1. לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (להלן: "בית משפט קמא") שניתנה בגדרי ה"ת 35112-09-19 במסגרתה נדחתה בקשת העורר להורות על השבת תפוסים.

רקע

2. ביום 12.9.19 תפסה המשיבה שני כלי רכב השייכים לעורר, האחד, משאית (להלן: "המשאית"), והשני, יעה אופני - שופל, (להלן: "השופל"), להלן יכונו שני התפוסים הנ"ל "כלי הרכב". כלי הרכב נתפסו בגין עבירות שנעברו לכאורה על חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984 ("החוק"), נוכח חשד כי באמצעותם הובלה והושלכה פסולת שלא כדין.

3. ביום 15.9.19 הגיש העורר לבית משפט קמא בקשה להחזרת תפוס בה טען, בין היתר, כי המשיבה מחזיקה שלא כדין בכלי הרכב, ושלא בהתאם לסעיף 32(א) בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט- 1969 (להלן: "הפקודה"). עוד טען כי לא בוצעה עבירה באמצעות כלי הרכב והחזקתם בידי המשיבה מסבה לו נזק כלכלי רב, שכן פרנסת משפחתו תלויה בכלי הרכב. נטען כי יש לאזן בין זכות הקניין לבין האינטרס הציבורי לצורך הגשמת התכלית לשמה נועדה התפיסה. נטען שקיימת חלופה אשר תגשים את תכלית התפיסה. לכן, כך נטען, יש להורות על שחרור כלי הרכב והשבתם לחזקת העורר, אף בתנאים מגבילים, כגון הפקדת עירבון כתנאי לשחרור כלי הרכב.

החלטת בית משפט קמא

4. בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה ביום 24.10.19 דחה בית משפט קמא את בקשת העורר.

בית משפט קמא ציין כי עיין בחומר החקירה ומתקיים יסוד סביר להניח כי בוצעו עבירות של השלכת פסולת באמצעות כלי הרכב, כמיוחס לעורר בידי המשיבה. כן צוינו חומרת העבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, והצורך לנקוט באמצעים המוסדרים בחוק לשם מיגור התופעה, בין היתר, באמצעים לפי דין לתפיסת כלים אשר שימשו לכאורה לביצוע עבירות מהסוג האמור.

אשר לעורר באופן אישי הוסיף בית משפט קמא וציין –

"יוצא כי, בנוסף לעובדה כי המבקש ביצע לכאורה עבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים במספר הזדמנויות, במסגרת הפרשה שבפניי, והוא עשה כן תוך שימוש במספר כלים, נשוא הבקשה כאן, הרי שהוא לא עשה כן בבחינת מחדל ראשון, אלא שהמעשים הנ"ל מהווים חוליה נוספת בשרשרת מעשי עבירה דומים, שבוצעו על ידו בעבר, תוך שימוש בכלי רכב אחרים, ובגין אלה הורשע ונדון לעונשים שונים.

האינטרס הציבורי בדבר השמירה על שלום הציבור ואיכות הסביבה, מאגרי המים ושלמות החי והצומח, גובר על האינטרס הפרטי – כלילי של המבקש להשבת התפוסים לידיו. המבקש לימד על עצמו, על רקע עברו הפלילי וההליכים שננקטו נגדו בעבר, כמי שמזלזל בדין וברשויותיו, מעדיף את טובתו הכלכלית על פני האינטרס הציבורי הנ"ל וקיום שלטון החוק, וכמי שלא הפנים את המסר ולא הפיק לקח מאותם הליכים קודמים. במבקש כאמור לא ניתן ליתן אמון כי יימנע מביצוע עבירות דומות בעתיד באמצעות התפוסים הנ"ל, במידה ויושבו לידיו".

הערר

5. העורר ממאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא.

בהודעת הערר חזר העורר על טענותיו שנטענו בבית משפט קמא שלפיהן היה מקום לבחון הפקדת עירבון ולהורות על החזרת התפוסים, וכי החזקת כלי הרכב בידי המשיבה גורמת לו נזק כלכלי רב ופוגעת בזכותו הקניינית. עוד טען כי כלי הרכב כלל לא ביצעו עבירה ואף לא הוצגו ראיות שלפיהן העבירות המיוחסות לעורר בוצעו באמצעות כלי הרכב. לטענת העורר, לא מתקיים "יסוד סביר להניח" כלשון סעיף 32(א) הנ"ל.

