לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כב' השופטת נ' תבור) מיום 27.10.19 בבקשה להשבת תפוסים שהגישה העוררת (להלן: "החלטת בית משפט קמא") בעניין תעודת עיתונאי, כרטיס חכם, קורא דיסקים, טלפון סמסונג, טלפון אייפון לבן, מצלמה דיגיטלית ומחשבים.

המדובר בתפוסים שנתפסו במהלך חיפוש שנערך בביתה של העוררת ביום 27.2.17.

כתב האישום נגד העוררת ונגד שני נאשמים נוספים הוגש ביום 6.4.17.

כתב האישום כולל למעלה ממאה אישומים. עיקר האישומים נגד העוררת הוא בגין פרסומים פוגעניים שפרסמה העוררת ברשת האינטרנט, בעצמה ויחד עם שני הנאשמים הנוספים, אשר כללו תכנים בוטים ומבזים, לרבות תכנים מיניים, ביחס לשורה ארוכה של מתלוננים, מרביתם עובדי ציבור, כשבמוקד מצויים גורמי רווחה וגורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט. העבירות הפליליות המרכזיות המיוחסות לעוררת הן פגיעה בפרטיות, הטרדות מיניות, העלבת עובדי ציבור, זילות בית משפט והפרת איסורי פרסום (לרבות תוך פגיעה בקטינים). בנוסף מיוחסות לעוררת גם עבירה של סחיטה באיומים ועבירות מֽרמה שונות.

החלטת בית משפט קמא

בית משפט קמא קבע בהחלטתו כדלקמן:

בית משפט קמא דחה את הטענה כי ביתה של העוררת מהווה "מוסד" כהגדרתו בסעיף 32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), אשר החיפוש בו חייב הליך תפיסה ייחודי. בתוך כך נדחתה הטענה כי היות העוררת בעלת תעודת עיתונאי אינה הופכת את ביתה ל"עסק" הזכאי להגנת סעיף 32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי, וכי גם אם טענה זו הייתה מתקבלת לא הובהר כי המחשבים שנתפסו חיוניים לניהול "העסק" הנטען ולתפעולו.

באשר לתעודת עיתונאי, כרטיס חכם וקורא כרטיסים, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה ששימשו אמצעים לביצוע העבירות, ותפיסתם הזמנית נועדה לאפשר את חילוטם בסוף ההליך, אם תורשע העוררת.

באשר למצלמה, מחשבים וטלפונים, נקבע כי תכלית התפיסה היא ראייתית וכי קיים למעלה מיסוד סביר כי אלה אכן יוגשו כראיות. בהקשר זה נטען כי אין על המשיבה חובה לפרט מהן הראיות מתוך אותם מכשירים אשר ישמשו אותה, ודי בהצהרתה כי מדובר בראיות אשר ישמשו בהליך העיקרי.

טיעוני העוררת

במסגרת הערר טוענת העוררת לשגיאות בהחלטת בית משפט קמא משום טענות אלה:

לטענת העוררת, עצם תפיסת תעודת העיתונאי משום שהיווה, על פי טענת המשיבה, אמצעי לביצוע העבירות, מלמד כי גם לשיטת המשיבה העבירות בוצעו במסגרת פעילותה העיתונאית של העוררת, ולכן המחשבים שנתפסו הם בגדר תפוסים מוסדיים, אשר נתפסו שלא כדין, תוך הפרת התנאים הקבועים בסעיף 32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי, וללא אישור היועמ"ש הנדרש על פי נוהל משטרתי. על פי טענה זו, טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי המחשבים אינם תפוסים מוסדיים.

לטענת העוררת, טעה בית משפט קמא כאשר לא נתן דעתו לכך שהתפוסים מוחזקים בידי המשיבה מבלי שיש בידה צו תקף המתיר את המשך תפיסתם.

לטענת העוררת, טעה בית משפט קמא כאשר מצא זיקה בין העבירות בגין פרסומים פוגעניים לבין הכרטיס החכם וקורא הכרטיסים. על פי טענה זו, הכרטיס החכם וקורא הכרטיסים מאפשרים העלאת קבצים למערכת נט- המשפט בלבד, והם לא שימשו לביצוע העבירות באינטרנט.

