לפני בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבות לבצע עבודות או לתפוס חזקה בחלקת קרקע המצויה בקרבת שער האריות וחומות העיר העתיקה בירושלים (להלן "החלקה"). זאת, עד להכרעה בהליך העיקרי בו יתבקש צו מניעה קבוע.

החלטה זו ניתנת לאחר עיון בסיכומי הצדדים. בשל מסקנתי שתפורט להלן לא מצאתי להמתין לסיכומי התשובה של המבקשים.

רקע ועיקר טענות הצדדים

1. המבקשים כי הם נציגים של משפחות, שלטענתם מחזיקות בבעלות ובחזקה בחלקה זה למעלה ממאה שנים. החלקה אינה רשומה אך לפי המבקשים "ידועה בתור חלקת שומה, לצורך תשלומי מס רכוש כחלקה 1 בגוש שומא מס' 30110 בשטח של כ-1,223 מ"ר". המשפחות השכירו את החלקה לאורך שנים לעיריית ירושלים שהפעילה במקום אתר לטיפול באשפה, ולטענת המבקשים קודם לכן השכירוה ל"מועצת ירושלים הירדנית". במקום התקיים גם שוק כבשים בימי ו'.
2. בעקבות עבודות שבוצעו בחלקה, שלטענת המבקשים הם סברו כי מבוצעות בידי עיריית ירושלים, הגישו הם במהלך אוקטובר 2019 בקשה דומה כנגד העירייה, אך לאחר שבדיון שהתקיים ביום 3.10.19 הודיע ב"כ העיריה שזו אינה מבצעת את העבודות או מחזיקה בחלקה, נמחקה הבקשה ובהמשך הוגשה הבקשה הנוכחית.
3. המבקשים עותרים להורות על הפסקת העבודות ומניעתן. לטענתם, מתן הצו דרוש לשמירה על הקיים ולמניעת פגיעה בזכויותיהם, סיכויי תביעתם (שבדיון נמסר כי תעסוק בצו מניעה קבוע) טובים, ומדובר בקרקע פרטית שהמשיבות לא יכולות לפעול בה ללא הסכמת המשיבים.
4. המשיבות התנגדו לבקשה. הן הסבירו כי העבודות המבוצעות בחלקה הן שלב אחרון בפיתוחה של טיילת סובבת חומות ירושלים, שנועדה לרווחת הציבור. הן טענו לייעוד החלקה, כגן לאומי מוכרז בהתאם לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 (להלן "חוק הגנים"), וכשטח ציבורי פתוח לפי תכנית עמ/9, וטוענת כי החלקה הייתה ממילא פתוחה למעבר הולכי רגל, והפיתוח שלה לא יפריע לשימושים הקיימים. המשיבות הוסיפו וטענו כי הזכויות בחלקה אינן של המבקשים כי אם בבעלות המדינה וזאת בהסתמך על תכנית לצרכי רישום (להלן "תצ"ר") משנת 1941 – הן הציגו מסמך שכותרתו Plan no. 5 בו מסומנת לטענתן החלקה ורשום כי היא בבעלות "Gov. of Palestine". נטען שההליך הנכון מבחינת המבקשים הינו סעד הצהרתי בדבר בעלותם בחלקה, כי לא הוכיחו בעלות, וכי התנאים למתן סעד זמני אינם מתקיימים. במסגרת זו נטען שאין כוונה להקים מבני קבע בחלקה וניתן לפרק את העבודות במידת הצורך. עוד נטען שאינטרס המבקשים הינו בקבלת דמי שימוש בחלקה והם לא ייפגעו מהמשך העבודות. נטען שהמבקשים הסתירו כי העיריה טענה בפניהם שהשטח אינו בבעלותם, וקטעו הודעת דוא"ל שלא תאמה את גרסתם. טענות נוספות תידונה בהמשך.

