לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת עבודה מיום 9.1.19 במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 המבוטחת ע"י הנתבעת 4.

אין צורך להאריך ולחזור על שלל הטענות והעובדות היות והמחלוקת ממוקדת מאד ופשוטה למדי.

התאונה איננה מוכחשת, גם נסיבותיה והסיבה לה אינן במחלוקת, בעניין זה העידו התובע וכן מהנדס הנתבעת 1 מר ליאוניד גרונט, שני העדים היו מהימנים מאד, עדותם השתלבה האחת בשנייה, הסתבר כי בעקבות התאונה נערך תחקיר (אשר לא הוגש) ומי שהופקד על יצירת הפתרון (מתקן אליו אתייחס בהמשך) הוא דווקא התובע וכי העובדות הינן כדלקמן:

ביום התאונה נוצר צורך להרים חלק מכונה כבד (כ-350 ק"ג) שהיה מונח על שולחן העבודה, לצורך ההרמה נעשה שימוש באמצעי ההרמה היחיד שהיה במפעל והוא המלגזה וכן רצועות הרמה ייעודיות (שכבר עתה ייאמר שאין לא טען שהן תקולות או שיש בהן כשלעצמן פגם כלשהו), הרצועות נקשרו סביב שיני המלגזה מצד אחד וסביב החלק (שהיה חלול במרכזו) מצד שני.

הנתבע 2 הוא נהג המלגזה המבוטחת ע"י נתבעת 4 הרים את שיני המלגזה וכשנמתחו הרצועות התרומם גם חלק המכונה הכבד. המטרה הייתה לייצבו להעמידו בשלב הראשון ואז לשנות מעט את מיקום הרצועות ולהעבירו למיקום אחר.

החלק הורם ואז בשלב כלשהו החליקו הרצועות מעל שיני המלגזה והחלק הכבד נפל ופגע בידו של התובע שעמד בסמוך.

אין חולק והדבר עלה כאמור מהעדויות שבמפעל אין אמצעי הרמה אחר מלבד המלגזה, לאחר התאונה ובעקבות התחקיר הוחלט לבנות מתקן מיוחד אשר מורכב על המלגזה ואשר תפקידו למנוע החלקת רצועות, המתקן נבנה ע"י התובע, לא הוצג אישור יצרן או משרד הרישוי אך נטען במענה לשאלת ב"כ הנתבעת 3 כי המתקן אושר ע"י בודק מוסמך.

איש מהצדדים לא טען כלפי מהימנות הגרסאות העובדתיות (ולא בכדי) וכעת המחלוקת היא משפטית בלבד ונוגעת לשאלת סיווג התאונה וככל שלא מדובר בתאונת דרכים, בשאלת האחריות והאשם התורם.

ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ, הטיעונים הוקלטו, הנתבעות 1 ו-4 הגישו הפניות לפסיקה ואין לי צורך לחזור על הדברים שכן הכל מצוי בתיק וההכרעה תנומק באופן תמציתי ובהיקף הנדרש ותו לאו.

סיווג התאונה

עמדת הערכאות הבכירות כיום היא שיש לפרש בצמצום את תחולת חוק הפלת"ד על תאונות "גבוליות" ויש להימנע מהנטייה (אשר במהלך 4.5 העשורים האחרונים רווחה כל פעם מחדש) להרחיב עוד ועוד את תחולת חוק הפלת"ד על מקרים שבהם מתעורר ספק ממשי בשאלת תחולתו.

במקרה דנן אין חולק שמדובר ברכב מנועי וקביעה זו לא מצריכה דיון.

אין חולק שנעשה שימוש בכוח המכני של המלגזה וגם בנקודה זו לא נדרש דיון.

נוכח אופייה של המלגזה ככלי רכב שהוא כלי עבודה ייעודי, המחלוקת נוגעת אך ורק לשאלה אחת ויחידה, האם בעת התאונה שינתה המלגזה את ייעודה?

ב"כ הנתבעים 2-3 הפנה לכך שהנתבעות 1ו-4 לא הציגו את ספר הרכב או חוברת הוראות השימוש והוראות הבטיחות של המלגזה. עניין זה כשלעצמו לא מחייב קביעה שנעשה שינוי ייעוד בעת התאונה ברם לפחות מהפן הראייתי יש בו טעם לפגם והוא מחזק את טענת הנתבעות 2-3.