לטענת העוררת, טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי המשיבה אינה חייבת בפירוט הראיות הנחוצות לה מתוך אותם תפוסים. קביעה זו, מנוגדת לתכלית התפיסה ולזכות העוררת על רכושה.

לטענת העוררת, רשימת התפוסים שערכה המשיבה חסרה פירוט של הראיות בדבר פוטנציאל ההפללה או ההרשעה שבהן והאישום אליו הן מתייחסות.

לטענת העוררת, לא ניתן להפיק כל ראיה מתעודת העיתונאי שלה, ואין למשיבה הצדקה להמשיך להחזיק בה.

לטענת העוררת, אסור למשיבה להעתיק את החומר האצור במצלמה ללא צו וממילא אסור לה לבצע כל פעולת חקירה מעת שהוגש כתב האישום.

לטענת העוררת, המשיבה לא ציינה אילו ראיות קיימות במכשירי הטלפון ובמחשבים ולא הוכיחה הקשר בינם לבין המיוחס לעוררת בכתב האישום.

בטיעוניה בעל פה, בדיון, טענה העוררת כי השופטת נ' תבור התעלמה במכוון ממצב הדברים משום שבעבר עבדה בפרקליטות ומשום שבא כוח המשיבה- עו"ד אלירן גלילי היה מתמחה שלה. לגופו של ערר, טענה כי התפוסים הם מוסדיים וכי החזקתם מעבר ל- 48 שעות הינה בלתי חוקית. כמו כן טענה כי בית משפט קמא טעה כאשר דחה טענתה כי היא עיתונאית וכי המחשבים שירתו אותה במקצועה זה. לטענתה, התפוסים נתפסו שלא כדין ומבלי שהיה קיים לגביהם צו חוקי מעת שהוגש כתב האישום ועל כן הראיות שהופקו מהן בלתי קבילות. כמו כן טענה כי המשיבה אינה רשאית להחזיק בתפוסים יקרי ערך, מבלי לפרט אילו ראיות מתוכם רלבנטיות לפרשת התביעה.

טיעוני המשיבה

המשיבה טענה, בתגובתה, כי החלטת בית משפט קמא מבוססת ומנומקת ולא נפל בה כל פגם. ואלה הם טיעוניה:

בית משפט קמא קבע כי הזיקה בין התפוסים לבין העבירות הינה ברורה, וזאת הואיל והעבירות של פרסום כתבות מכפישות נעשה באמצעות המחשב. העוררת טענה כי היא עיתונאית, אולם גם במסגרת ערר זה לא מבססת טענתה כי המחשבים שנתפסו קשורים לניהול עסקה זה וחיוניים לתפעולו.

בית משפט קמא קבע בצדק כי לא נפל פגם בלוח הזמנים של תפיסת הרכוש והחזקתו עד למועד הגשת כתב האישום, לאחר שבחן את האסמכתאות שנמסרו לעיונו.

מעת שהוגש כתב האישום בתוך שישה חודשים מיום תפיסת החפץ, הרי שבהתאם לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי- לא קיימת דרישה להארכת תוקף החזקת התפוסים.

טענת העוררת כי התפיסה נעשתה שלא כדין משום שהמשטרה פעלה שלא בהתאם לנוהל המשטרה בעניין חיסיון עיתונאי היא טענה הנשמעת לראשונה בערר ודי בכך כדי לדחותה על הסף.

באשר לתעודת עיתונאי, כרטיס חכם וקורא דיסקים, הרי כפי שקבע בית משפט קמא, ההכרעה בשאלה האם שימשו אמצעים לביצוע העבירות שמורה למותב הדן בהליך העיקרי.

באשר למצלמה, למחשבים ולמכשירי טלפון, מדובר בתפוסים העתידים לשמש ראיה במשפט.

באשר לטענות העוררת בדבר קושי בהתמצאותה בחומר החקירה ובדיסקים, הרי שאלה אינן קשורות לערר וככל שהעוררת תפנה למשרדי המשיבה בבקשה להבהרה- תיענה.

