בפני תביעה שהגיש התובע לתשלום פיצוי בסך של 4,630 ₪, בגין נזקים שנגרמו לרכבו מסוג סיאט, מספר רישוי 76-167-53 בתאונת דרכים שאירעה ביום 10/3/19, לפי הפירוט שלהלן:

1. עלות תיקון הרכב – 2,551 ₪,

2. שכ"ט שמאי – 750 ₪,

3. ירידת ערך הרכב – 829 ₪,

4. הוצאות ובזבוז זמן – 500 ₪.

א. העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 10/3/19, בשעה 14:30, או בסמוך לכך, נסע התובע הכביש עוקף קריות (כביש 22), כאשר לפתע חש חבטה ברכבו. לטענת התובע, הנתבע נסע ברכב מסוג קיה, מספר רישוי 138-29-401 בנתיב משמאלו, וסטה לנתיב נסיעתו, פגע ברכבו, עקף אותו במהירות והמשיך בנסיעתו. לטענתו, הנתבע לא עצר להחלפת פרטים, והתרחק מן המקום.

2. לטענת התובע , הנתבע אחראי באופן מוחלט לקרות התאונה.

לטענתו, הנתבע נהג ברשלנות או בחוסר זהירות, נהג בניגוד לתקנה 21 הקובעת את חובת הזהירות, נהג במהירות מופרזת בנסיבות העניין,

נהג בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה המורה שאין לסטות מנתיב הנסיעה אם הסטייה עלולה לגרום להפרעה או סיכון ,

הפר חובה חקוקה על פי פקודת התעבורה ותקנותיה.

לא עשה מה שנהג סביר ומיומן היה עושה בנסיבות העניין והדרך.

3. מנגד לטענת הנתבע, הוא נסע בכביש בעל מספר נתיבים, כאשר הוא נסע בנתיב הימני ביותר והתובע נסע בנתיב לשמאלו. לטענתו, התובע סטה לפתע מנתיבו ופגע ברכב הנתבע.

לטענת הנתבע, התאונה אירעה בשל רשלנותו ו/או חוסר זהירותו של התובע אשר באו לידי ביטוי במעשים ו/או במחדלים הבאים, במצטבר ו/או לחילופין:

לא השית תשומת ליבו לנעשה בדרך,

לא עשה מה שנהג סביר ומיומן היה עושה בנסיבות העניין והדרך,

לא הסיט את רכב על מנת למנע את התאונה, על אף שהיה יכול וחייב היה לעשות כן.

ב. הסברים משפטיים לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

4. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

5. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

6. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני עם חריגים מסוימים על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

7. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פסק הדין מיום 05/10/2006)).

8. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

9. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

10. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ג. דיון

11. בדיון שהתקיים ביום 16/2/20 נכחו התובע, הנתבע, ונציג הנתבעת – מר אייל מזרחי.

בעת הדיון שרטטו הצדדים את אופן התרחשות התאונה לגרסתם, מוצג א'.

התובע העיד בדיון כי בתחילה נסע בנתיב הימני והשתלב לנתיב האמצעי. גם הנתבע נסע בתחילה בנתיב הימני והשתלב בנתיב האמצעי. לנתבע לא היה מקום להשתלב, ובעת השתלבותו לנתיב האמצעי פגע ברכב התובע. לאחר מכן הנתבע ברח והתובע צילם את חלקו האחורי של הרכב.

נציג הנתבעת שאל את התובע ביחס לטענתו בדיון לפיה הנתבע נסע לימינו ואילו בכתב התביעה טען שנסע לשמאלו. התובע השיב בדיון כי רכב הנתבע פגע בו בצד ימין מאחור ולאחר מכן עקף אותו מצד שמאל.

לשאלת בית המשפט האם הנתבע יכול היה לראות אותו, השיב התובע כי יתכן והנתבע היה עסוק עם מכשיר הנייד.

12. הנתבע העיד בדיון כי הוא נסע בנתיב הימני והתובע הגיח מצד שמאל שלו ופגע לו בכנף. לאחר מכן הוא עקף את התובע משמאלו. לשאלת בית המשפט, מתי ראה את התובע לראשונה, השיב שלאחר שהתובע נכנס לנתיב שלו הוא האט ורכב התובע פגע בכנף השמאלית של רכבו.