דיון והכרעה

1. לאחר שקילה, אני סבור שיש לקבל את הבקשה ולהורות למשיבות להימנע מן העבודות שבמקום ומתפיסת חזקה בחלקה, עד להכרעה בתביעה העיקרית.
2. מוקד החלטתי הינו בהגנת החזקה, המעוגנת בסעיפים 15-20 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן "חוק המקרקעין"). היא מכירה בזכותו של מחזיק בקרקע להגנה מפני נישולו מחזקתו. יסודה בטעמים שבמדיניות ציבורית ובהם השאיפה לשמירה על השלום והסדר הציבורי ומניעת פתרון מחלוקות בכוח הזרוע, לצד שמירה על רצף והמשכיות השימוש בקרקע (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פיסקה 8 (11.3.01)). לצד הסדרים המגוננים על מי שהוא בעלים או זכאי להחזיק בקרקע (סעיף 16 לחוק המקרקעין) מגן הדין גם על המחזיק בפועל בקרקע מפני נישולו, וזאת בהסדרים שנקבעו בסעיפים 17 ו-19 לחוק המקרקעין.

עילת התביעה

1. כידוע, בשלב זה של סעד זמני נבחנת עילת התביעה בבחינה של "זכות לכאורה", על יסוד הראיות הקיימות ומבלי שהמבקשים מחויבים באותו נטל החל בהליך העיקרי. במסגרת זו נאמדים סיכויי התביעה: "זוהי למעשה שאלה של הסתברות: האם הסיכויים של המבקש לקבל פסק^-דין רבים מאלה שתביעתו תידחה" (רע"א 10910/02 פז נ' פרץ פיסקה 7 (30.10.03)).
2. המבקשים עומדים במבחן זה. לפי סעיף 15 לחוק המקרקעין, החזקה בקרקע כוללת גם הקניית שליטה ישירה במקרקעין לאחר המחזיק "מטעמו". כך במקרה שלפניי בו אין מחלוקת כי עיריית ירושלים שכרה את החלקה מן המבקשים בכסף, והחזיקה בה לאורך שנים תוך הפעלה במקום של אתר לטיפול בפסולת. הסכם להארכת חוזה השכירות הוצג כנספח ז' לבקשה, ותוקפו עד ליום 31.5.18. בפועל המשיכה העיריה לשכור את החלקה תוך תשלום דמי שכירות ופינתה את החלקה במאי 2019 (ראו מכתבו של עוויסאת מוחמד, מנהל מחלקת חוזים בעיריה לב"כ המבקשים שצורף כנספט ט' לבקשה). המשיבה 2 הציגה תצהיר שהגישה העיריה בהליך שנפתח נגדה ונמחק (ראו לעיל), שגם בו אישרה כי שילמה דמי שכירות עבור הקרקע, לשיטתה "ככל הניראה מטעות או מהטעיה". גם העדים שהעידו בהליך אישרו את יחסי השכירות: לצד המבקש 1, אישר נציג המשיבה 1 כי החלקה שימשה עד לפינויה בידי העיריה כאתר פסולת (פ/14 ש' 19), וכי המשיבה 1 ידעה שהעיריה שוכרת את השטח, הגם שלטענתו לא ידעה מיהו המשכיר (פ/15 ש' 36).
3. מכל אלה עולה כי למבקשים טענת זכות לכאורה כמחזיקים בחלקה, שמקורה בהחזקת החלקה בידי העיריה מטעמם של המבקשים עד לפינויה בידי העיריה במאי 2019.
4. הגנת החזקה אינה חלה מקום בו החזקה נקטעה (עניין עוקשי הנ"ל, שם). אלא, שמן הראיות עולה כי המשיבה 1 נכנסה לחלקה וביצעה בה מיד עם צאת העיריה מן המקום. לדבריו של נציג המשיבה 1 "אני נכנסתי לשטח ברגע שהמדחס יצא" (פ/16 ש' 29) – המדובר במדחס האשפה שהעיריה פינתה מאתר הפסולת שהפעילה במקום.
5. מכאן שלמבקשים סיכוי להראות בהליך העיקרי כי זכותם להגנה על החזקה חלה כלפי כניסתה של המשיבה 1 לחלקה, לצורך ביצוע העבודות בה. יש לציין כי מהראיות עולה שכבר באותו עיתוי, ממאי 2019, החלה המשיבה 1 בביצוע עבודות בחלקה כשנכון לאותה עת דובר בסלילה של החלקה באספלט, כבסיס להמשך העבודות להכשרת מקטע טיילת במקום. הדבר בוצע עם יציאת העיריה מהחלקה (המבקש 1 בפ/5, עדות נציג המשיבה 1 בפ/16 ובפ/18, וכן תמונות הסלילה שהוצגו).

