לפני ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט א' צ'כנוביץ) (להלן: "בית משפט קמא") מיום 2.10.19, בתיק פלילי 1894/18, לפיה דחה בקשת המערער לבטל פסק דין שניתן בהעדרו, אשר חייבו לשלם קנס בסך 500 ש''ח, בגין עבירה של חניה על המדרכה.

אקדים ואומר שערעור זה ראוי היה שלא יוגש מאשר יוגש. יחד עם זאת, אפרט להלן, הרקע העובדתי והדיוני הרלוונטי לערעור.

הרקע לערעור

בתאריך 22.8.18 הוגש נגד המערער דו''ח תנועה, אשר ממנו עולה כי במועד זה, בשעה 10:42, ברח' המשביר ליד בית מס' 4, העמיד את רכבו במקום שהחנייה נאסרה בו והאיסור מסומן באדום לבן, ובשני גלגלים על המדרכה, תוך שבכך חסם נתיב נסיעה. יצוין ואף יודגש כי סכום הקנס בגין עבירה זו כפי שנקבע בדו''ח הוא 250 ש''ח.

המערער לא השלים עם תשלום הקנס, וביקש להישפט בגין הדו''ח. ואכן, בית משפט קמא קבע דיון לפתיחת המשפט, דהיינו, הקראת כתב אישום, ליום 9.1.19. לאותו דיון התייצב המערער, כפר בעובדות כתב האישום ולפיכך נקבע הדיון להוכחות ליום 2.4.19.

לדיון זה, לא התייצב המערער. משום כך, נעתר בית משפט קמא לבקשת התביעה ונתן פסק דין (הכרעת דין וגזר דין במצורף), בו, לאחר הרשעת המערער, גזר דינו לקנס בסך 500 ש''ח.

המערער לא הסכים עם גזר הדין ולפיכך הגיש ערעור לבית משפט זה (תיק 58583-05-19). בהחלטה מיום 26.6.19 קבעה כב' השופטת מ' סוקולוב כדלקמן:

"מאחר ופסק הדין ניתן בהעדר, על המערער להגיש תחילה בקשה לבית משפט קמא ולבקש את ביטולו, רק לאחר מכן ובמידת הצורך ניתן יהיה להגיש ערעור".

סמוך לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, כאמור, פנה המערער לבית משפט קמא וביקש ביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. בבקשתו, טען המערער כי ביום הדיון, אחר להגיע לבית המשפט: "עקב התחייבויות". בית המשפט קבע בהחלטה מיום 17.7.19 כי על המערער לצרף תוך 7 ימים תצהיר לתמיכה בטענותיו בדבר אי התייצבותו למשפט.

המערער לא הרפה ובתאריך 18.7.19 הגיש לתיק בית המשפט מסמך רפואי, לפיו המערער: "אינו/ה מסוגל/ת לעבוד מיום 2.4.19 ועד יום 2.4.19". תאריך רישום המסמך הרפואי הוא 18.7.19. משמע המסמך הרפואי ניתן בידי המערער בחלוף שלושה חודשים, מהמועד הרלבנטי להיותו בלתי מסוגל לעבוד.

ביום 10.9.19 החליט בית המשפט לדחות את בקשת המערער הנסמכת על המסמך הרפואי וחזר פעם נוספת על הקביעה כי על המערער לצרף תצהיר תמיכה בבקשה, המפרט את הסיבה לאי התייצבותו לדיון.

האם בכך הסתיימה סאגת ההליכים בגין דו''ח התנועה שמקורו הוא בסך של 250 ש''ח? מסתבר שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. המערער לא הרפה, וגם בפנייתו הבאה לבית המשפט לא מצא לצרף תצהיר. המערער פנה שוב לבית משפט קמא בבקשה נוספת לביטול פסק הדין שניתן בהעדר וזו הפעם מצא לתרץ אי התייצבותו לדיון שהתקיים ביום 1.4.19 משום שסבל מכאבי גב ולא יכול היה לקום מהמיטה. כאן המקום להזכיר ולהדגיש, כאמור, שבבקשה הראשונה טען המערער כי איחר לדיון "עקב התחייבויות".