דיון והכרעה

קודם שאדרש לטענות הצדדים במסגרת הערר, אקדים ואציין כלל יסוד, בדבר הבחינה הדו- שלבית בערר על החלטת בית משפט קמא. בשלב ראשון על ערכאת ערעור, לבחון האם נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא, עליה עוררין, ובשלב השני, גם אם נמצא כי אין בהחלטת בית משפט קמא טעות, יש להידרש לעניין שעמד להכרעתו של בית משפט קמא בבחינת דיון "דה - נובו", דהיינו- האם כערכאת ערר הייתי מגיע למסקנה אחרת באותו עניין (ראו בשינויים המחויבים, בש"פ 8445/01 זוארץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.11.01)).

בהציבי עקרון זה לפני בחנתי את החלטת בית משפט קמא, העומדת במוקד הערר, ומצאתי כי לא נפלה בה כל טעות, וכי אף אילו הייתי אני צריך להידרש לאותה שאלה, הייתי מגיע לאותה מסקנה אליה הגיע בית משפט קמא.

לוח הזמנים מיום שנתפסו התפוסים במהלך חיפוש בביתה של העוררת ועד למועד בו הוגש כתב האישום, אינו מגלה כל פגם. כך גם אין בנמצא פגם בחוקיות התפיסה משום קיומה של עילת תפיסה מוצדקת, הקשורה בזיקה בין התפוסים לבין העבירות, המעוגנות היום בכתב אישום.

אני סבור כי נימוקי בית משפט קמא הדוחים את טענת העוררת כי המחשבים שנתפסו בביתה הם בבחינת מחשבים שבשימושו של מוסד כהגדרתו בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971- בדין יסודם. נימוקים אלה נסובו על העדר אינדיקציות לכך כי ביתה של העוררת שימש "עסק" או מקום ממנו סופק שירות עיתונאי לציבור. עצם קיומה של תעודת עיתונאי בידי העוררת, כך על פי טענתה, אינה הופכת את ביתה ל"מוסד". כך גם עצם קיומם של מחשבים ב"מוסד" אינם הופכים את אותם מחשבים ככאלה החיוניים לניהולו ולתפעולו של העסק והטעונים הליך תפיסה מיוחד.

במסגרת הערר, העלתה העוררת את הטענה כי עצם תפיסת תעודת העיתונאי משום אמצעי לביצוע העבירות מלמדת כי גם לשיטת המשיבה, המחשבים אשר היו ברשות העוררת שימשו לצורך עבודתה העיתונאית. טענה זו הועלתה לראשונה בהליך הערר דנן, אשר כידוע אינו מהווה קרקע למקצה שיפורים. עם זאת, גם לגופה של טענה אין למצוא בה ממש, אלא ניסיון מלאכותי לשוות למחשבים התפוסים שימוש עיתונאי משום תפיסתם יחדיו עם תפיסתה של תעודת עיתונאי. לפיכך, אני דוחה טענה זו.

כאן המקום להידרש לטענה בדבר היות העוררת עיתונאית. טוענת העוררת כי עצם העובדה שניתנה בידה תעודת עיתונאי, הופכת אותה מיניה וביה לעיתונאית. ראשית, יודגש כי על פי שיטתנו המשפטית, אין בנמצא הגדרה משפטית לעיסוק עיתונאי. לא בכדי אין הגדרה או חיוב לעמוד בתנאים מסוימים כדי להיות "עיתונאי". חופש הביטוי מחייב אי קביעת כבלים לעיסוק כעיתונאי. התוצאה המשפטית לכך היא שהעיסוק כעיתונאי, נבחן בראי התכלית המשפטית. רוב החלטות בתי המשפט עסקו בשאלת החיסיון העיתונאי שהוא חיסיון יציר הפסיקה ולא החוק. ממילא מדובר בחיסיון יחסי ולא מוחלט. ככל שמבקשת טוענת לחיסיון עיתונאי במקרה דנן, הרי טענה זו דינה להידחות. אני מפנה להחלטתי שניתנה בעניין הבקשה למעצר עד תום הליכים באשר לתשתית הראייתית בתיק זה, לאחר שהעוררת הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה (מ''ת 14280-04-17 החלטה מיום 3.10.18). ערר לבית המשפט העליון בעניין זה נדחה (ראו בש''פ 7235/18 מיום 11.11.18). על פי עובדות כתב האישום, והתשתית של הראיות לכאורה, מדובר בעבירות חמורות ביותר שלכאורה בוצעו על ידי העוררת. אין בעיסוקה על פי עובדות כתב האישום לבין עיסוק עיתונאי ולא כלום. ממילא אין לעוררת פיתחון פה לטענת החיסיון.

