1. בפניי ערעורו של המערער החייב בתיק הוצאה לפועל 514699-04-19 על החלטתו מיום 17.10.19 של כב' רשמת הוצאה לפועל הדס קפלן אשר דחתה את בקשתו של המערער שהוגשה בטענת "פרעתי".

המערער הינו אחד מבין שבעה חייבים כנגדם נפתח תיק הוצאה לפועל לגביית חיוב הוצאות של בית המשפט העליון בתיק ע"א 1881/17, בסך 25,000 ₪, על פי פסק דין מיום 29.10.18.

פסק הדין ניתן כנגד כל המערערים שהיו בפניו, 42 מערערים, כאשר 35 מתגוררים בחו"ל וכל השבעה הנותרים מתגוררים בארץ והם החייבים בתיק ההוצאה לפועל.

בסעיף 12 לפסק הדין פסק בית המשפט לענייננו: "המערערים יישאו בהוצאות המשיב 3, המשיב 4, המשיבים 6 – 9 ו- 13 והמשיבה 14 בסכום של 25,000 ₪ לטובת כל אחד מהם וזאת בתוספת מע"מ".

1. המערער שילם סך של 700 ₪ וטוען כי יש בסכום זה כדי להוות משום פירעון החיוב בהוצאות ויש למחוק אותו כחייב מתיק הוצאה לפועל.

עמדתו זו של המערער מבוססת על הטענה לפיה פסק הדין קבע חיוב "ביחד" שמשמעות החיוב כי סכום החיוב מתחלק בין החייבים באופן יחסי.

המערער סבור כי טעתה רשמת ההוצאה לפועל, כאשר קבעה כי החיוב הינו ביחד ולחוד ודחתה את בקשתו של המערער להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל כנגדו.

עוד טוען המערער, כי אין לרשמת ההוצאה לפועל סמכות לקבוע את אופן החיוב כפי שקבעה, שכן זוהי הפעלה של סמכות שיפוטית שאיננה נתונה לרשם הוצאה לפועל והיה עליה לבצע את החיוב של בית המשפט "ביחד".

1. ב"כ המערער הפנה לספרו של ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מהדורה שניה, בעמ' 177. מעיון בעמ' 177 מתברר כי מדובר בהבדל שבין "עילה" לבין "סעד".

אין באמור כדי להוות ראיה לענייננו, שכן הלכה פסוקה כי פסק הדין הניתן בסופו של ההליך בולע את כתבי הטענות והטענות של הצדדים ומשניתן פסק הדין יש לפעול על פיו ואין מקום להידרש למה שטענו הצדדים טרם שניתן פסק הדין.

1. ב"כ המערער הציג בפניי את פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן ברע"א 5788/08 ממנו עולה כי אין לרשם ההוצאה לפועל סמכות, במסגרת טענת פרעתי, "לפרש את פסק הדין אותו הוא בא לבצע או למלא את החסר בו על דעת עצמו".

עוד נאמר בפסק הדין, כי לא ניתן לקבוע כקביעה גורפת כי טענת פרעתי הנסמכת על סעיף 55 לחוק החוזים אינה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל.

כמובן, שאין לרשם הוצאה לפועל סמכות להשלים או לקבוע קביעות בפסק הדין אותו הוא מבצע ותפקידו היחידי של רשם ההוצאה לפועל הינו לבצע את פסק הדין שנתן בית המשפט.

בענייננו, אין מדובר בפרשנות של פסק הדין, או בהשלמת חיובים שאינם בפסק הדין, אלא בביצוע פסק הדין ככתבו וכלשונו, ועניין זה הינו בבסיס סמכות רשם ההוצאה לפועל.

1. אינני מקבל את פרשנותו של ב"כ המערער לגבי חיובם של החייבים כחיוב "ביחד" באופן שכל אחד מהם חייב רק את החלק היחסי של החיוב.

בעניינו יש להחיל את הוראות חוק החוזים. סעיף 54 לחוק קובע כי שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים ביחד ולחוד ובמשמעות סעיף זה החיוב שקבע בית המשפט על כלל המערערים בפניו הינו חיוב שמשמעותו ביחד ולחוד.

בהתאם לסעיף 55 א לחוק רשאי הנושה לדרוש את קיום החוב כולו או מקצתו משניים שחייבים ביחד ולחוד משניהם ביחד או מכל אחד מהם בנפרד ובלבד שלא ייפרע יותר מהמגיע לו.

באשר לחייב בחיוב של ביחד ולחוד, קובע סעיף 56 (ב) לחוק כי חייב ששילם יותר מחלקו בחיוב המשותף זכאי לחזור לחייב הנוסף.

1. סעיף 61 לחוק קובע בפסקה א כי הוראות החוק יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ובפסקה ב קובע כי הוראות החוק יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחויבים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה וכן יחולו על חיובים שאינם נובעים מחוזה.

מכאן, שניתן להחיל את הוראות סעיפים 54 ו- 55 לחוק, הן בשל היות החיוב בגדר פעולה משפטית והן בשל כלליותה של הסיפא של פסקה 2 המהווה סעיף סל בדבר חיובים שאינם נובעים מחוזה.