בהתאם לפסיקה נטען שקיימות שלוש תכליות לתפיסה, האחת, מניעת ביצוע עבירות בעתיד, השנייה, למטרת חילוט, והשלישית, לצורך הצגת התפוס כראיה בבית משפט. לטענת העורר, בענייננו לא מתקיימת אף אחת מהתכליות שלעיל שכן לא הוכח כי כלי הרכב ביצעו עבירה כלשהי. היה אפוא על בית משפט קמא לבחון "חלופת תפיסה" תוך איזון בין זכותו הקניינית של העורר לבין עניינה של המשיבה בהחזקת כלי הרכב, אך זאת לא נעשה.

עוד נטען כי שגה בית משפט קמא עת ביסס את החלטתו על כך שיוגש כתב אישום אשר יוביל להרשעה, כפי שארע בעבר בעניינו של העורר. לטענת העורר, בניגוד להליכים קודמים שהתקיימו בעניינו (שהסתיימו כאמור בהרשעה), הנסיבות הספציפיות בהליך דנן שונות, שכן לא הוצגו ראיות שבוצעו עבירות באמצעות כלי הרכב.

6. בדיון חזר ב"כ העורר על טענותיו, הרחיב ופירט, והסביר כי לא העורר אישית הוא שביצע לכאורה עבירות, אלא אלו בוצעו בעבר בכלי רכב השייכים לו. תפיסת כלי הרכב לתקופה העולה על חודשיים ימים פוגעת פגיעה בלתי מידתית בעורר ועלולה להביא לחורבן כלכלי עליו ועל בני משפחתו המורחבת.

7. המשיבה הגישה את תיק החקירה לעיון בית המשפט ובקשה לדחות את הערר.

לטענת המשיבה החקירה הסתיימה בעיקרה ועתיד להיות מוגש כנגד העורר כתב אישום עד סוף חודש דצמבר 2019. המשיבה טענה כי כלי הרכב נתפסו כדין. מדובר בתפיסה אשר מטרתה מניעת המשך ביצוע העבירות ובסיום ההליך חילוט כלי הרכב.

לגישת המשיבה, מדובר בעורר שידיו אינן נקיות, הוא ממשיך ומבצע עבירות, הן בעצמו והן באמצעות אחרים, שעה שתלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בגין עבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים. העורר אף חתם על התחייבות בהקשר זה. הוסבר שבאירועים קודמים בגינם הורשע, נתפסו מן העורר משאיות ושוחררו כנגד הפקדה של סכום גבוה.

המשיבה הפנתה להליכים שונים שצוינו בתגובתה שהוגשה לבית משפט קמא. אלו ננקטו בעניינו של העורר ובהם ת"פ (שלום עכו) 24119-09-15, ה"ת (שלום עכו) 53607-07-15, ורע"פ 10104/16. המשיבה ציינה כי עיסוקו האמתי של העורר הוא הובלת פסולת שאמורה להגיע לאתרים מורשים, אך למרות הליכים שננקטו עד כה בעניינו הוא לא חדל מלבצע עבירות, הוא לא למד את לקחו, הוא לא ראוי לאמון ואין מקום לשקול בעניינו חלופת תפיסה. כן הפנתה המשיבה לפסיקה.

נוכח האמור, ובהתחשב בפסיקת בית המשפט העליון בעניינים כגון דא, טענה המשיבה כי במקרה זה האינטרס הציבורי וחשיבות מניעת הפגיעה באיכות הסביבה גוברים על האינטרס האישי - כלכלי של העורר.

8. ב"כ העורר טען בתגובה כי אין ללמוד על עתידו של העורר מעברו אשר מבוסס על הרשעות בגין עבירות שנזקפו לחובתו מכוח חזקת הבעלות בכלי רכב. כן הדגיש את הנטל הכלכלי העצום אשר התפיסה מביאה על העורר ובני משפחתו. עוד הפנה לאמור בספרו (זיאד סמעאן הבקשה להחזרת תפוס (2017)) (להלן: "הספר") וטען כי היה על בית משפט קמא לבחון האם קיימת חלופת תפיסה אשר תגשים את מטרת התפיסה תוך פגיעה מינימאלית בזכות הקניין של העורר.

דיון והכרעה

9. עיינתי בהחלטת בית משפט קמא, בחנתי טענות הצדדים ושקלתי עניינו של העורר.

10. כמו בית משפט קמא אף אני סבור כי מן הראיות שנאספו אל תיק החקירה עולה כי קיים למעלה מיסוד סביר לחשד שבוצעו עבירות של השלכת פסולת באמצעות כלי הרכב מושא הבקשה. על פי הראיות שנאספו עד כה נראה כי עבירות אלו בוצעו במספר הזדמנויות באמצעות כלי הרכב התפוסים. עם זאת, גם בהינתן עילת תפיסה, שומה על בית המשפט לבחון אם סמכות התפיסה הופעלה באופן מידתי וראוי בנסיבותיו של המקרה העומד לדיון. על בית המשפט לערוך איזון תוך שקילת טיבם ועוצמתם של הטעמים לשמם נועדה התפיסה, אל מול הפגיעה בזכות הקניין הנגרמת לבעליו של התפוס. כן נלקח בחשבון השלב הדיוני שבו מתבקש המשך התפיסה, אם טרם הגשת כתב אישום או לאחריה.