בנסיבות אלה, לצרכי הסעד הזמני ובזהירות הנלווית להערכות הנעשות בשלב זה של ההליך, יש לקבוע כי למבקשים עילת תביעה.

1. במסגרת זו יש להוסיף ולשקול את הקושי שעשוי לעמוד בפני המשיבות, להציג בסיס חוקי לכניסה לחלקה ולעבודות בה. המשיבות טוענות כי הבעלות בחלקה היא של המדינה, אך הראיה היחידה שהציגו היא מסמך שלדבריהן הינו תכנית לצרכי רישום משנות הארבעים של המאה הקודמת. הבירור לעניין זה ייעשה בהליך העיקרי, אך אין להתעלם מהאופי המורכב של הקישור המוצע בין הציון באותו מסמך שנערך כנטען לפני כשמונה עשורים של "ממשלת פלסטינה", ושלא הובהר הקשר עריכתו או המשך הטיפול בו, לבין שייכות החלקה, כיום, למדינת ישראל.

זאת ועוד, המשיבות לא הראו מסמך לפיו הכניסה לשטח בוצעה בהרשאת הבעלים הנטען - המדינה. נציג המשיבה 1 אישר כי לא קיבלו היתר להיכנס לקרקע ממינהל מקרקעי ישראל (פ/17 ש' 1). מנגד טענו המשיבות שהעבודות מבוצעות בהיתר מהמשיבה 2, ועבור "העיריה והממשלה" (פ/16). יש לזכור שהמשיבה 2 היא הרשות הממונה לפי חוק הגנים, כך שאין לשלול את טענות המשיבות בנושא וסוגיה זו תיבחן בהליך העיקרי. לצורך החלטה זו, העדר הוכחה להרשאת הבעלים הנטען לכניסת המשיבות לקרקע משליכה על אומדן סיכויי תביעת המבקשים.

