוץ לאזור הנתון לתחולת הדין הישראלי, אך בתוך תחומי גדר ההפרדה (בית חנינה החדשה, באזור שנקרא בעבר שכונת הדואר). ככל הנראה, הבית הוא בית משפחתו מזה ימים ושנים רבות, ואין על הפרק טענה מצד המדינה לשינוי מגורי העותר בשנים האחרונות, שרק בעקבותיה הופיעו טענותיו.

ב. לעותר רישיון שהיית קבע בישראל, אם כי לא קיבל מעמד של תושב קבע. חלף תעודת זהות, העניק לו המשיב תעודת מעבר.

ג. מכאן טענתו להיעדר תעודת זהות, היינו מצב דברים המונע ממנו פעולות יסודיות כגון פתיחת חשבון בנק, בעלות ברכב ועוד.

3. עתירה קודמת

העתירה דנן הינה השנייה שהגיש העותר. בעקבות הליך קודם (עת"מ 6157-06-18), הורה בית המשפט (כב' סגן הנשיא י' נועם), נוכח עמדת המשיבה, על מחיקת העתירה (פסק דין מיום 7.4.19). בהמשך, נמדד מחדש המרחק לביתו של העותר, נערכה ישיבה רבת משתתפים בכפיפות ליועמ"ש, ובעקבותיה, אושרה מחדש העמדה המקורית על פיה נדחתה הבקשה (החלטה מיום 16.7.19).

4. הכרעת בית המשפט

א. סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין קובע כדלקמן: "תושב הנמצא בישראל ושמלאו לו 16 שנה חייב לקבל תעודת זהות; לא מלאו לו 16 שנה רשאי הוא לקבלה בהסכמת נציגו כמשמעותו בסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, באישור פקיד הרישום הראשי"

רלוונטי גם סעיף 1 לחוק בו מוגדר "תושב" – "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רשיון לישיבת קבע".

ב. אין חולקין שהתנאי המגולם בתיבות "הנמצא בישראל" המופיעות בסעיף זה, אינו מתקיים בכל הקשור לבית מגוריו של העותר. נחלקו הצדדים בשאלה האם בנסיבות אלה ונוכח לשון החוק, יש בכלל מקום ליישום מבחן מירב הזיקות. לאור החוק, לטעמי, אין לכך כל מקום. ואולם, אפילו סבור הייתי אחרת, פשיטא ששאלת מקום מגוריו של העותר מגלמת בתוכה את מבחן הזיקה העיקרי, ומכאן שאף אם נוטה הייתי ליישום מבחן מירב הזיקות, באשר מצוי הבית מחוץ לישראל, לא הייתה התוצאה משתנה.

ג. ער אני לטענות נלוות, בכללן הטענה שהודגשה, שאביו של העותר מחזיק כיום בתעודת זהות ישראלית כתושב קבע, ואולם אין בנמצא כלל לפיו יש בכך, בהכרח, כדי להקנות תעודת זהות גם לבנו.

ד. אף הפסיקה נתנה ביטוי לעקרונות האמורים, פעמים הרבה:–

"אין די באזרחות או תושבות קבע כדי לחייב קבלתה של תעודת זהות. יש צורך גם בכך שהאזרח או התושב יהיה "נמצא" בישראל. ומה באשר לזכאות לתעודה כזו? הלכה פסוקה היא כי ההימצאות בישראל היא גם תנאי לזכות לקבל תעודת זהות (ראו למשל בג"ץ 1115/01 ג'ראדאת נ' שר הפנים (20.11.2002))... כך גם במקרה שלנו. העותרת אינה טוענת כי היא מצויה בישראל, אלא מבקשת להנפיק לה תעודת זהות אך מכוח תושבותה. דא עקא, מעמד כזה אינו מקנה מיניה וביה גם את הזכות להנפקת תעודת זהות. [בג"צ 5597/15 אבו ג'ודה כאותר נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (27.10.16)]. עוד ראה בג"צ 7092/07 קורנבליט נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין (7.12.2009).

