לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' השופטת נ' חת מקוב), מיום 24.9.19. בפסק הדין התקבלה תביעת המשיבים ונדחתה התביעה שכנגד שהגיש המבקש. זאת, בהקשר לטענות הדדיות להשבה ולפיצויים בגין הפרה, בעקבות עסקת מכר מקרקעין שבוטלה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי נערכה עסקת מקרקעין, בה מכר המבקש את דירתו למשיבים, וכי עסקה זו לא מומשה בסופו של יום. המשיבים טענו כי המבקש התחייב, במסגרת הסכם ביטול, להשיב את כל הכספים שקיבל, כאשר הוסכם שחלקם יושבו רק לאחר שיימכר הנכס לאחרים. המבקש, בתביעתו הנגדית, טען כי ההסכם לא מומש עקב הפרות שונות של המשיבים; כי מכר את הדירה בסכום נמוך מהמוסכם עמם, ולפיכך זכאי הוא לפיצויים בגין ההפרה.

אגב מחלוקות עיקריות אלה, התברר שישנן עוד מספר מחלוקות עובדתיות נלוות. בין השאר, הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי המעמד של אשת המבקש בהסכמים, אם קיבלה כספים בשמו אם לאו. כן הייתה מחלוקת לגבי טיב פעולתה של עורכת הדין, אשר ערכה את שני ההסכמים, כאשר המבקש טוען כי פעלה בחוסר תום לב למען האינטרסים של המשיבים. מחלוקת נוספת, שהמבקש מחדד ומדגיש בבקשתו למתן רשות ערעור, נוגעת להסכם הביטול. המבקש טוען כי הסכם זה נחתם על ידי אשתו, שלא על דעתו, ולפיכך אינו מחייב אותו. יחד עם זאת, חשוב לציין כי המבקש כן הסתמך על הסכם זה בשלבים שונים של ההתדיינות בבית המשפט לתביעות קטנות.

פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מבוסס בראש ובראשונה על ממצאי מהימנות, חד משמעיים ומובהקים ביותר, נגד המבקש. בית המשפט מצביע על סתירות פנימיות ומשמעותיות בגרסתו. זאת, בין השאר, ביחס לעובדות קריטיות, כגון אם הוסכם מעבר לחוזה בכתב על תמורה נוספת לתשלום "בשחור", מהו הסכום המדויק אותו קיבל המבקש, מעמד אשת המבקש בהסכמים, אם פעלה בשמו אם לאו, ואם הסכם הביטול נעשה על ידו ומחייב אותו, אם לאו.

יש להקדים ולציין כי, לאחר שבדיון ראשוני טען המבקש כי נוכחות אשתו ונוכחות עורכת הדין חיונית על מנת לברר את העובדות, נדחה הדיון לבקשתו. אולם, הובהר כי אחריות המבקש הייתה לזמן כל עד חיוני כבר לדיון הראשון, כי הדחייה למעשה היא לפנים משורת הדין, ולפיכך לא תינתן דחייה נוספת. שתי העדות האמורות לא התייצבו לדיון הנדחה, ובית המשפט לא דחה את הדיון בשנית. הובהר כי טענות המבקש נגד עורכת הדין נראות, על פניהן, מופרכות. עוד צוין כי היה על המבקש לדאוג להתייצבות אשתו, על מנת שתתמוך בטענותיו העובדתיות.

במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור, קבל המבקש על כך שלא ניתנה לו ההזדמנות להביא את העדות האמורות לדיון. לדבריו, שגה בית המשפט כאשר סבר כי אשתו מצויה "תחת שליטתו" וכן, שגה בית המשפט עת לא ראה את החיוניות שבהבאת עורכת הדין. מבחינה מהותית, הטענה העיקרית בבקשת רשות הערעור היא כי בית המשפט הניח שהסכם הביטול נחתם כדין, על ידי שני הצדדים, ובחן את זכויות הצדדים לאור הסכם הביטול. לטענתו של המבקש, הסכם הביטול נחתם בין המשיבים לבין אשת המבקש, ואינו מחייב את המבקש. לפיכך, צריך היה בית המשפט לדון בטענותיו ביחס להפרת הסכם המכר לגופן.

לאחר עיון בפרוטוקולים, במסמכי הצדדים בבית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובעיקר בפסק הדין, מתברר שדין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, מבלי לבקש תשובה.

ראשית, ממצאי המהימנות של בית משפט קמא מבוססים היטב. אין מדובר בהתרשמות בלבד. המבקש סתר את עצמו בטיעוניו העובדתיים, פעם אחר פעם, לעיתים באותו מסמך או באותו דיון עצמו. חלק מהדברים מפורט בפסק הדין, אך הרושם בדבר חוסר המהימנות של גרסאותיו, עולה בבירור מתוך התיק. כאשר מדובר בסכסוך הנובע ממחלוקת עובדתית, הרי שדי בכך כדי להכריע. יתירה מזו, די בחוסר תום הלב המתבטא בסתירה עמוקה בין הגרסאות, כדי לדחות בקשה למתן רשות ערעור, הנתונה לשיקול דעת בית המשפט.

שנית, הטענה המרכזית בבקשה לרשות ערעור היא כי הסכם הביטול לא נחתם על ידי המבקש ולא נעשה על דעתו, ולפיכך אינו מחייב אותו. טענה זו עצמה נסתרת מתוך דברי המבקש עצמו, בשלבים שונים של ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות. כך לדוגמה, המבקש הסתמך על הסכם הביטול במסגרת בקשתו לדחות את התביעה נגדו על הסף, בקשה מיום 7.7.19. יתירה מכך, בדיון הראשון שהתקיים ביום 10.09.19, הצהיר המבקש "כמו שהסברתי אני בעל המגרש, יש הסכם מכר ויש הסכם ביטול. מי שחתום בשניהם רק אני. אף אחד אחר מעבר לא". בהמשך הדיון חזר והבהיר שלא אשתו חתומה על החוזה, אלא הוא וכי השיב את כל הכספים שהתחייב להשיב, על פי הסכם הביטול. בדיון שלאחר מכן, טען המבקש, בשלב מסוים, כי בהסכם הביטול עורכת הדין "החתימה את אשתי ולא החתימה אותי". אולם, בהמשך הדברים, טען "הם הכריחו אותי לחתום על הסכם ביטול" ובכך הודה כי חתם. נמצא, כי לא זו בלבד שגרסת המבקש אינה עקבית כשלעצמה, בחלק מדבריו הוא מאשר למעשה את גרסת המשיבים, לפיה הסכם הביטול נחתם על ידו ומחייב גם אותו.

בנסיבות אלה, אין ממש בטענות המבקש. הבקשה למתן רשות ערעור נדחית ללא צורך בתגובה.

אין צו להוצאות.

לאחר דחיית הבקשה לגופה, שוב אין צורך להידרש לבקשת המבקש לפטור אותו ממתן ערבון.

עותק ההחלטה ישלח לצדדים.

ניתנה היום, א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.