1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' קסלסי), מיום 9.8.19, בשלוש תביעות שהדיון בהן אוחד. אחת מהתביעות היא תביעה שהגישו המשיבים נגד המערערת (ת"א 14342-08-12). ערעורה של המערערת הוגש אך כנגד אותו חלק בפסק הדין העוסק בתביעת המשיבים, בגדרו הורה בית משפט קמא, כי על המערערת להשיב למשיבים סכום של 350,000 ₪ שאלה שלמו לה במסגרת הסכם לפיתוח מקרקעין, בתוספת החזר של אגרת המשפט בסכום של 15,000 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 58,500 ₪.
2. להלן עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא בנוגע לתביעת המשיבים.

העובדות כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא הן אלו. ביום 1.3.10 רכשו המשיבים מגרש בהרחבה של מושב אדרת, במטרה להקים עליו בית מגורים. במועד זה התקשרו המשיבים בהסכם עם המערערת שהתחייבה, בין היתר, לבצע עבורם את עבודות הפיתוח של התשתיות במגרש ומחוצה לו. בגין כך שלמו המשיבים למערערת סך של 350,000 ₪. לאחר חתימת ההסכם בין המערערת לבין המשיבים היו המשיבים אמורים לחתום על הסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל). ואולם, מנהל מקרקעי ישראל החליט להקפיא את חתימת חוזה הפיתוח עם המשיבים, ועם אחרים שאף הם התקשרו עם המערערת בקשר עם פיתוח מגרשים שרכשו בהרחבת אדרת. הדבר נעשה לאחר שהתעורר אצל המנהל חשד כי המערערת גבתה מרוכשי המגרשים סכומים העולים על אלו שמותר היה לה לגבות מהם לפי כללי המנהל, וכי יש חריגה בכמות המגרשים ששווקו במסגרת ההרחבה. לנוכח מצב דברים זה הגישו המשיבים את תביעתם המקורית בבית משפט קמא, נגד המערערת ונגד מנהל מקרקעי ישראל. בתביעתם טענו המשיבים לבטלות ההסכם מחמת הפרתו על ידי המערערת, ותבעו בגין כך השבה של הסכומים ששלמו למערערת וכן תבעו פיצויים. לחלופין תבעו המשיבים את אכיפת ההסכם. לאחר הגשת התביעה התקיימו מגעים עם מנהל מקרקעי ישראל, ובסופו של דבר במסגרת הסכם פשרה שנעשה עם המנהל הסיר זה את התנגדותו לשיווק המגרש שרכשו המשיבים. כתוצאה מכך הגישו המשיבים לבית משפט קמא כתב תביעה מתוקן.

עתה נפנה לקביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא. בפסק דינו ציין בית משפט קמא, כי מניסוח כתב התביעה המתוקן לא ברור היה האם המשיבים מבקשים לבטל את ההסכם עם המערערת או לאכוף אותו. עם זאת הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי מסיכומי המשיבים עולה שהם טוענים לבטלותו של ההסכם מחמת אי התקיימותו של תנאי מתלה שנכלל בו (סעיף 13 להסכם), לפיו הותנה תוקף ההסכם בכך שייחתם הסכם פיתוח בין המשיבים לבין המנהל. בהמשך לאמור קבע בית משפט קמא, כי משעה שנחתם הסכם הפשרה עם המנהל, בעקבותיו הסיר המנהל את התנגדותו לחתימת הסכם פיתוח עם המשיבים, הרי שהמשיבים אינם יכולים עוד לטעון לבטלותו של ההסכם עם המערערת בשל אי התקיימותו של התנאי המתלה האמור. בהמשך לקביעה זו קבע בית משפט קמא, כי לאחר שהמנהל הסיר את התנגדותו לחתימת הסכם הפיתוח, המשיבים סירבו לחתום על הסכם הפיתוח כיוון שלא יכלו לעמוד בתשלום הכרוך בכך. בית משפט קמא קבע, כי בכך הפרו המשיבים באופן יסודי את הוראת סעיף 8.3 להסכם בינם לבין המערערת, בגדרו התחייבו לעשות את כל הנדרש על מנת לחתום על הסכם פיתוח עם המנהל. בית משפט קמא קבע, כי הפרה זו הביאה לביטול החוזה בין המערערת למשיבים, ובלשונו של בית משפט קמא: "מי שביטל את ההסכם הוא איצקוביץ' (דהיינו המשיבים), שהפר את התחייבותו לחתום על הסכם פיתוח עם המנהל" (פסקה 56 לפסק הדין). עם זאת, במקביל קבע בית משפט קמא, כי המערערת - שהיא הצד שנפגע מההפרה - לא ביטלה את ההסכם בעקבות ההפרה. בהמשך לקביעות האמורות הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי גם המערערת הפרה את ההסכם בכך שגבתה מהמשיבים כספים ביתר. לאור כל האמור קבע בית משפט קמא, כי על המערערת להשיב למשיבים את הסכום של 350,000 ₪ שהם שילמו לה. בהקשר זה, של חובת ההשבה, דן בית משפט קמא בטענת המערערת לפיה מכוח סעיף 12.3 להסכם שבין הצדדים היא פטורה מהשבת הסכום האמור למשיבים כל עוד לא נמצא משתכן אחר במקומם שנקשר עמה בחוזה. כן דן בית משפט קמא בטענת המשיבים כי תנייה זו היא תנאי מקפח בחוזה אחיד. בית משפט קמא קבע, כי ההסכם בין הצדדים הוא אכן חוזה אחיד וכי התנאי האמור הוא תנאי מקפח, באשר הוא מגביל את תרופת ההשבה לה זכאים המשיבים על פי דין. על כן הורה בית המשפט על שינוי סעיף 12.3 להסכם, כך שעיכוב ביצוע ההשבה יוגבל לתקופה של 6 חודשים בלבד. מאחר שעד למתן פסק הדין תקופה זו כבר חלפה, הורה בית משפט קמא על ביצוע ההשבה.