ושוב, חזר בית משפט קמא בהחלטה מיום 25.9.19 על ההחלטות הקודמות כי על המערער להגיש תצהיר תמיכה בטענותיו, ובהחלטה זו קבע כי התצהיר יוגש עד ליום 30.9.19.

משלא מילא המערער אחר החלטת בית המשפט מיום 25.9.19 להגשת התצהיר, החליט בית משפט קמא ביום 2.10.19 לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.

אם סברנו שבכך הסתיימו ההליכים, נמצא כי טעינו. המערער הגיש ביום 28.10.19 ערעור שני, הפעם בכתב יד, בו ביקש המערער, בלשון לקונית, לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא.

ביום 12.1.2020 התקיים לפני דיון בערעור, במהלכו שמעתי את טיעוני הצדדים.

טיעוני המערער

כאמור, הודעת הערעור שהגיש המערער לקונית, ובה עתירה לבטל את הדו"ח מאחר שברשותו תו נכה ומאחר שהדו"ח ניתן לו בתקופה בה אחז כדין בתו נכה והחנה את רכבו באופן שאינו מפריע לתנועה על הכביש ואינו מפריע להולכי רגל.

בטיעוניו בעל פה, טען המערער, למעשה, כי טעה בית משפט קמא כאשר התייחס לסיבה לאי התייצבותו למשפט והתעלם מהשאלה האם בוצעה עבירה, ובתוך כך טען כי רכב חשמלי אחר הוא שחסם את המעבר על המדרכה.

טיעוני באת כוח המשיבה

באת כוח המשיבה טענה כי מסגרת הדיון אינה בשאלה האם רכב המערער חסם את המעבר אלא בשאלה האם קיים בסיס משפטי לערעור על החלטת בית משפט קמא הדוחה את בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבותו. בהקשר זה ציינה באת כוח המשיבה כי המערער העלה בפני בית משפט קמא גרסאות שונות באשר לסיבת אי התייצבותו לדיון וכי החלטתו של בית משפט קמא ניתנה בהתאם לדיון.

דיון והכרעה

אכן וכפי טענת באת כוח המשיבה יש להציב את מסגרת הדיון בערעור על החלטת בית משפט קמא לפיה נדחתה בקשת המערער לבטל פסק דין שניתן בהעדרו, אשר חייבו לשלם קנס בסך 500 ש''ח, בגין עבירה של חניה על המדרכה.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

המערער ביקש לבסס לפני בית משפט קמא את בקשתו לביטול פסק דין, על עילה של "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו". תחילה טען כי הגיע לבית המשפט באיחור "עקב התחייבויות", ולאחר שחויב בהגשת תצהיר, חל שינוי בסיבה לאי התייצבותו וזו הפעם "ההתחייבויות" נתחלפו בטענה כי הסיבה לאי התייצבותו היא כאבי גב מהם סבל ביום הדיון ואשר מנעו ממנו לקום ממיטתו.

הנה כי כן, אף שבית משפט קמא נתן בידי המערער מספר הזדמנויות לתמוך את טענותיו בדבר הסיבה לאי התייצבותו לדיון - בתצהיר, נמנע המערער מלעשות כן. ויודגש כי החובה לתמוך טענה עובדתית בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות היא חובה על פי דין, כמו גם סמכות בית המשפט לדחות בקשה אם הטענות עליה היא מבוססת אינן מאומתות והיא אינה מבססת עילה לביטול פסק הדין. בהקשר זה אפנה לרע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם [פורסם בנבו] (25.3.18), שאוזכר בטיעוני באת כוח המשיבה.