באיזון המתבקש יש לבחון אם ניתן להשיג את התכלית שביסוד התפיסה באמצעים שפגיעתם באינטרס הלגיטימי של בעל החפץ התפוס פחותה, מבלי לאיין את האינטרס הציבורי שלשמו נועדה התפיסה.

ראו לעניין זה: בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (2000), ובש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.06) וכן עמ' 47 ו-48 לספר.

11. במקרה דנן, טרם הוגש כתב אישום, אך נוכח הראיות אשר נאספו עד כה ועוצמת החשד הסביר התלוי ועומד כנגד העורר ברי כי מטרת התפיסה בשלב זה היא מניעתית, עת שימשו כלי הרכב לכאורה לביצוע עבירות על דיני הגנת הסביבה.

תכליתה של תפיסה מניעתית הובהרה, בין היתר, ברע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל (24.11.10) עת נאמר –

"מדובר ב"תפיסה מניעתית":

"אחת המטרות העיקריות לתפיסת חפץ בידי המשטרה נועדה למצב בו קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ "עומדים לעבור עבירה". תכלית זו היא, ביסודה, מניעתית, ונועדה להקשות על העבריין המיועד להוציא מן הכח אל הפועל את תכניתו הפלילית. כפי שציין בית המשפט בפרשת גאלי, שם, בעמ' 322: 'פירוש זה מתחזק בשוותנו נגד עינינו את תכליתו של החוק. והיא: הקניית סמכות למשטרה לתפוס חפץ במקום שיש יסוד סביר להניח כי אותו חפץ עשוי לשמש בעבירה, ובמטרה למנוע מבעליו יכולת לעבור בו עבירה נצפית. הגיונו של החוק מדבר בעד עצמו. אם אמנם "יש... יסוד סביר להניח" כי בחפץ פלוני עומדים לעבור עבירה, היעלה על הדעת כי המחוקק יעמוד מנגד ויחריש? נוכח הדברים המפורשים שבסעיף 32(א) לפקודת החיפוש, הנקבל כי המחוקק ימנע את המשטרה מתפיסת נכס במקום בו יש יסוד סביר להניח כי עומד הוא - אותו חפץ - לשמש בביצועו של פשע? הקושיה קושיה, והתשובה בה'. ביסוד התכלית המניעתית טמון אינטרס ציבורי למנוע, או להקשות באופן ניכר על העבריין את מימוש זממו הפלילי באמצעות שלילת החפץ המיועד לשמש אמצעי בביצוע העבירה. סמכות זו היא אמצעי אחד מיני רבים במלחמת רשויות אכיפת החוק בפשיעה" (בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); בש"פ 6271/01 מובילי עטיה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6292/10 הובלות עבוד נ' המשטרה הירוקה (לא פורסם)".

12. לאחר ששקלתי נסיבותיו האישיות של העורר, מסכים אני עם בית משפט קמא בקביעתו שלפיה אין מקום לחלופת תפיסה ושחרור התפוסים בתנאים מגבילים. עסקינן במקרה חריג ובמספר הליכים לא מועט במסגרתם הורשע העורר בעבר. העורר נדון לעונשים שונים, לרבות מאסרים מותנים וקנסות מכבידים, לצד עונשים נלווים. לדאבון הלב נראה לכאורה כי לא היה בהליכים קודמים כדי לגרום לעורר לחדול מביצוע מעשי עבירה דומים.

ראוי להפנות בהקשר זה לדברי בית המשפט בע"פ (מחוזי חיפה) 50500-06-18 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' סקר (5.8.18). בין היתר נאמר –

"מעיון בכתב האישום שבעובדותיו הורשעו המשיבים עולה, כי העבירות בוצעו על פני יומיים רצופים [...] כשהמשיב מס' 1 [העורר, ע.ק.] העמיס את המשאית בפסולת בנין באמצעות השופל, ובנו, המשיב מס' 2, נהג את המשאית והשליך, בהוראת המשיב מס' 1, את פסולת הבניין מתוך המשאית אל שדה חקלאי פתוח"

כן נאמר –

"סבורים אנו, שגזר דינו של בית משפט קמא אין בו כדי להביא לידי ביטוי לא את חומרת העבירות שביצעו המשיבים (כמפורט לעיל) ולא את חומרת התנהלותו של המשיב מס' 1 שהורשע ביום 10.4.13 בעבירות הדומות מאד לעבירות נשוא הדיון כאן, דהיינו, פחות משלוש שנים בטרם המעשים בגינם הוא נותן את דינו כיום, ומכאן שהמשיב מס' 1 לא השכיל להפיק את הלקח מהרשעתו הקודמת".