13. בסיום הדיון ניתנה החלטה שעל הצדדים להמציא לבית המשפט צילומים של נזקי הרכב ומקום התאונה.

התובע צרף צילומים של הנזק ומקום התאונה.

הנתבע צרף צילומים רק של מקום התאונה. באשר לתמונת הנזק של הרכב טען הנתבע כי לנוכח כך שהרכב אינו שלו אלא של חברת באי אנד דרייב, אין ברשותו צילום של הנזק שנגרם לרכב. לטענתו, לאחר התאונה הוא מסר את הרכב לחברה להמשך טיפול ותיקון. לדבריו הוא פנה לחברה בבקשה לקבל צילום של הנזק, אולם החברה השיבה כי אין ברשותה צילום כזה.

14. לציין כי חב' באי אנד דרייב, תבעה את התובע שבכאן בבית משפט השלום בבת ים(תא"מ 22923-07-19). לציין כי בעת כתיבת פס"ד זה , טרם ניתן פס"ד בתיק התא"מ, והתובע שבכאן הוזמן להעיד בתביעה נגדו.

ד. הכרעה

15. בעניינו, אין מחלוקת בין הצדדים באשר למקום הפגיעה ברכב התובע. אשר על כן, עצם הנזק אינו ראיה לאופן קרות התאונה.

באשר לגרסאות הצדדים, הוצגו בפני שתי גרסאות סותרות, ללא כל ראיה התומכת באחת מן הגרסאות.

נטל ההוכחה מוטל על התובע. התובע לא הביא כל ראיה לגרסתו לפיה הנתבע ניסה להשתלב בנתיבו, ולנוכח כך שלא היה מקום פגע בו ולאחר מכן ברח תוך שהוא עוקף אותו משמאל. מבחינת מקום התאונה והנזק , שתי הגרסאות אפשריות באותה מידה.

משהתובע לא הביא כל ראיה להוכיח את גרסתו, הרי שדין תביעתו להדחות.

16. זאת ועוד. התובע צרף לכתב תביעתו את אישור החברה המבטחת שלו, לפיו בתביעה מס' 1335961, לא הוגשה לחברת הביטוח שלו תביעת רכוש בגין האירוע הנ"ל.

כאמור לעיל, בגין אירוע התאנה שבנדון, הוגשה קודם להגשת התביעה שבנדון, תביעה כנגד התובע שבכאן (להלן – תביעת חברת הנתבע). מהמסמכים שצורפו לתביעת חברת הנתבע עולה כי הוגשה תביעת רכוש , תביעה מס' 1335961, לחברה המבטחת של התובע, והחברה המבטחת של התובע דחתה את התביעה. ודוק. מדובר באותו מס' תביעה , כלומר ביחס לאותה תביעה החברה המבטחת של התובע דחתה את תביעת החברה המבטחת של הנתבע, ואילו פה אישרה שלא הוגשה כלל תביעה.

התנהלותה של חברת הביטוח, אינה מעיינו של בית המשפט. אולם התובע מוכרח היה לדעת על כך שהוגשה תביעה רכושית כנגד החברה המבטחת שלו, שהרי לצורך דחיית התביעה היה צריך למסור לחברה המבטחת שלו את גרסתו.

17. לא למותר לציין, כי גם אם יתברר, במסגרת תביעת חברת הנתבע, כי המסמך המאשר אי הגשת תביעה כנגד התובע שבכאן, הוא המסמך האמיתי, אין בכך בכדי להשפיע על תוצאות התביעה.

18. סוף דבר –

התביעה נמחקת, ללא צו להוצאות. על הצדדים להמתין עד קבלת פסק הדין של בית משפט השלום בעניין תאונה זו, ולפעול על פיו. אין להביא בפני שתי ערכאות נפרדות אותה התאונה , וכשמדובר בבית משפט שלום ובית לתביעות קטנות, הדיון ינוהל בתינתן הכרעה בבית משפט השלום.

על פסק דין זה ניתן לבקש בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 ימים מהמצאת פסק הדין אל מבקש רשות הערעור.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תש"פ, 08 יוני 2020, בהעדר הצדדים.