אין ולא יכול להיות מצב שמלגזה (המקבלת רישוי צמ"ה ממשרד התחבורה) לא מגיעה עם ספר רכב/שימוש/הוראות בטיחות, הדין לא מאפשר זאת, גם לא ניסיון החיים וההיגיון הבריא. במפעל מסודר כמו הנתבעת 1 שהקפידה על הדרכות ושמירת טפסי ההדרכה החתומים, היה צריך לשמור גם את ספר הרכב/ההוראות יחד עם שאר מסמכי הרכב והרי קצין הבטיחות אחראי גם על נושא כלי הרכב הייעודיים, מעקב אחריהם, הטיפול בהם וכיו"ב.

לא הייתי מופתע אם בספר היה מופיע איסור על הרמת משאות שלא על גבי שיני המלגזה לצד איסורים אחרים. כאמור אינני קובע שספר הרכב מעיד בהכרח על ייעוד המלגזה אך היעדרו כאמור, מחזק את עמדת נתבעות 2-3.

דומני שמהפן העובדתי, דווקא הודעת הנתבעת באמצעות עדות המהנדס מטעמה לפיה נבנו באופן עצמאי במפעל תוספת או מתקן על מנת לאפשר הרמת משאות באמצעות רצועות מעידה על כך שמדובר למעשה בשינוי, שינוי ייעוד. חזקה על יצרן מלגזות שקיבל תו תקן ואישור למכור את תוצרתו בישראל (ובעולם) שצייד את הכלי בכל אמצעי בטיחות הנדרש לייעודו המקורי, מקל וחומר כאשר מדובר בענקית הרכב –טויוטה (יצרנית המלגזה).

הנתבעות 1 ו-4 שידעו היטב מה מתכוונים לטעון נתבעים 2-3 לא הביאו שום ראיה לפיה המלגזה מיועדת להרים משאות הקשורים ברצועה לאחת משיניה או לשתיהן, אין בנמצא שום פסק דין עדכני של ערכאה מנחה או מחייבת על פיו הרמת משאות באופן דומה לזה שנעשה כאן היא בגדר ייעודה של מלגזה. פסקי הדין שהוזכרו בהשלמת הטיעון בכתב מטעם נתבעות 1 ו-4 אינם רלוונטיים למקרה כאן, אף אחד מהם לא עוסק בהרמת מטען באמצעות רצועות ואף אחד מהם לא מתווה מדיניות לפיה כל שימוש שמאן דהוא יחליט לעשותו, נופל בגדר הייעוד. אפשרויות השימוש הן בוודאי מגוונות, חלק מאותן אפשרויות מגוונות נכנסות לגדר הייעוד, חלק אחר מהן, לא.

עצם העובדה שבמפעל הנתבעת 1 "נהוג" היה לבצע הרמות באמצעות המלגזה איננה הופכת את הנוהג לייעוד הטבוע במלגזה. ניתן לבצע דברים שונים ומשונים עם כמעט כל כלי, חפץ או מכונה אבל אין הדבר הופך אותן בהכרח למיועדות לכך.

מלגזה יש כמעט בכל מפעל ומחסן, בארץ ובעולם. יצרני מלגזות יש לרוב, מספר הדגמים-כחול אשר על שפת הים, תאונות מלגזות הן למרבה הצער עניין שבשגרה ובכל זאת אין בתיק כאן לא הוראת יצרן, לא תקן, לא מפרט ולא שום אחרת ששימוש כזה כמו שנעשה כאן-נמצא בגדר ייעודי מלגזה, כל מלגזה דומה, לאו דווקא זו המעורבת כאן. כך גם אין שום פסק דין אשר ינחה או יחייב (ובכלל) כיום שהרמת משאות הקשורים ברצועות (תקינות ותקניות ככל שיהיו) באמצעות שיני מלגזה מצוי בדר ייעודיה.

