בשם התובע: עו"ד שחר בוטון

בשם הנתבעת: עו"ד אביבה שרון

תביעה בלשון הרע, שעניינה בעיקולים נטענים ועלומים על חשבונות בנק בנסיבות שלא היה בתביעה כדי לבררן. פסק הדין ניתן בהמשך לדיון בתיק שהתקיים היום.

1. את התביעה אין צורך לתמצת, שכן היא נטולת פרטים. היא מחזיקה שני עמודים, ללא נספחים, וכמעט ללא מידע. נאמר בה כי לתובע נכס ברחוב המרכבה 19 בחולון; פרטיו של הנכס לא צוינו; בדיון הוסיף ב"כ התובע כי לשולחו "המון" נכסים עסקיים באותו מקום, כך שהיעדר הפירוט זועק. בגין הנכס היה רשום בעיריית חולון חוב ארנונה, אך לדעת התובע לא ייתכן שהיה חוב, שהרי היה מחזיק (שמא שוכר) המשלם ישירות לעירייה. מה החוב, בגין איזו תקופה, מי המחזיק, והאם לעת חילופי מחזיקים דאג התובע כי המחזיק החדש יירשם – לא צוין בכתב התביעה. בגין החוב המוכחש, נטען, ביצעה העירייה שלושה עיקולים על חשבונות התובע – אילו ומתי, לא צוין. אילו רק טרחה העירייה לשוחח עם התובע, היה העיקול מתייתר, עמדתו. אך היא לא שוחחה וגם לא שלחה לו התראה או דרישה, קרי העיקול הוטל שלא כדין, והרי זה איסור לשון הרע. את תביעתו העמיד על 50,000 ₪, אף שחרף הסכום, המכניס את התובענה בנסיבותיה לגדרי הליך המתברר בסדר דין מהיר, לא פעל התובע כמצוות פרק טז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות").

2. התגוננה הנתבעת: אכן עיקול (יחיד), ביום 3.6.2019, אף הוא כדין. הוא קשור במחזיק בנכס שהודיע לעירייה ביום 1.9.2018 על עזיבתו את הנכס (נספח ג' לכתב ההגנה); הודעת התובע על מחזיק אחר לא באה אלא ביום 6.6.2019, לאחר הטלת העיקול; איש לא שילם את חובות הארנונה מינואר ועד יוני 2019, גם לאחר משלוח התראות לתובע (כמחזיק הרשום), בכתובתו הרשומה למשלוח, עד שהוטל העיקול ביום 3.6.2019. העיקול הוטל אפוא כדין, וממילא עומדות לעירייה ההגנות שבסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

3. דיון התקיים היום. בראשיתו ביקשתי לברר עם התובע באמצעות בא כוחו מדוע לא הגיש את התביעה בסדר דין מהיר; תשובה מניחה את הדעת לא באה, זולת נכונות לתקן, מה שהיה מוליך לו הותר לו לעשות כן לכך שבמקום שהדיון היום יהיה דיון מקדמי יחיד טרם הוכחות, יהיה צורך בדיון מקדמי נוסף, אגב תיקון כתבי טענות. ועוד ביקשתי לברר, שעה שהתביעה עצמה לכאורה אינה סוקרת אפילו את הרצאת העובדות המהותיות, כמצוות תקנה 71 לתקנות, וממילא אינה מציגה ולו מסמך אחד לרפואה, האם אין הצדקה למחיקת ההליך, ככזה שאינו מגלה עילה, כמצוות תקנה 100 לתקנות. השיב ב"כ התובע והעלה הצעה דיונית: כי ב"כ הצדדים ישלימו טענותיהם, על יסוד החומר הקיים בתיק, ובית המשפט יכריע. קרי, אם תאמץ זאת הנתבעת, הצדדים מוותרים על הצגת ראיות נוספות ועל חקירת עדים, ומסמיכים טענותיהם על כתבי הטענות ובסיכומים, ובית המשפט יכריע בפסק דין מנומק. ב"כ הנתבעת ניאותה כמובן למתווה הבלתי-שגרתי, אך כזה האפשרי בדין ושומר על זכויות הצדדים: מחיקה אינה מקימה מעשה בית דין ופותחת פתח להתדיינויות עתידיות; הגשת כתבי טענות מתוקנים גוזלת מאמץ וזמן; והכרעה במתכונת האמורה מביאה את הדברים לכלל סיום.