ועוד –

"אין לכחד שנוכח כל הנסיבות שפורטו לעיל התלבטנו האם אין מקום להורות במקרה זה על הפעלת המאסר המותנה שהרי המשיב מס' 1 הוכיח במו ידיו שהוא לא הפיק את הלקח הנדרש כאשר בית המשפט בגזר דינו מיום 10.4.13 הלך כברת דרך של ממש לקראתו והסתפק בהטלת שישה חודשי מאסר על תנאי. במקום להפנים שניתנה לו הזדמנות להיחלץ מעונש מאסר בפועל חזר המשיב מס' 1 לסורו בתוך פחות משלוש שנים. לא בלי היסוס החלטנו במקרה זה להורות על חידוש המאסר המותנה בן 6 החודשים שבת"פ 56216-01-12 לתקופה של שנתיים החל מהיום, בהביאנו בחשבון את גילו של המשיב מס' 1 כיום (כבן 67) ובהתחשב בקנס המשמעותי שמוטל עליו לפי פסק דיננו, קנס שאמור להבהיר למשיב מס' 1 את חוסר הכדאיות שבביצוע עבירות מסוג זה. נדגיש, כי אם המשיב מס' 1 יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה בתקופת התנאי, ויורשע פעם נוספת, בין אם בתקופת התנאי, ובין אם לאחריה, לא תהא עוד אפשרות להאריך (או לחדש) את המאסר המותנה הנ"ל (סעיף 56(ב) של חוק העונשין)".

הדברים שלעיל נאמרו נכוחה בנוכחות העורר לפני כארבעה-עשר חודשים בלבד. הראיות שנאספו אל תיק החקירה מצביעות לכאורה על כי התנהלות העורר לא השתנתה גם בהיות מאסר מותנה חב הפעלה תלוי ועומד כנגדו, לאחר שהוארך בעבר.

13. בעניין דומה לענייננו, שעסק במערער ובתפוסיו, ציין בית המשפט העליון ברע"פ 10104/16 סקר נ' מדינת ישראל (12.2.17) כדלהלן –

"סעד התפיסה נועד בין היתר למנוע ביצוע עבירות נוספות לא רק על ידי אותו רכב אלא גם על ידי אותו אדם, וקבלת טענה כאמור עלולה לעקר את סעד התפיסה מתוכן ככל שהוא נוגע לעברייני סביבה "סדרתיים" דוגמת המבקש, החוזר ומבצע עבירות סביבה מזה כ-27 שנה. נגד המבקש אף תלוי ועומד מאסר מותנה בר-הפעלה ועל היותו "שור מועד" עמד בית המשפט המחוזי בציינו:

"מדובר [במבקש] ששב וביצע את אותן עבירות פעם אחר פעם ועל אף ששתי משאיות נתפסו בעבר והוחזרו לו בתנאים מגבילים, עדיין לכאורה בחר לשוב לבצע, או לכל הפחות לא הבטיח כי לא תבוצענה, עבירות מסוג זה. ניכר כי [המבקש] מזלזל בהוראות החוק ובוחר להעדיף את טובתו האישית והכלכלית על פני טובת הציבור".

בנסיבות אלה, ברי כי המבקש הוכיח מסוכנות רבה בכל הנוגע לעבירות סביבה, ובדין קבעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כי אין לשחרר את כלי הרכב התפוסים אף לא בתנאים מגבילים".

14. נוכח כל האמור דומני שבית משפט קמא לא טעה בקביעתו שלפיה הסיכון כי העורר ימשיך לבצע עבירות מן הסוג האמור בעתיד, באמצעות כלי הרכב, הוא סיכון המצוי ברמה גבוהה ואין חלופה שיש בה כדי לאיין סיכון זה. התכלית העומדת במקרה דנן בבסיס התפיסה המתמשכת היא כאמור מניעתית, מקום בו העורר הוכיח כי הטלת הגבלות ואף הגבלות חמורות אינה גורמת לו להפסיק לבצע עבירות המסכנות את הסביבה. בהינתן כך לא ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות השבת כלי הרכב לחזקתו, אף לא בתנאים ומגבלות, חמורים ככל שיהיו.

15. על יסוד כל המפורט לעיל ומשאלו פני הדברים אין בידי להיעתר לערר.

חומר החקירה יוחזר למשיבה בתיאום עם מזכירות בית המשפט והעוזרת המשפטית.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים ותוודא קבלתה.

ניתנה היום, ט"ו חשוון תש"פ, 13 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.