בפני בקשה לסילוק על הסף תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בכובעם כבוררים, בטענה שהתרשלו בקיום הליך בוררות בינה לבין אחרים, הכל כפי שיבורר להלן.

רקע והשתלשלות ההליכים

1. בין התובעת לבין אחרים התקיים הליך בוררות, בו שימשו הנתבעים כבוררים. על פי ס' 1 לכתב התביעה, הבוררות החלה לפני כשנתיים, התקיימו במסגרתה כ- 10 דיונים ונכתבו מאות עמודי פרוטוקול, הוגשו אלפי מסמכים, ובראשית שנת 2019 ניתן בה פסק דין חלקי.
2. ביום 29.10.19 הגישה התובעת בקשה ל"צו עשה זמני דחוף", בו ביקשה לחייב את הנתבעים "לעמוד בהחלטתם ליתן פסק דין באופן מיידי כמבוקש / או לחילופין ליתן לתובעת הסבר מניח את הדעת מדוע זה לא ניתן פסק דין כמתחייב מהחלטתם" (ס' 10 לבקשה).
3. כעבור יומיים, ביום 31.10.19, הוגש כתב התביעה בהליך העיקרי, בו טענה שהנתבעים "התרשלו כלפי התובעת או הפרו את החובות החקוקות שפורטו לעיל באופן שהסב וממשיך להסב לתובעת ממון רב" (ס' 8 לכתב התביעה). במאמר מוסגר יצוין שאין בכתב התביעה אזכור כלשהו של החובות החקוקות שלכאורה הפרו הנתבעים.
4. ביום 4.11.19, ובטרם לקחו הנתבעים ייצוג משפטי, השיבו בקצרה לבקשה לסעד הזמני. על פי התשובה, טענו הנתבעים שהם כבוררים אינם רואים עצמם צד לתביעה, ועל כן מבקשים לדחות התביעה על הסף, ושאין עליהם חובה ליתן את פסק הבוררות במועד כלשהו, שכן על פי שטר הבוררות, היא אינה מוגבלת בזמן. הנתבעים הוסיפו ואמרו כי "למעלה מהצורך, מודיע בית הדין כי סביר וצפוי שתינתן החלטה סופית בתיק בתוך 45 יום."
5. בתשובה השיבה התובעת שהיא מסכימה שפסק הבוררות יינתן בתוך 45 יום, והבקשה לסעד זמני נמחקה.
6. ביום 23.12.19 הגישו הנתבעים בקשה למחיקת התביעה על הסף ולחלופין, לחייב את התובעת בהפקדת ערובה. בבקשת הנתבעים מספר נימוקים, הראשון שבהם הוא שמי שחתום על כתב התביעה כמנהלה של התובעת מצוי בפשיטת רגל ועל כן אינו רשאי להיות מנהלה ולהגיש התביעה בשמה. כמו כן נטען, שכתב התביעה אינו מגלה עילה נוכח החסינות המוקנית לבוררים. בנוסף, טענו הנתבעים שהתביעה טרדנית וקנטרנית ונועדה להפעיל לחץ על הבוררים בטרם ייתנו את פסק הבוררות, ושהתובעת התחייבה במסגרת שטר הבוררות שלא לתבוע את הבוררים. כמו כן ביקשו הנתבעים לחייב את התובעת בתשלום אגרה כחוק.
7. ביום 23.1.20 הגישה התובעת תגובתה לבקשה, במסגרתה טענה ש"התובעת אינה פושטת רגל", וכי על ההחלטה לבטל את ההפטר למנהלה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. התובעת התעלמה בתגובתה מטענת הנתבעים לפיה דין התביעה להימחק על הסף בהעדר עילה נוכח חסינותם, ונוכח הוויתור המפורש שוויתרה על זכות התביעה נגדם במסגרת שטר הבוררין. לפיכך, הוריתי לתובעת להשלים טענותיה בנוגע לחסינות הנתבעים מפני תביעת רשלנות בגין התנהלותם כבוררים.
8. בתשובה המשלימה, הודיעה התובעת שביום 26.1.2020 ניתן פסק הבוררות. במסגרת זו העלתה התובעת שלל טענות כנגד פסק הבוררות הסופי, אשר מטבע הדברים לא נטענו בכתב התביעה, שכאמור הוגש לפני שניתן פסק הבוררות. בנוסף, במסגרת תגובה משלימה זו העלתה התובעת לראשונה טענה כנגד הבוררים כאילו הפרו את חובת הנאמנות כלפיה, כאשר בפסק הבוררות הסופי נזכרה נתבעת אחת (המכונה "ריידר ישראל"), המצויה בפירוק, ולא נזכרה נתבעת אחרת (המכונה "ריידר אנגליה"). בהזדמנות זו נזכרה התובעת גם לטעון שלא חתמה על שטר הבוררות.

דיון והכרעה

1. סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע כי לא ניתן להגיש תביעה כנגד בוררים, בגין עוולות שעשו במסגרת מילוי תפקידם השיפוטי:

"רשות שופטת אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות-שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

מנגד, סעיף 30 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968, (להלן ולשם קיצור: "חוק הבוררות") קובע מהן העילות בגינן כן ניתן לתבוע בוררים:

"בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות. מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה". 