4. כך נעשה. ב"כ הצדדים השמיעו עמדתם, תוך חזרה על האמור בכתבי הטענות. ב"כ התובע ביאר כי המדובר לשיטתו בעיקול שלא כדין, וכי שומה היה על העירייה נוכח המידע שלפניה לעשות מאמץ רב יותר לאתר את התובע טרם הטלת העיקול, בפרט שדואר ששלחה לנכס כאילו היא כתובתו של התובע חזר בלא שנדרש. ועוד הציע: תציג העיריה מה כתובת התובע הרשומה במשרדיה למשלוח דואר, שהרי אין זו כתובת הנכס אלא כתובתו הפרטית, ברח' רזיאל 5 בחולון, כך הציע בא כוחו. השיבה ב"כ הנתבעת: הכתובת הרשומה היא זו שצוינה במסמכים, בכתובת הנכס עצמו, ואם לא טרח התובע לעדכן כתובתו, ילין על עצמו. אין על העירייה, הנדרשת להתמודד בסיוע שלוש פקידות עם פיקוח על תשלומי הארנונה של כ-70,000 בתי אב וכ-9,000 עסקים, הנטל להתקשר לכל בעל נכס על מנת לברר עמו שמא הושכר הנכס ומדוע לא הכריז השוכר על החזקתו ודאג לתשלום.

5. לאחר שמיעת הצדדים והעיון במסמכים, הרי שדין התביעה להדחות. כיוון שמדובר בתביעה שחלה עליה הוראת תקנה 214ב לתקנות, קרי עליה להתברר בסדר דין מהיר, אזי כמצוות מחוקק המשנה אנמק בתמציתיות.

6. הקושי הבסיסי בתובענה לא הופג, גם במתווה המקוצר שהציע ב"כ התובע: המדובר בתביעה שאינה מגלה עילה. אכן, הטלתם או הותרתם של עיקולים שלא כדין יכולה להיחשב עיונית כהוצאת לשון הרע. אולם אם הנפגע מן הפרסום חפץ לתבוע בגין הפרסום, עליו לבאר מה היה הפרסום, מה נסיבותיו, היכן פורסם ובאיזה הקשר. אמירה סתמית שלפיה הוטלו עיקולים, בלי שנדע היכן (ובעניין זה יש מחלוקת), כמה עיקולים (וגם כאן מחלוקת), בגין מה ומתי, לא די בה כדי להוות בסיס ולו ראשוני של הוכחת הפרסום, שיאפשר לבית המשפט אם לא יבסס הנתבע הגנה לבחון את הפיצוי הנדרש. וכאן, שעה שהתביעה אינה מגלה דבר ומכתב ההגנה קשה לחלץ השלמה למה שלא נאמר בכתב התביעה, הרי שלפנינו תביעה שמראש ניתן היה לשקול אם לסלקה על הסף בהיעדר עילה; ועתה ניתן לדחותה בהיעדר עילה.

7. מובן שדי בכך להביא לדחיית התביעה, ויתר ההערות הן בבחינת למעלה מן הצורך. התובע טוען כי העיקולים (שלפחות שניים מהם מוכחשים) היו שלא כדין, ולכן אין העירייה יכולה להתגונן בהגנות דוגמת זו שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. אולם מכתב התביעה אין כל דרך לדעת האם העיקולים אכן הוטלו שלא כדין. אפילו ההתדיינות שבין ב"כ הצדדים בשאלה האם ההתראה נשלחה לכתובת הנכונה אם לאו נטולת נפקות, שעה שב"כ התובע ביאר שלשולחו יש "המון" נכסים באותה כתובת ממש, וכי החוב נסב על נכס אחר מזה שאליו התייחסה העירייה בהגנתה. אם אלה פני הדברים, ואיננו יודעים אפילו איזה נכס, איזה חוב, ואילו נסיבות, מובן שלא ניתן לקבוע כי הערייה פעלה שלא כדין.