1. במסגרת זו אוסיף ואפנה לסעיף 28 לחוק הגנים, המסמיך את המשיבה 2 לפעול לפינוי מחזיקים שלא כדין בקרקע שהוכרזה כגן לאומי, משל הייתה הבעלים או המחזיקים כדין. המשיבה 2 לא העלתה טענות מכוח הסעיף, וממילא שלא אוכל לשקול אותו לצרכי הסעד הזמני. על פני הדברים, נראה כי הסעיף מאפשר למשיבה 2 לפעול בדרכים חוקיות כנגד מחזיק שלא כדין, למשל בתביעת פינוי. זאת, להבדיל מכניסה חד-צדדית לחלקה המוחזקת בידי אחר לאורך שנים. יצוין כי לא הוצגו בפני טענות או ראיות לכך שהמשיבה 2 נקטה באילו מן הדרכים העומדות לרשותה לפי דין לפינוי המבקשים, בטענה שהם מחזיקים שלא כדין.
2. עוד אין להתעלם מן האינדיקציות שעלו בראיות ואשר עשויות לקשור בין פעילות המשיבות לבין העיריה, שכאמור שכרה מהמבקשים את השטח לאורך שנים. העיריה פינתה את השטח במאי 2019 והמשיבה 1 נכנסה מיד למקום לביצוע עבודות. נציג המבקשת 1 מסר כי העבודות בשטח מבוצעות "עבור העיריה והממשלה" ואישר כי העיריה אמורה לקבל את החלקה לידיה בסיומן (פ/16 ש' 6-8 וש' 14). עוד אישר שהעיריה היא מקור הסברה של המשיבה 1 כי ניתן להיכנס לשטח משום שהוא בבעלות המדינה "הבנתי מהעיריה" (שם, ש' 35). על רקע זה, ושוב מבלי לקבוע מסמרות, קיים למשיבות סיכון כי בהליך העיקרי ייקבע שהן פועלות מטעם העיריה. זו, כמי ששכרה את החלקה מהמבקשים, עשויה להיות מנועה מלטעון כנגד זכויותיהם בקרקע (ע"א 350/75 ניסים נ' פאשה (23.9.75)). עם זאת בהעדר בירור מלא או קבלה של עמדת העיריה אציין כי מדובר אך בהצבעה על סיכון, הפועל לזכות המבקשים באמדן סיכויי התביעה לצורך החלטה זו בלבד.
3. אני ער לכך שמנגד עלו קשיים, שעשויים לעמוד בפני ניסיון המבקשים להוכיח את טענותיהם לזכות בעלות בחלקה. לבקשה צרפו אישורי תשלום מיסים משנות העשרים והחמישים של המאה הקודמת אשר, גם אם אניח שמתייחסים לחלקה הנדונה כאן, מציינים שמות משלמים שלפי עדות המבקש 1 הם אנשים שנפטרו ושמסמכי הירושה שלהם לא הוצגו. מן העדות לא היה ברור האם יעלה בידי המבקשים להציג מסמכים אלה בהמשך ההליך, או לבסס את טענתם בדבר שיתוף בחלקה בידי שלוש המשפחות הנטענות (פ/10). בנוסף, אישורי התשלום אינם מציינים כי המשלמים הם בעלים, ולא הוצג מסמך כלשהו בו נזכר מי מבני המשפחות כבעלים של החלקה (פ/10-11).

גם ההיסמכות לצרכי הוכחת בעלות על העובדה שעיריית ירושלים שכרה מהמבקשים את החלקה לאורך שנים, אינה נקיה מקושי. איני שולל את רלבנטיות ההשכרה כאינדיקציה, אך בהערכת סיכויי התביעה אין להתעלם מכך שהעירייה אינה יכולה להקנות זכויות בעלות ברכוש שאינו שלה, ושבחוזה השכירות עמה לא צוין שהיא מכירה בזכויות המשפחות אלא שהן "טוענות לזכויות בעלות" (נספח ז' לבקשה). לאחרונה גם כפרה העיריה בזכויות אלה, לפי תצהיר שהוצג (תצהיר עו"ד דנה סעדו מן הלשכה המשפטית של העיריה מיום 3.10.19, שצורף לתגובת המשיבה 2 לבקשה). גם מסמכים נוספו שהוצגו, כפרוטוקולים של ישיבות בני המשפחות הנזכרות לעיל, אינם הוכחה ניצחת לבעלות.

1. ועם זאת, קשיים בהוכחת בעלות אינם שוללים תביעה המבוססת על הגנת החזקה. החזקה במקרקעין "משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח", "היא מבקשת למנוע שינוי מצב קיים בדרך של עשיית דין עצמית ונותנת את חסותה גם למחזיק בלא זכות כלפי המתנכל לחזקתו הפועל בלא זכות כדין" (עניין עוקשי הנ"ל, פיסקה 8 לפסק הדין). לכן, אין בקשיים האמורים בהוכחת הבעלות להביא לדחיית הבקשה. מאותה סיבה, איני מקבלת את טענת המשיבות לפיה המבקשים נקטו בהליך שאינו מתאים והיה עליהם לפנות לערכאה המוסמכת להצהיר על בעלות בחלקה.