1. על היחס שבין הוראות החוק האמורות עמד בית המשפט ברע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים, פ"ד נז(5)697) (להלן: "פס"ד ברנוביץ") בקבעו כדלקמן: 

"שיקולי מדיניות משפטית רחבים אכן מצדיקים פריסת הגנה על מנגנוני השפיטה, והבוררות בכלל זה, מפני זעזועים ואי-יציבות. חשיפתו של נושא משרה שיפוטית או בורר לסכנת תביעה אישית היא סכנה מוחשית העלולה לפגוע במהלכה של מלאכת ההכרעה במחלוקת, לחשוף אותה למערכות לחצים והשפעות, ובסופו של יום לפגוע באינטרס ציבורי רב חשיבות. זהו הטעם שבגללו ניתנה חסינות אזרחית מלאה לנושאי תפקיד שיפוטי, כעולה מסעיף 8 לפקודת הנזיקין. עם זאת דינו של בורר לא הושווה באופן מלא לזה של שופט. המחוקק ראה לנכון להעמידו בחזקת אחראי כלפי בעלי-הדין במגזר צר של אחריות הנוגעת למעשי מעילה באמון אשר הסבו להם נזק. מקור האחריות בחובה שחב הבורר כלפי בעלי-הדין אשר מינו אותו לתפקיד. בזאת ראה המחוקק להבחין את הבורר מבעל משרה שיפוטית ממש...

המסקנה העולה מדברים אלה, ומפועלם המצטבר של סעיף 30 לחוק הבוררות וסעיף 8 לפקודת הנזיקין, היא כי הבורר יהיה חסין מתביעה אזרחית בכל עוולה נזיקית, להוציא עוולות בגין מעשים או מחדלים שכרוך בהם מניע פסול המגיע כדי מעילה באימון. בדרך זו הוצבה נקודת האיזון בתשתית אחריותו של הבורר כלפי המתדיינים: נתונה לו חסינות מתביעה על ביצוע תפקידו ברשלנות, בחריגה מסמכות שלא מדעת, או תוך סטייה מדרישות השקידה, המיומנות והמקצועיות. מנגד, הוא נתון לתביעה על מעילה באימון ובצוע תפקידו מתוך מניע פסול".

1. אמנם מעטה הפסיקה הנוגעת לפרשנות המונח "מעל הבורר באמון שניתן בו" הנזכר בס' 30 לחוק הבוררות, אולם נקבע כי היחס לתביעות על פי ס' 30 לחוקר הבוררות דומה ליחס לתביעות בעילה של תרמית, דהיינו כי על הטוען לכך נטל ראיה מוגבר:

"לעניין הוכחת הטענה של "מעילה באמון" ר' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, (תל -אביב 2005), מהדורה רביעית, כרך א', עמ' 466:

"המונח "מעל באמון" דורש הרבה מעבר ל"אינו ראוי עוד לאמון הצדדים" הנזכר בס' 11 לחוק, אמר ביהמ"ש. על התובע לפי ס' 30 לחוק להוכיח כי לתובע הייתה כוונת זדון, מרמה, וכד'".

מאחר ולתובע היו ידועות הנסיבות והעובדות הנטענות עוד קודם למתן פסק הבורר, אולם הוא בחר להעלות את טענותיו רק לאחר מתן פסק הבורר, יידרש התובע לעמוד ברף הוכחה גבוה להוכחת טענותיו." (תא (ת"א) 1660/99‏ ‏מרום עזריקם נ' ברזילי מרדכי (16.10.07))