ב"כ הנתבעות 2-3 הפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 65581-10-13 שם סקר בית המשפט פסיקה הנוגעת לשאלות שהיו שם במחלוקת (וחלקן לא רלוונטי למחלוקת כאן) והפנה לע"א 7481/00 מפי כב' השופט א. ריבלין שקבע כי שימוש ארעי בשיני כף מחפר לעיגון רצועות להרמת משאות הוא בגדר שינוי ייעוד.

בית המשפט המחוזי בחיפה אימץ את העיקרון לעיל והחיל אותו גם על המקרה שלפניו תוך שהוא מציין שגם שם, לא הוצגו ספר הרכב או ראיות שיעידו על הייעוד המקורי-נטל הרובץ על הטוען לקיומה של תאונת דרכים.

משכך יש לקבוע ולמצער במאזן ההסתברות הנדרש כי לא הוכח שהתאונה ארעה תוך כדי שימוש במלגזה למטרתה הייעודית וכי במועד התאונה בוצע למעשה אלתור המשנה את ייעודה (והופך אותה למעין מנוף הגם שלמטרת הרמה קיים ציוד ייעודי שמשום מה לא מצוי אצל הנתבעת 1). לכאורה גם המתקן בו נעשה כיום שימוש הוא בגדר אלתור שמשמש לשינוי ייעוד.

ומילה לסיום גם אם אין בה כדי לקבוע מסמרות ביחס להכרעה כאן, סבורני כי על בית המשפט להימנע מלתת גושפנקא לשימוש חורג ומאולתר היוצר סיכון גבוה יותר בכלי רכב מאשר הסיכון הטבוע בשימוש הייעודי הרגיל. חלק לא מבוטל מהגישה המחמירה בפסיקה כנגד מעבידים, רשויות מקומיות, המדינה וכיו"ב נובע מהשאיפה לקבוע רמת בטיחות גבוהה (יותר) שבסופו של יום תיטיב עם כולם, תשמור על בריאות ושלמות הציבור ובטווח הארוך תחסוך משאבים. אין לעודד מעבידים או משתמשים ברכב להיות "וירטואוזים" ולעשות ברכבים שימוש שאולי הוא בעל השראה ומקוריות אך יוצר סיכונים מוגברים, בוודאי כשבנמצא מצויים כלים או רכבים ייעודיים אחרים.

משנקבע כי בוצע שינוי ייעוד, הרי לא בתאונת דרכים מדובר ולכן יש לדון בשאלת חבותה של הנתבעת 1.

כאן הדברים פשוטים מאד, על חובתו המושגית של מעביד כלפי עובדו אין צורך להרחיב, במישור הקונקרטי העיד מהנדס הנתבעת 1 והודה בפה מלא כי בשיטת העבודה במפעל כשהדברים נוגעים להרמת משאות הייתה מאז ומתמיד (ועד לתאונה) מסוכנת, הדבר עלה בתחקיר שנערך ורק לאחר התאונה נבנה אותו אלתור או מתקן שנועד להקטין את הסכנה.

די להקשיב (וכשהתמליל יוגש, גם לקרוא) לעדות התובע והמהנדס כדי להגיע למסקנה לפיה שיטת העבודה עובר לתאונה הייתה מסוכנת, לא סופק הציוד הייעודי לצורך הרמת חפצים כבדים בבטחה, להדרכות (שנעשו) אין ערך אם זו השיטה בה נהגו ולא מצאתי בעובדות ובעדויות דבר מה היכול לבסס אשם תורם מצד התובע.

אשר על כן הנני קובע כדלקמן:

הנתבעות 1 ו-4 חבות כלפי התובע בגין נזקין ככל שיוכחו בתביעה זו.

התביעה נגד נתבעים 2-3 נדחית. היות ומדובר היה במחלוקת כנה, היות ואין למעשה שום סתירה או התחמקות או חוסר מהימנות בגרסאות והיות ושאלת החבות הסתיימה בדיון קצר שהתנהל באופן יעיל וקואופרטיבי, יישאו הנתבעים 2-3 בהוצאותיהם.

בעניין הנזק/הנכות, מתבקשים התובע והנתבעות 1 ו-4 לבוא בדברים ולהודיע תוך 30 יום כיצד בדעתם להתקדם (הפערים בין חוות הדעת אינם גדולים).

לעיון 7.2.21

ניתן היום, כ"ג טבת תשפ"א, 07 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.