בדיון טען ב"כ המערער כי מתן פסק דין של בית משפט הינה פעולה שלטונית וככזו אינה יכולה להיות פעולה משפטית שחל עליה חוק החוזים, שכן חוק החוזים נועד להחיל הוראות על פעולות המשפט האזרחי ולא על פעולות במישור השלטוני.

לא מצאתי אסמכתא לכך כי סעיף 61 (ב) מיועד רק למישור האזרחי, שכן לשונו אינה כללית ובמפורש הוחלה גם על פעולות משפטיות ומתן פסק דין הכולל גם חיוב בהוצאות הינו בגדר פעולה משפטית אשר החוק חל עליה. ראה פסק דינו של בית המשפט בר"ע 29/84 פד"י לח (2) 185.

כמובן, שבית המשפט שואב את סמכותו ליתן פסק דין ולקבוע הוצאות מכוח הוראות חוק בתי המשפט ומכוח תקנות סדר הדין האזרחי ובכך מבצע "פעולה שלטונית" אך אין בכך כדי להחריג את פסק הדין, לרבות החיובים הכספיים שבו מסעיף 61 האמור.

1. לא מצאתי שיש להתערב בהחלטתה המפורטת והמנומקת של הרשמת הנכבדה, ואף אני סבור כי חיוב ההוצאות בפסק הדין הינו חיוב "ביחד ולחוד".

אשר על כן, דינה של הבקשה בטענת פרעתי היה להידחות וכך גם דינו של הערעור להידחות.

1. בדיון היום בפניי התברר כי בבניין בו מצויות דירות החייבים, קיימות בסך הכל כ- 136 דירות המשמשות כדירות תיירות ומושכרות על ידי חברת ניהול שנבחרה שאף גובה את דמי השכירות מהשוכרים.

המשיב הינו בעל תפקיד מטעם בית המשפט המחוזי לקבל מחברת הניהול את דמי השכירות, לשלם חובות ישנים ואת היתרה להעביר לבעלי הדירות בחו"ל.

עוד התברר כי חובות העבר אמורים להסתיים תוך חודש או חודשיים ואזי מלוא דמי השכירות, בניכוי עמלות חברת הניהול והמשיב, אמורים להיות מועברים על ידי המשיב לבעלי הדירות שבחו"ל.

1. במצב דברים זה, ראוי היה כי המשיב יגבה את ההוצאות שנפסקו לו מכלל החייבים, לרבות אלו שמתגוררים בחו"ל ולא רק מתושבי הארץ.

מסתבר, כי בידי המשיב אמורות להיות כתובותיהם של בעלי הדירות בחו"ל ומכל מקום ב"כ המערער הציע למסור לו את הכתובות על מנת שיפנה אליהם ויודיע להם בדבר החיוב הכספי שהוטל עליהם ועל ידי כך יבצע גביה צודקת ופרופורציונאלית ולא יטיל את מלוא החיוב על המערער דווקא.

ב"כ המשיב, שכן המשיב לא טרח להתייצב לדיון, סירב לפעול , ולו בדרך של שליחת מכתב לבעלי הדירות שבחו"ל ובכך יש לראות משום חוסר תום לב ואכיפה בררנית של החיוב הכספי, הגם שניתן לגבותו ממי מהחייבים.

1. חובת תום הלב הוטלה על פי הפסיקה גם על הליכי הוצאה לפועל והיא חלה גם על החייב וגם על הזוכה. החייב שילם את חלקו היחסי בחיוב הכספי ואילו הזוכה אינו מוכן לעשות מאמץ כלשהו כדי לפחות לנסות לגבות את החוב מהחייבים האחרים, גם אם במישור המשפטי הינו זכאי לגבות את מלוא החוב מהמערער דווקא.

לא מצאתי שיש לאפשר לזוכה להמשיך ולגבות את מלוא החוב מהמערער, טרם שיוכיח כי פנה לחייבים שבחו"ל וכי פעל בכל הדרכים כדי לגבות את חלקם בחוב, למשל על ידי בקשה למתן הוראות לבית המשפט שיאשר למשיב לגבות את החוב מכספי השכירות המגיעים להם.

1. ב"כ המערער ימציא לב"כ המשיב תוך שבעה ימים את כתובותיהם ומספרי הטלפון של כל החייבים בעלי הדירות המתגוררים בחו"ל, על מנת שיפעל לגביית החוב מהם.

בשלב זה, אני מורה על עיכוב ההליכים כנגד המערער עד להחלטה אחרת של רשמת הוצאה לפועל, לאחר שתבחן האם אכן פעל המשיב באופן סביר לגביית החוב מהחייבים שבחו"ל.

1. המזכירות תעביר ללשכת ההוצאה לפועל את הפיקדון בסך 3,000 ₪, שהפקיד המערער בתיק הערעור לטובת תיק הוצאה לפועל 514699-04-19. הכספים לא יועברו למשיב אלא על פי שיקול דעתה והחלטה מפורשת של רשמת ההוצאה לפועל.

בכפוף לאמור לעיל, נדחה הערעור.

בנסיבות ולאור נימוקי פסק הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' כסלו תש"פ, 02 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.