1. לאחר שעיינו בכל החומר שהוגש, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, אנו סבורים כי הגם שיש ממש בחלק מטענות המערערת, הרי שדין הערעור להידחות, בעיקרו.

קביעת בית משפט קמא לפיה ההסכם בין המשיבים למערערת בוטל עקב הפרת המשיבים איננה יכולה לעמוד. בית משפט קמא עמד בפסק דינו על כך שחוזה איננו מתבטל מאליו בשל הפרתו (פסקה 56 לפסק הדין). קביעה זו נכונה כמובן. במצב דברים זה, הרי שלנוכח קביעתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה המערערת לא בטלה את החוזה, כיוון שלא היה לה אינטרס לבטלו ולהיות מחויבת בהשבה (שם), אין מנוס מהמסקנה כי חרף הפרת החוזה על ידי המשיבים החוזה המשיך לעמוד בתקפו.

ואולם, חרף האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה שההסכם בין הצדדים בוטל, זאת לנוכח העובדה שבראשית הדיון בעל פה בערעור התברר בעקבות שאלת בית המשפט, כי המערערת לא יכולה כלל לבצע את החוזה כיוון שהיא הפסיקה את עבודתה באתר ההרחבה לפני סיומה ועזבה את השטח (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 15-14). יוצא אם כן, שביצוע ההסכם איננו עומד עוד על הפרק מבחינת שני הצדדים, ומכאן שקמה חובת השבה, על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. אשר על כן, מקובלת עלינו התוצאה הסופית של פסק דינו של בית משפט קמא, לפיה לאחר שהחוזה בוטל קמה חובת השבה המחייבת את המערערת להשיב למשיבים את ששלמו לה.

חובת ההשבה של המערערת הותנתה לפי ההסכם בכך שהמשיבים ימציאו רוכש חלופי למגרש שהם רכשו. ואולם, בית משפט קמא קבע כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. המערערת הבהירה בהודעת הערעור שלה, כי לצורך הערעור היא מסכימה לקביעה זו (ס' 42 להודעת הערעור), ומכאן שקביעה זו בעינה עומדת.

אשר לעיתוי ההשבה, גם אם צודקת המערערת בטענה, כי יש למנות את ששת החודשים עליהם הורה בית משפט קמא מיום מתן פסק דינו של בית משפט קמא (9.8.19), מועד זה חלף זה מכבר, וממילא אין עילה להתערב בחלק זה של פסק הדין.

בפסק הדין של בית משפט קמא נקבע, מטעמים שונים, כי אין מקום להפחית מסכום ההשבה את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בין הצדדים. בפי המערערת אין טענה של ממש כנגד הנימוק הנוגע לכך שעניין זה לא עלה בסיכומיה. די בכך על מנת לדחות את הערעור בנקודה זו.

בפי המערערת טענות לגבי נזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההסכם על ידי המשיבים. טענות אלו לא נטענו ולא הוכרעו בבית משפט קמא, ולפיכך אין מקום שנידרש אליהן במסגרת ערעור זה.

להשלמת התמונה יצוין, כי מהסכום שפסק בית משפט קמא יש לנכות סך של 60,000 ₪ שקבלו המשיבים מהנאמן של המערערת (ראו – הערת שוליים 2 בע'1 לעיקרי הטיעון של המשיבים).

1. בפי המערערת טענות כנגד גובה החיוב בהוצאות ובשכר טירחת עו"ד בפסק דינו של בית משפט קמא. ככלל, נוהגת ערכאת הערעור בריסון של ממש בהתערבות בקביעות מסוג זה, הנתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, על יסוד תמונת ההתדיינות הכוללת שבפניה. במקרה הנוכחי, בכל הנוגע להוצאות בנושא האגרה, לא ניתן בפסק הדין די משקל לכך שסכום ההחזר צריך לשקף את האגרה הנגזרת מן החיוב הכספי בפועל ולא מסכום התביעה. בכל הנוגע לשיעור שכר טרחת עו"ד, לא ניתן משקל מספיק לקביעות בפסק הדין לפיהן המשיבים הם אלה שלחובתם נזקפת ההפרה העיקרית של ההסכם. בנסיבות אלה יועמד שיעור ההוצאות על סך של 9,000 ₪, ושכר טרחת עוה"ד יועמד על סך של 40,000 ₪ (כולל מע"מ).
2. אשר על כן, הערעור נדחה בעיקרו בכפוף לאמור בסעיף 4 לעיל.
3. המערערת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך של 20,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ והוא משקף את היקף העבודה שנדרשה בהליך זה, ואת הקביעות לעיל.

המזכירות תעביר את הפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט למשיבים באמצעות באת כוחה.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.