מאזן הנוחות

1. לטענתן של המשיבות, העבודות במקום נועדו להשלים פרויקט של טיילת סובב חומות ירושלים, הנמשך זה שנים ובו הושקעו סכומים גדולים (פ/15). נציג המשיבה 1 מסר גם כי כל המקטעים הנוספים בוצעו (פ/19). נזכרה גם התקשרות עם קבלן לצורך כלל העבודות, הגם שלא נטען או בוסס כי מתן צו מניעה ישליך על עלויות ההתקשרות עמו (פ/17). מתן הסעד הזמני עלול לעצור, אפוא, קידומו של פרויקט זה, עד להשלמת ההליך המשפטי. עלולה להיות בכך פגיעה במשיבות ובאינטרס הציבורי שבהשלמת פרויקט שנועד לרווחת הציבור (סוגיה שתוארה בהרחבה בעדות נציג המשיבה 2).
2. ועם זאת, איני סבור שדי בכך לדחיית הבקשה. ראשית, אפנה לטיעוני המשיבה 1 בסיכומיה לפיה בעת הגשת הבקשה לסעד זמני היא לא ביצעה עבודות בחלקה (פיסקה 9 לסיכומים). הדבר מחליש את משקלו של השיקול שפורט בפיסקה הקודמת, שכן לעמדת המשיבה 1 עצמה מתן הסעד לא יקטע בעיצומן את ביצוע העבודות.
3. שנית, וחשוב מכך, אם תידחה בקשת הסעד הזמני למבקשים צפוי נזק של ממש. הדגש לעניין זה אינו על העניין שיש להם בקרקע: המבקש 1 אישר כי המבקשים ביקשו להפיק מהחלקה דמי שכירות, והדבר עולה מהשכרת החלקה לעירייה לאורך שנים ומהמו"מ שנוהל בין המבקשים לעירייה טרם יציאתה מהקרקע. אפשר גם שהמבקשים היו משלימים עם העבודות במקום לו הסכימה העיריה להעלות את דמי השכירות כדרישתם (ראו דברי המבקש 1 לעניין זה בפ/7). אלא, משמגעים אלה כשלו ובהעדר הסכמה מצדם של המבקשים לכניסה לחלקה, עומדת לדיון ההגנה לה הם זכאים על החזקתם בחלקה:
4. העבודות המתוכננות בחלקה אינן שוליות או פעוטות. הן תכלולנה, כך לתיאורי נציג המשיבה 1, ריצוף מאבן, גינון, תאורה והסדרת ולצד זה "ספסלים מדורגים... טרסות לכמה עשרות אנשים... ריצוף מאבן" (פ/14-15 ופ/18). המשיבה 1 הגישה תשריט של העבודות המתוכננות, שעיון בו מעלה כי מדובר בעבודות בהיקף של ממש על רוב שטח החלקה, ואשר ישנו את פניה. הן כוללות בין היתר אזורי ישיבה מאבן (גם אם לא "תאטרון" כטענת המבקשים). כך, למרות הצהרת המשיבה 1 שלא מדובר בהקמה של מבני קבע (פ/2 ש' 18), הרי שידובר בפגיעה ניכרת בהחזקתם של המבקשים בחלקה, ואפשר שבשלילה-בפועל של החזקתם. הם יאולצו להשלים עם מציאות במסגרתה החלקה בה החזיקו תהפוך לחלק מטיילת מרכזית, וטרם השלמתה – לאתר עבודה.
5. תוצאה שכזו אינה הולמת את עקרון ההגנה על החזקה, שעל מהותו עמדתי לעיל. אם המשיבות מעוניינות לקדם פרויקט בעל חשיבות ציבורית בחלקה, עומדות לרשותן דרכים לעשות כן (וראו הדיון לעיל בסעיף 28 לחוק הגנים), להבדיל מכניסה חד-צדדית לחלקה תוך הפקעת החזקה בה מידי המבקשים וללא הסכמתם. הדבר מחליש את המשקל שניתן לייחס לטענותיהן בדבר נזק שייגרם מקטיעת העבודות בחלקה להשלמת הפרויקט. לכן, איני סבור שמאזן הנוחות פועל לטובת המשיבות, מה עוד שבמסגרת "מקבילית הכוחות" המשקללת בין סיכויי התביעה למאזן הנוחות יש להעניק משקל נכבד להגנה על החזקה, ולא לאפשר פגיעה בה בשם טיעון, לפיו יש לאפשר נישול המחזיק מהחזקתו בקרקע משום שהפגיעה בו לא תהיה כבדה.
6. בדומה, קשה לייחס משקל רב לטיעון לפיו העבודות תשפרנה את פני החלקה. שהרי מדובר בבנייתו של מקטע טיילת וקישורו למקטעים סמוכים נוספים כחלק מפרויקט כולל, ולא בשיפוץ של פני החלקה שיניב בהכרח תועלת למבקשים. עוד לא שוכנעתי כי יהיה פשוט להשיב מצב לקדמותו, במידה שלא יינתן צו זמני והתביעה תתקבל. אמנם מדובר בעבודות שאינן כוללות מבני קבע, אך הן כוללות פיתוח משמעותי וכאמור מהוות חלק ממכלול. לא ניתן להתעלם מקשיים שעשויים לעמוד בפני המבקשים לו יעתרו, בדיעבד, לפרק מקטע קיים מתוך טיילת הסובבת את חומות ירושלים.
7. קביעתי לעיל נותרת בעינה גם בשים לב לטענות המשיבות כי החלקה שימשה בפועל משך השנים למעבר הולכי רגל (ראו עדות המבקש 1 בפ/8 ובפ/9 ש' 13, תמונה מש/2, ועדות נציג המשיבה 2 בפ/20). מצב בו מחזיק בחלקה משלים עם מעבר הולכי רגל בה אינו זהה למצב בו החזקה מופקעת מידיו לטובת הקמת טיילת על החלקה בה החזיק. עוד יוזכר שבעבר הושכרה החלקה לעירייה, בעוד שיום זהו אינו המצב.