בית משפט קמא דחה את בקשתו של המערער לביטול פסק הדין כשלושה חודשים לאחר שהוגשה ולאחר שבמשך כל התקופה ניתנו בידי המערער מספר הזדמנויות לאמת את הטענה לאי התייצבות, לא הגיש הוא תצהיר כנדרש. אף לגופה של טענה, הרי שמצב רפואי ובוודאי התחייבויות קודמות אינן מהוות באופן אוטומטי סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון בבית משפט קמא. ובעניין דנן, אין להתעלם במיוחד מהעובדה כי האישור הרפואי שצירף המערער הונפק למעלה משלושה חודשים ממועד המחלה אליה הוא מתייחס, ולכאורה מדובר באישור שבדיעבד אישור המעורר תמיהה רבה על פני הדברים. כמו כן לא פורטה מהות המחלה, וממילא לא נטען כי בעטיה של אותה מחלה נמנע מהמערער מלהתייצב לדיון או למצער לעתור לדחיית מועד הדיון. ועוד באשר לאישור רפואי תמוה זה, האישור קובע שהמערער אינו כשיר לעבודה, אין בו כדי להצביע ולו בשמץ כי אין המערער מסוגל להגיע לבית המשפט.

ומכאן למסגרת הערעור. דומה כי המערער, אשר מסר בפני בית משפט קמא גרסאות שונות בדבר הסיבה לאי התייצבותו ולא תמך מי מהן בתצהיר, אפשר כי מסיבות השמורות עמו, מסיט את הדיון לעבר עילה אחרת לביטול פסק הדין משום מניעת עיוות דין. אלא שגם טענה זו לא בוססה בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה לבית משפט קמא והטענה כי המערער לא הצליח להשיג סרטונים ממצלמות אבטחה שהוצבו במקום בו החנה את רכבו אף היא לא עוגנה בתצהיר לאימות עובדות נטענות שם. כידוע "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין" (עניין סאלם שאוזכר לעיל, פסקה 36). יתירה מזו, אין בפי המערער ולו כשמץ כדי להצביע על בסיס ראייתי כלשהוא שיש בו כדי לתמוך בטענתו כי חנה באותו מקום בלי להפריע לתנועה ורק לאחר חנייתו הגיע למקום רכב חשמלי אשר חסם את התנועה. כל שיש בפי המערער טענה בעלמא בלבד. יתירה מזו, קיומו של רכב אחר, ככל שחנה במקום, אינו סותר מניה וביה את העובדה כי על פי הדו"ח, החנה המערער את רכבו באופן אסור.

לאור כל האמור, איני מוצא להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לפי שאני סבור כי בדין יסודה.

אני מורה על דחיית הערעור.

אלא שאני סבור כי בכך לא ייתם פסק הדין. ביושבי בדין בערעורים על פסקי דין והחלטות של בית משפט קמא, עולה תמונה משפטית אשר לדעתי מחייבת התערבות המחוקק. לעיתים קרובות, כמו במקרה שלפני, מוגשים ערעורים חסרי בסיס, אשר מוטב היה אלמלא הוגשו. מעבר לכך שאין בסיס לערעורים, הרי מדובר בערעורים על קנסות בסכומים קטנים עד לעיתים פעוטים. אכן, מדובר בערעורים בזכות ולא ברשות, אך התוצאה היא בזבוז משאבים אדיר. במקרה שלפנינו, כפי שפורט לעיל, בגין קנס בסכום של 250 ש''ח, ננקטו הליכים משפטיים רבים ומיותרים, בוזבזו כספי ציבור ויתירה מזו, הושחת זמן שיפוטי יקר ביותר. לדעתי, חייב לבוא שינוי חקיקה אשר יקבע כי הערעורים על הליכי בית משפט קמא שהם בבחינת ברירת קנס או ברירת משפט יהיו ברשות ולא בזכות.

לאחר שאני שוקל ההליכים הרבים, כמפורט לעיל, בגין קנס בסך 250 ש''ח, ובמיוחד לנוכח העדר בסיס לערעור, אני סבור שיש להשית על המערער הוצאות משפט.

אשר על כן, אני מחייב המערער בתשלום הוצאות משפט בסך 1,000 ש''ח לאוצר המדינה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.