באשר לתפיסת כרטיס חכם וקורא כרטיסים, אף אני סבור כי קיימת אפשרות סבירה שאמצעים אלה שימשו לביצוע העבירות, וכי מתקיימת על כן עילה להמשך תפיסתם. העוררת טענה כי מדובר באמצעים ששימשו אותה לכניסה לנט המשפט. אולם לא רק שלא הונח בסיס מספק לטענה זו, אלא שעל פי טענת העוררת רכשה היא אמצעים חדשים מסוג זה ביום שחרורה מהכלא, על מנת שתוכל להיכנס לאתרים משפטיים. על כן, ממילא לא נגרם לעוררת נזק מעצם המשך תפיסתם ואף משום כך החלטת בית משפט קמא בעניין זה בדין יסודה.

באשר לתעודת עיתונאי, קבע בית משפט קמא כי אף בעניין תפיסתה קיימת אפשרות סבירה כי שימשה לביצוע העבירות, וכי קיים על כן בסיס לתפיסתה, ובעיקר משום תכלית מניעתית. אשר על כן, אף בעניין זה אני קובע כי החלטת בית משפט קמא בדין יסודה. (באשר למעמדה של תעודת עיתונאי יש לעיין בבג''צ 10324/07 שורת הדין נ' לשכת העיתונות הממשלתית ואח' [פורסם בנבו] (1.7.08)).

באשר למצלמה, הוברר כי תפיסתה היא לצורך תפיסת התיעוד המוסרט של הליך החיפוש בביתה של העוררת הקיים בה וממילא מתקיימת עילת תפיסה. יצוין כי המשיבה הציעה להשיב לעוררת את המצלמה בכפוף להעתקת החומר הקיים בה, אולם לא התגבשה הצעה זו לכלל הסכמה. לאחר שאני שוקל הבקשה ותשובת המשיבה, נראה לי שיש מקום להורות על החזרת המצלמה לידי העוררת, וכך אני מורה.

באשר למחשבים ולמכשירי טלפון, הרי שאין מחלוקת של ממש כי מדובר במכשירים מהם הופקו ראיות. אף אני סבור כי אין המשיבה חייבת בפירוט הראיות שהופקו מתוך מכשירים אלה ואשר יוצגו מטעמה בשלב ההוכחות. הראיות הועברו לעיון העוררת במסגרת הליכי גילוי ועיון בחומר החקירה, והיא יכולה ללמוד ממנו על הראיות אשר הופקו מאותם מחשבים ומכשירי טלפון ועל הקשר ביניהן לבין כתב האישום. חיוב המשיבה בהצבעה על הראיות מתוך אלה שהופקו מהמחשבים וממכשירי הטלפון, אשר ישמשו אותה במשפט, הוא בבחינת שלב שמיעת הראיות, שאין מקומו בהליך ביניים אלא בהליך העיקרי.

טענות העוררת במסגרת הערר המכוונות לאופן איזכורם של דיסקים ברשימת התפוסים שערכה המשיבה, ככאלה המכילים תוצרי חיפוש במחשבים ובמכשירי הטלפון התפוסים ודרישתה של העוררת לפירוט הראיות המרשיעות ביחס לאישומים השונים שבכתב האישום, חורגות מהמסגרת הדיונית של הערר ואין להידרש להן.

סוף דבר שבכפוף לאמור לעיל בעניין המצלמה הערר נדחה.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.