הייעוד התכנוני, זהות הסעד ושיקולי צדק

1. הוספתי ונתתי דעתי לטענות העוסקות בייעודה התכנוני של החלקה: לפי הפסיקה, הגדרת חלקה כשטח פתוח ציבורי אינה מלמדת באופן קטגורי על השימושים המותרים בו, ואלה צריכים להיות מוגדרים בתכנית הרלבנטית (בג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין נ' עיריית רעננה ואח' (19.10.04)). המשיבה 1 הגישה את תקנון תכנית מתאר מקומית עמ/9, שלטענת המשיבות שלא נסתרה חלה על החלקה. בעמוד 11 לתקנון פורטו השימושים המותרים בשטח פתוח ציבורי, ובהם גנים ציבוריים, מגרשי ספורט ושעשועים, או התוויית דרכים.
2. אמנם, קיימת קרבה עניינית בין הייעוד האמור לבין שאיפת המשיבות לאפשר שימוש בקרקע לרווחת הציבור בדרך של הכשרת הטיילת הנדונה. ועם זאת, ייעוד תכנוני אינו עילה לנישול מחזיק בקרקע באקט חד-צדדי. מאותה סיבה אין בסיווג הנטען של החלקה כחלק מגן לאומי מוכרז לפגוע במחזיקים בה, בכפוף לסמכות שניתנה למשיבה 2 בחוק הגנים לפעול לפינוי מחזיקים שלא כדין (סעיף 24 ו-28 לחוק הגנים). כפי שציינתי, אין לפני טענה או ראיות שהדבר נעשה לגבי החלקה הנדונה כאן.
3. עוד אני ער לשיהוי מסוים בפעולת המבקשים. כמובא לעיל, כבר בחודש מאי 2019 ביצעה המשיבה 1 עבודות בחלקה, של סלילת אספלט. הבקשה שלפניי הוגשה רק באוקטובר. אלא, שבתווך ניהלו המבקשים משא-ומתן עם העיריה, בסברם כי היא שמבצעת את העבודות, ודרשו את העלאת דמי השכירות. המו"מ לא צלח, אך נוכח האינדיקציות שפורטו לעיל שעשויות לקשור בין פעולות המשיבות בקרקע לבין העיריה שעתידה לקבל לידיה את החלקה ואת תוצרי הפעולות, יש במשא-ומתן להחליש ממשקלו של השיהוי. כך גם בשים לב שלדברי המבקשים כבר ביום 23.6.19 עלה המו"מ עם העיריה על שרטון, ובוטלה פגישה בין הצדדים.

