בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט גד ארנברג) מיום 26.9.2019, לפיו נדחתה בקשת רשות ערעור מטעם המבקשים על החלטת ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת מרים דרמוני-יזדי), מיום 5.3.2019, לפיה הוצא כנגד המבקשים צו פינוי.

רקע

1. ביום 29.3.2018, הגישו המשיבות לפני רשמת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק דין לפינוי אשר ניתן כנגד הורי המבקשים, המנוחים מזל ויחיא בן חמו ז"ל, וזאת בהיעדר הגנה. פסק הדין שהוגש לביצוע ניתן בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 23193/00, מפי כב' השופט יצחק ענבר), ביום 1.4.2001. המשיבות הגישו לתמיכה בבקשתן פסק דין נוסף שניתן על ידי המפקח על רישום המקרקעין (תיק 122/98, מפי כב' המפקח פנחס לוי), ביום 13.10.1998.
2. מאז ניתן פסק הדין בבית משפט השלום נפטרו הורי המבקשים. המבקשים הגישו תשובה לבקשה לביצוע פסק הדין, וטענו בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל, כי הוריהם לא ידעו קרוא וכתוב, היו אנשים קשי יום, ולא הבינו ככל הנראה את משמעות המסמכים שנשלחו אליהם בשעתו, לפני כ-20 שנה. המבקשים טענו כי מתגוררים הם במקרקעין נשוא צו הפינוי במשך עשרות שנים, וטענו להתיישנות ושיהוי מצד המשיבות, אשר לדברי המבקשים, שקטו על שמריהן במשך שנים ארוכות. לאחר שהוגשה תגובת המשיבות, נערך דיון בבקשה בפני רשמת ההוצאה לפועל ביום 17.10.2018, ובמהלכו נשמעו עדויות כל הצדדים.
3. ביום 5.3.2019, ניתנה החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, אשר דנה באופן מפורט בטענות הצדדים. כפי שהובהר בהחלטת הרשמת, התנגדותם של המבקשים לביצוע פסק הדין נדונה כבקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי", מהטעם שלא ניתן לבצע את פסק הדין שהוגש לביצוע. כב' הרשמת ניהלה דיון במהלכו נדונו טענות הצדדים ונחקרו המצהירים. לאחר ששקלה כב' הרשמת את מכלול העובדות והטענות שהובאו בפניה, קבעה בפסק דין מפורט ומנומק כי דין טענת "פרעתי" מצד המבקשים להידחות, מהטעם שלא הוכחה טענת המבקשים לשיהוי או להיעדר אפשרות לבצע את פסק הדין נוכח השינויים ברכוש המשותף בחלוף הזמן מאז פסק הדין לפינוי שניתן בשנת 2001. כב' הרשמת קבעה כי ניתן להגיש בקשה למסירת הודעות צו פינוי וליתן לאחר מכן צו פינוי.
4. בעקבות כך, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור בפני בית משפט קמא, בגדרה שבו הצדדים על טענותיהם, וכן, לבקשת המבקשים, התקיים דיון בעניינם.
5. לאחר דיון זה דחה בית משפט קמא את בקשת רשות הערעור בפסק דינו מיום 26.9.2019. בית משפט קמא עמד בהחלטתו על כך שהערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בעניין טענת "פרעתי", הינו ערעור בזכות, בעוד שהמבקשים הגישו בקשת רשות ערעור. בית משפט קמא ציין עניין זה כעילה פרוצדוראלית שעל יסודה ניתן היה, לשיטתו, לדחות את בקשת רשות הערעור. כן עמד בית משפט קמא על טעם פרוצדוראלי נוסף שבעטיו ניתן היה לדחות את בקשת רשות הערעור והוא אי הגשת תצהיר מצד המבקשים. עם זאת, בית משפט קמא הוסיף בהחלטתו וקבע, כי הגם שהיה די בשני טעמים פרוצדוראליים אלה כדי לדחות את בקשת רשות הערעור, הסיבה העיקרית לדחיית בקשת הערעור נובעת מגופו של עניין. בית משפט קמא קבע כי יש לקבל את נימוקיה של כב' רשמת ההוצאה לפועל, והטעים כי בהינתן הערת האזהרה שנירשמה, אין מקום לטענת שיהוי; טענת ההתיישנות איננה קמה שכן התקופה להתיישנות פסק דין טרם החלפה; כמו כן ציין כי הן ממהותו של פסק הדין של בית משפט השלום והן מתוכנו של פסק הדין של המפקח, מחוייב פינויים גם של דברים שהוספו לאחר פסקי הדין.
6. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