1. במקרה שבפני, אין בכתב התביעה טענות ל"כוונת זדון, מרמה וכיוצא בזה", אלא לרשלנות בלבד. גם לאחר הגשת הבקשה לסילוק על הסף, לא ביקשה התובעת לתקן תביעתה ולהוסיף עילות אלה. לפיכך, כתב התביעה אינו מגלה עילה. אמנם, בתשובה המשלימה לבקשה לסילוק על הסף נזכרה התובעת להעלות טענות כגון אלו שנזכרו בפס"ד ברנוביץ. אולם תשובה זו אינה מגדירה את עילת התביעה, ואינה תוחמת את הפלוגתאות בין הצדדים.
2. די בכך על מנת לקבוע שכתב התביעה אינו מגלה עילה, ודין התביעה להימחק על הסף.
3. יתרה מזו. אך יומיים לפני שהוגש כתב התביעה הגישה התובעת עצמה בקשה לחייב את הנתבעים ליתן את פסק הבוררות בהקדם האפשרי. משמע, במועד הגשת התביעה נתנה התובעת אמון מלא בנתבעים, ולא סברה שבליבם של הבוררים מקננת כוונת זדון או מרמה. היפוכו של דבר, התובעת ביקשה אך לזרז את הנתבעים בביצוע מלאכתם. התובעת אינה מפרטת בתשובתה מה אירע בין מועד הגשת התביעה לבין מועד הגשת התשובה שגרם לה לשנות טעמה מן הקצה אל הקצה, ולחשוב שבלב הנתבעים מקננת כוונת זדון ומרמה, וכי הם מועלים באמונה, למעט, כמובן עצם מתן פסק הדין שתוצאתו אינה לשביעות רצונה.
4. למעשה, עיון בתשובה המשלימה מעלה שרק אי שביעות רצונה של התובעת מהעובדה שבכותרת פסק הבוררות צוינה החברה המכונה "ריידר ישראל", ולא החברה המכונה "ריידר האנגלית", היא שגרמה לה לחשוב שהנתבעים נהגו בכוונת זדון נגדה, תוך הפרת אמונה. במילים אחרות, עילת התביעה, ככל שקיימת, לא הייתה קיימת במועד הגשת התביעה, ונולדה רק לאחר מכן.
5. בנוסף, התובעת הגדילה לעשות בתשובתה וטענה שכוונת הזדון והמרמה של הנתבעים החלו לפני שניתן פסק הבוררות הסופי. לטענה זו לא הביאה התובעת ולו ראשית אסמכתא, או אפילו נימוק. טענות התובעת מבוססות כל כולן על פסק הדין, אשר לשיטתה מוכיח את כוונת הזדון של הנתבעים.
6. כך, טוענת התובעת כי "כעת עם מתן פסק הדין ... רק נגד "ריידר" אשר כאמור פורקה זה מכבר בתאריך 29.5.19, הנתבעים במו ידיהם בחרו לקבור חוב זה ואיתו גם את התובעת ואין לך חוסר תום לב וחוסר נאמנות יותר ממעשה זה." אלא שלא היא. למרבה הצער, אין זה מקרה יחידי בו עיכוב במתן פסק דין הביא לכך שהנתבע ירד מנכסיו באופן שמקשה על גביית הסכום הפסוק. לא כל עיכוב כאמור מצביע על חוסר תום לב או חוסר נאמנות. מדברי התובעת עולה שהנתבעים ניהלו הליך מורכב, במהלכו קיימו עשר ישיבות, הוגשו להם אלפי מסמכים, נתנו פסק דין חלקי ופסק דין סופי, וכל זאת במשך כשנתיים, או שנתיים וחצי. איני סבורה שהתנהלות זו לכשעצמה מגלה חוסר נאמנות או חוסר תום לב, ולבטח לא מעילה באמון בכוונת מרמה, כנדרש בס' 30 לחוק הבוררות.
7. גם בתשובתה לבקשה למחיקה על הסף התובעת אינה מצביעה על קשרים פסולים בין הנתבעים לבין הצד השני לבוררות, אינה טוענת שהבוררים הפרו חובת גילוי כלשהי כלפיה, ואינה טוענת שהם קיבלו טובת הנאה כלשהי שאינה כדין. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי שאפילו התשובה מצביעה על עילת תביעה נגדם. איני סבורה שס' 30 לחוק הבוררות מקנה לכל בעל דין שאינו מרוצה מתוצאת הבוררות להגיש תביעה כספית כנגד הבוררים, שאלמלא כן, ייפגע מוסד הבוררות באופן משמעותי.
8. נוכח התוצאה אליה הגעתי, סברתי שאין מקום להתייחס ליתר טענות הצדדים, ובהם מעמדו של מר משה יעקובי, שטר הבוררות והחתימות עליו וכיוצ"ב.
9. יצוין, כי אלמלא הייתי דוחה את התביעה על הסף, היה מקום לחייב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. ס' 353א' לחוק החברות קובע שכאשר תביעה מוגשת על ידי חברה, הכלל הוא שהיא תחויב בהפקדת ערובה, ואילו הפטור מהפקדה הוא החריג. על החברה מוטל הנטל להראות שהיא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה, או קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פטור מהפקדת ערובה, ובהן סיכויי ההליך. (ר' רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ (11.2.09)).
10. במקרה שבפני, בתשובתה לבקשה להפקדת ערובה לא התייחסה התובעת למצבה הכלכלי, מעבר לטענה הכללית לפיה היא "אינה פושטת רגל". לא ברור מתשובתה זו אם התובעת חברה פעילה, אם יש לה נכסים מהם ניתן להיפרע וכיוצ"ב. מעבר לאמור, כפי שפירטתי לעיל, אני סבורה שסיכויי ההליך נמוכים במיוחד, באופן שוודאי לא מצדיק חריגה מהכלל לפיו כאשר חברה יוזמת הליך בבית המשפט, יש לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.
11. לפיכך, אלמלא סברתי שיש מקום לסילוק התביעה על הסף, הייתי מחייבת התובעת בהפקדת ערובה. כיוון שהתובעת העמידה את סכום התביעה על 1,051,000 ₪, היה מקום לחייבה בהפקדת ערובה בסך 80,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעים.
12. סוף דבר, אני מוחקת התביעה על הסף. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, ח' ניסן תש"פ, 02 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.