עוד יש לציין כי לפי הראיות שלפניי, במהלך התקופה שחלפה העבודות לא קודמו: מאז סלילת האספלט במאי ועד לדיון בבקשה לא המשיכו העבודות ולדברי נציג המשיבה 1 רק בשבועות הקרובים עתידות הן להתחדש (פ/18 ש' 30). כמובא לעיל, אף המשיבה 1 בסיכומיה אישרה כי העבודות לא היו בעיצומן בעת הגשת הבקשה לסעד זמני (פיסקה 9 לסיכומים).

1. לבסוף אזכיר כי שיקולי השיהוי נשקלים, בעת בחינת עתירה לסעד זמני, כחלק משיקולי היושר והצדק (רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (20.9.11)). לכן, השיהוי אינו עומד לבדו ומולו ניצבת התנהלות המשיבות שלכאורה נכנסו לחלקה והחלו בביצוע עבודות בה ללא רשות המחזיקים-לכאורה ובהתעלם מהחזקתם בחלקה לאורך שנים. גם הקשר האפשרי שבין העיריה לעבודות, אשר נדון לעיל, צריך להישקל במסגרת זו.

כל אלה מחלישים ממשקלו של השיהוי כנימוק לדחיית הבקשה. בנסיבות אלה, איני סבור שדי בשיקול השיהוי כדי לגבור על השיקולים מנגד ולהביא לדחיית הבקשה.

1. המשיבה 1 טענה בסיכומיה גם לזהות בין הסעד הזמני לסעד העיקרי. בהקשרים מסוימים יש בכך שיקול כנגד מתן סעד זמני, אך לא במקרה דנן בו עותרים המבקשים למניעת נישולם מהחזקתם בחלקה. בסיטואציה הנדונה כאן, אי-מתן הסעד הזמני עלול בסבירות של ממש לאיין את ההליך העיקרי, שכן החזקה תישלל בפועל מהמבקשים כבר עתה.
2. עוד נטען שהמבקשות הסתירות מידע רלבנטי מבית המשפט. בחנתי את הטענות (המופיעות בין היתר בפיסקה 16.2.6 לסיכומי המשיבה 1) ולא שוכנעתי כי מדובר בהסתרה המצדיקה לשנות מן המסקנה המהותית בדבר צורך בסעד הזמני. בכלל זה אציין כי הטענות המפורטות שם נוגעות להוכחת זכויות הבעלות בחלקה, ולא עליהן נסמכת החלטתי.

הכרעה

1. ניתן בזאת צו האוסר על המשיבות או מי מטעמן לתפוס חזקה בחלקה או לבצע בה עבודות. להבטחת נזקי המשיבות כתוצאה ממניעת העבודות יפקידו המבקשים במזומן או בשיק בנקאי סך של 14,000 ₪, וכן ערבות צד ג' בסכום של 50,000 ₪. התחייבות כבר הוצגה. אלה יופקדו במזכירות בית המשפט עד ליום 20.11.19, אחרת יפקע הצו.
2. התביעה העיקרית תוגש עד 10.11.19, אחרת יפקע הצו.
3. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ה' חשוון תש"פ, 03 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.