דיון

1. אקדים ואציין, כי בהחלטתי מיום 19.11.2019, עמדתי על כך שלנוכח קביעת בית משפט קמא כי למבקשים הייתה נתונה למעשה זכות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בעניינם, מוצע כי בהסכמת המשיבים יוחזר הדיון בתיק לבית משפט דלמטה על מנת שיבחן את אפשרות הפיכת בקשת רשות הערעור שהוגשה בפניו לערעור בזכות, וזאת בהתאם להוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לעניין זה הערתי, כי לכאורה דרך המלך שבה היה על בית משפט קמא לנקוט היא לבחון, בהתאם לסמכותו המעוגנת בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, את האפשרות לדון בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים בשוגג "כבכתב ערעור", ולהימנע מדחייתה, תוך שלילת יומם של המבקשים בערכאת הערעור. כן קבעתי בהחלטתי, כי ככל שהמשיבות מתנגדות להשבת הדיון לבית משפט קמא, תגשנה תשובתן לבר"ע עד ליום 4.12.2019.
2. בתגובה להחלטתי הודיעו המבקשים כי אינם מתנגדים להשבת הדיון לבית משפט קמא, ובלבד שהדיון ייערך בפני מותב אחר. מנגד, הגישו המשיבות את תשובתן לבקשת רשות הערעור, בגדרה הביעו התנגדותן להשבת הדיון בפני בית משפט קמא.
3. לאחר שבחנתי לעומק את טיעוני הצדדים וקראתי בעיון את תשובת המשיבות לטענות המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בסופו של יום, דין בקשת רשות הערעור להידחות. זאת שכן למרות טעותם של המבקשים, אשר עתרו למתן רשות לערער בעת שרשות זו היתה בידם, הלכה למעשה דן בית המשפט קמא בטענות לגופן, ולא ביסס את הכרעתו אך על טעותם הפרוצדוראלית של המבקשים, כך שאין מקום למתן רשות לערער בשל משגה של של המבקשים.
4. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, דחיית הבקשה מבוססת בראש ובראשונה על קביעותיה המפורטות והמנומקות של כב' רשמת ההוצאה לפועל, אשר התייחסה בפירוט לטענות המבקשים בפניה באופן שהיה מקובל על בית משפט קמא לגופו.
5. כך, לעניין טענת השיהוי, קבעה כב' הרשמת כממצא עובדתי, כי יש ממש בטענות המשיבות לפיהן העיכוב בהגשת פסק הדין לביצוע נבע מתחושת האיום וההפחדה שחשו בשל התנהלותם האלימה של המבקשים. בית משפט קמא לא התערב בקביעתה העובדתית של כב' רשמת ההוצאה לפועל לפיה השיהוי מוצדק בנסיבות העניין, אשר התבססה הן על הממצאים שהונחו בפניה והן על התנהלות המבקשים בדיון שנערך לפניה. יתרה מכך, כפי שצויין, משנרשמה הערת אזהרה בהתאם לפסק דינו של בית משפט השלום, עוד משנת 2001, לפיה לא ניתן לעשות בפעולה במקרקעין עד לביצוע פסק הדין, דומה כי אין מקום לטענת המבקשים כי לא ננקטה פעולה מצד המשיבות לצורך ביצוע פסק הדין לפינוי הגג והחצר ואף בכך יש כדי להכשיל את טענות השיהוי.
6. לעניין טענת המבקשים לפיה פסק דינו של בית משפט השלום שניתן בשנת 2001 אינו ניתן כיום לביצוע מהטעם שלא ניתן לדעת מה היה מצב הדברים בעת מתן פסק הדין הנדון – כב' רשמת ההוצאה לפועל התייחסה לטענה זו, ולא נראית עילה למתן רשות לערער בגין כך. אותו פסק דין קובע במפורש כי יש לפנות את הגג והחצר. משמעות הדברים היא כי הן הורי המבקשים זכרם לברכה, והן המבקשים עצמם כחליפיהם, כפי שהוסכם בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל, מחויבים בהותרת הרכוש המשותף פנוי לחלוטין, תוך שמירה על זכויותיהם של דיירי הבית האחרים ברכוש המשותף. אינני סבורה כי הטענה לפיה פסק הדין לפינוי אינו חל על מבנה או מתקן שהונח ברכוש המשותף לאחר שניתן פסק הדין מצדיקה מתן רשות לערער. עמדת המבקשים עלולה להוביל לתוצאה בלתי ראויה לפיה כל פסק דין לפינוי רכוש משותף יופר לאחר שניתן, בטענה שמדובר במתקנים או במבנים חדשים, דבר שייצור התדיינות אינסופית בין בעלי הדירות בבית המשותף.

לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משנדחית הבקשה, בטל הצו בדבר עיכוב ביצוע.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עו"ד לטובת המשיבות בסך כולל של 3,000 ₪. סכום זה יועבר להם מתוך סכום הפקדון שהופקד בבית משפט זה. יתר הסכום יוחזר למבקשים.

בטרם חתימה, בהינתן התמונה הכוללת העולה מן החומר שלפניי, נראה כי על אף העדר היכולת להתכנס להסכמה עד כה, דומה כי טוב יעשו הצדדים אם יעשו ניסיון נוסף להגיע להבנות תוך פרק זמן קצר, בעזרת מגשר.

ניתן היום, ח' באדר תש"ף, 4.3.20, בהעדר הצדדים.