ה. מעל הצורך אציין כי, בידוע, שבבית משפט לעניינים מנהלים נתונה חשיבות עודפת לשיקול שיסודו בהשלכות רוחב אפשריות של פסק הדין. ובמילים אחרות, פשיטא, שככל שסברתי לקבל את העתירה, משמעות הדברים הייתה, שכל מי שביתו מצוי בטריטוריה דומה, יוכל מחר לעתור לקבלת תעודת זהות. אין הדעת נותנת, שאתעלם משיקול זה. לא נעלמו מעיני מאמציו של ב"כ הנכבד של העותר לנסות ולאבחן את עניינו מעותרים פוטנציאלים אחרים, אך דומני שהיה במאמץ זה מן המלאכותיות: פשיטא לי שקיימים לא מעט אחרים שמצוי ביתם כמה עשרות מטרים מחוץ לתחום תחולת הדין הישראלי, חלקם, בדיוק כמו העותר, אף בחלקה הפנימי של גדר ההפרדה, וקשה להלום שיקבל העותר תעודת זהות ותימנע זכות זאת גם מאותם אחרים. זאת, אפילו אם ניתן אולי לאבחן הבדלים כאלה או אחרים בין אלה הגרים בנסיבות כאמור. מכאן, שרק אילו היה בידי העותר כדי להצביע על נסיבות יוצאות דופן ביותר, חריגות שבחריגות, שניתן היה להדגישן ולהבליטן, יכול הייתי לשקול את קבלת העתירה ולהניח לשיקולי הרוחב על דעת כך שעל הפרק מקרה חריג. ברם, דומני, שאין כך פני הדברים.

ו. כללו של דיון במסקנתי, שמאחר וסורבה בקשת העותר על בסיס נתון אובייקטיבי לפיו מצוי ביתו מחוץ לתחומי מדינת ישראל, אין על הפרק החלטה מצד המשיב שנכון וראוי לבית משפט זה להתערב בה. על פני הדברים, אין ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות ומפסיקת בתי המשפט בהקשרים הרלוונטיים, ועיין לעיל.

ז. ועם כל זאת, לצד כל האמור, נדרש בית המשפט לאמירה נוספת. נטען, שבהיעדר תעודת זהות, אין לעותר אפשרות לפתוח חשבון בנק, להוציא רשיון נהיגה ולבצע פעולות בסיסיות נוספות. אדגיש, שלא נבדקה טענה זאת עד תום, ואף בידי המשיבה לא היה כדי לספק תשובות ממצות לשאלות אלה. ברם, בהינתן שיש בכך ממש, על הפרק מצב דברים שאין בית משפט רשאי לעבור עליו לסדר היום. בימינו, הזכות לפתוח חשבון בנק, שכל אדם נזקק לו לחייו השוטפים, כמו גם הזכות, למשל, להיות בעליה של מכונית, היא זכות בסיסית ויסודית לכל דבר ועניין [ראה, למשל, דברי בית המשפט בתא (מחוזי חיפה) 44158-05-18 חוסאם משירקי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף נצרת (093) – 'פתיחת חשבון בנק היא זכות בסיסית וחיונית לצורך התנהלות כלכלית של כל משק בית או עסק']. אין חולקין שאין לעותר, הנעדר כל עבר פלילי, כל מניעה ידועה קונקרטית רלוונטית. ככל שיתברר, שאכן כך הם פני הדברים, מחייב הדבר פתרון סביר. בהינתן שאכן מנוע העותר מהתנהלות בסיסית בהיעדר מסמך מזהה מספק, על פני הדברים יש בכך משום פגיעה ממשית בכבודו כאדם ובחירותו. אמנם, עקב בעיה זאת, נכונה היתה המדינה לאשר לעותר ולאחרים במצבו, זכאות לביטוח לאומי ולשירותי בריאות ( - מצב דברים שגם בו יש כדי להצביע על הבעייתיות), אך תעודת זהות נמנעת ממנו. אכן, אין בכך כדי להצדיק את קבלת העתירה, אך יש בכך כדי לחייב את המדינה למאמץ במטרה לספק לעותר ולאחרים במצבו פתרון סביר.

5. סוף דבר, העתירה נדחית.

בשים לב לכך שמקור העתירה, ככל הנראה, במצוקה אמיתית של העותר שלא נגרמה ממעשיו או מחדליו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' שבט תש"פ, 29 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.