8. ואפילו אם נניח שהחוב והעיקול האחד שבו הודתה העירייה נסבה על אותו נכס ואותן נסיבות שציינה העירייה בכתב הגנתה: אין בכך להועיל לתובע. הנתונים המעטים שלפני בית המשפט ודאי אינם מצביעים על עיקול שהוטל שלא כדין. קו פרשת המים (לשיטת ב"כ התובע) הייתה כתובתו הרשומה בעירייה של התובע – האם ברחוב המרכבה 19 או שמא בביתו הפרטי. לכך יש מענה מספק בנספחים ד', ה' ובעיקר ו' לכתב ההגנה, הם המסמכים שהציגה העירייה. צוין בנספח ו', היא התראת העירייה לתובע טרם נקיטת הליכי גבייה: "מנדלברג יצחק המרכבה 19 חולון". ביקשתי לברר עם ב"כ התובע, האם אין זה שמו וכתובתו של המשלם כפי שהוא רשום בעירייה, אותה כתובת שב"כ התובע הציע כי העירייה תאתר לאחר הדיון מהו, כדי להראות שהפניות נשלחו לכתובת הלא-נכונה? השיב: "חד משמעית" לא מדובר בשם וכתובת המשלם. והנה עיון בנספח הנ"ל מגלה כי תחת המילים "מנדלברג יצחק המרכבה 19 חולון" מצוין, באותיות של טל ומטר אמנם "שם וכתובת המשלם". קרי, מה שרשום במשרדי הארנונה, לפחות ביחס לנכס המסוים שהניב חובות, הוא שמכתבים לתובע יש להפנות לכתובת שאליו הופנתה ההתראה.

9. לאמור יש להוסיף כי מקור כל התקלה הוא כמובן באי-יידוע כיאות לעירייה. בניגוד לנטען בכתב התביעה, שלפיו אין חוב כיוון שיש מחזיק המשלם בגין הנכס, ביום 1.9.2018 עזב המחזיק הקודם, ודאג למסור הודעה לעירייה על כי המחזיק שב להיות בעליו של הנכס, הוא התובע (נספח ג'). התובע מצדו, חרף חובתו שבסעיף 325 ו-326 לפקודת העיריות, לא דאג למסור הודעה על כי אחר מחזיק בנכס, אלא לאחר שכבר הוטל העיקול. הודעות שנשלחו לכתובתו הרשומה בקשר עם הנכס האמור, ובהן התראות, לא סייעו. והנה, התובע הוא שפעל בדרך שהובילה להטלת העיקול, ואין לו מה להלין על העירייה.

10. אחרונה, הוסיף התובע: אך הנה מהודעת המחזיק הקודם שעזב (נספח ג') ומנוסח הסכם השכירות עם המחזיק החדש (נספח ד') ניתן היה לחלץ את פרטי התובע הנכונים ולפנות אליו, ולו טלפונית, טרם הטלת עיקול. נוסח הסכם השכירות החדש ודאי אינו יכול לסייע לו, שהרי הוא הציגו לעירייה רק לאחר הטלת העיקול, כעולה ממנו מפורשות. ואשר להודעת המחזיק, שבה צוין כי התובע מתגורר ברח' רזיאל, הודעה המוגשת בלא כל תיאום ואישור עם הבעלים-המחזיק מעתה, קשה לומר כי זו אסמתכא ברורה לכך שבעלי הנכס העתיק את כתובתו לצורך משלוח דואר. ב"כ התובע לא הצליח להציג כמובן תקדים לקביעה שלפיה די היה באמור כדי לחייב את העירייה כדי לדאוג לערוך חיפוש אקטיבי אחר התובע בכתובת שונה מזה שהוא רשום בה, טרם נקיטת הליכי הגבייה (והשוו, בהקשר קרוב יחסית אך שונה, באשר למקרים החריגים שבהם ניתן להטיל על העירייה חובה פרואקטיבית לאיתור המחזיק הנכון, דעת המיצוע של כב' השופטת ארבל ב-בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008), חריגים שהמקרה שלפנינו ודאי אינו נמנה עמם).

11. תוצאת האמור היא אפוא ברורה: התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאותיה הריאליות של הנתבעת: לא רק שחדל בהמנעותו מלדווח כדין על שינויי המחזיקים בנכס, ולא דאג שהכתובת שלו כנישום בקשר עם הנכס תהיה מעודכנת באופן שיבטיח שמכתבי התראה יגיעו ליעדם, אלא שלבסוף ביקש לתלות את הקולר בצוואר העירייה וזאת בתביעה נטולת פרטים ועיגון. רק נוכח דרך הסיום המהירה של ההליך, ההוצאות (הנסבות על כתב ההגנה וההתייצבות לדיון האחד שהתקיים) הן על הצד הנמוך. התובע יישא בשכ"ט הנתבעת בסכום של 12,000 ₪, סכום שישלם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ט טבת תש"פ, 26 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.