ענייננו בערעור על הכרעת המפרק בתביעות חוב שהגישו המערערים בגין תקופת עבודתם בחברה שבפירוק.

תמצית טענות המערערים:

1. טוענים המערערים כי הועסקו בחברה שבפירוק במשך תקופות שונות וסיימו את עבודתם בחברה עם הפסקת הפעילות בחברה באופן פתאומי עקב מצבה הכלכלי, דבר אשר הביא להפסקת עבודתם מבלי שיזכו לקבל את מקצת הזכויות המגיעות להם בגין תקופת עבודתם וסיומה. עת ניתן צו פירוק בחודש 09/2018 ומינוי מנהל מיוחד, הגישו המערערים תביעות חוב בגין רכיבי שכר שונים אשר לא שולמו להם במהלך עבודתם בחברה לרבות אי תשלום פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת.

2. טוענים המערערים כי שגה המנהל המיוחד, עת לא אישר חלק מהרכיבים אותם תבעו בתביעות החוב אשר לטענתם הגיעו להם מכוח צו ההרחבה שחל עליהם בענף הבניה וכן לא אישר רכיבי תביעה אשר הגיעו להם עקב סיום יחסי העבודה. עוד מוסיפים המערערים לטעון כי בשל העובדה כי הינם תושבי הרשות הפלסטינית לא יכלו להגיע אל מנהלי החברה ולברר את מעמדם מאחר והיתרי העבודה שהונפקו להם על ידי החברה שבפירוק בוטלו, ולא היתה להם כל אפשרות לצאת לשטחי מדינת ישראל. טוענים המערערים, כי הסדרת העסקתם היתה באמצעות מדור תשלומים של לשכת התעסוקה, אשר באמצעותה הנפיקה להם תלוש שכר ואף הפרישה חלק מזכויותיהם ישירות ללשכת התעסוקה. עוד מוסיפים המערערים לטעון, כי אין הלימה בין הדיווח של החברה שבפירוק ללשכת התעסוקה בדבר שכרם לבין מה ששולם בפועל.

3. טוענים המערערים כי בהכרעת המנהל המיוחד לא ניתנה כל התייחסות או בירור שערך ביחס לרכיבי החוב אותם דחה. כמו גם טוענים הם כי לחלק מהעובדים דחה המנהל המיוחד רכיבים שונים בנימוק כי לא צורפו לתביעת החוב אסמכתאות ו/או ראיות התומכות בטענותיהם. כך למשל דחה המנהל המיוחד רכיבי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורין מהטעם כי לא הומצא מכתב פיטורין או אסמכתא אחרת.

תמצית טענות המנהל המיוחד:

4. טוען המנהל המיוחד כי במהלך הליך בדיקת תביעות העובדים התברר שהמערערים הגישו את תביעותיהם כשהן לוקות בחסר וללא מסמכים הכרחיים לצורך ההכרעה, כך למשל לא פורט רכיבי התביעה ואופן החישוב. משכך ולפנים משורת הדין, התבקשו המערערים להשלים את המסמכים ולהמציא מסמכים נוספים אשר יש בהם בכדי לתמוך בתביעת המערערים, אולם אלו המציאו רק באופן חלקי מסמכים, אשר מצאו לנכון לצרף.

5. טוען המנהל המיוחד כי עמד בחובת ההנמקה החלה עליו ונימק את הכרעותיו תוך מתן פירוט דחית הרכיבים השונים. עוד הוסיף הוא לטעון, כי בהצלבת המידע שערך עם תביעות עובדים אחרים שהוגשו לפניו, לא ניתן היה לאשר רכיבים שונים שנתבעו ללא צירוף אסמכתאות התומכות ברכיבים אלה. כן טוען המנהל המיוחד כי המערערים העלימו בבקשתם מושא החלטה זו, כי קבע בהכרעותיו את דבר זכאותם ל- 72% פיצויי פיטורין מכוח צו ההרחבה, אשר שולם להם זה מכבר על ידי החברה שבפירוק, אולם מאחר ותשלום נוסף על ידי המל"ל יהווה כפל תשלום, דחה המנהל המיוחד רכיב זה. בנוגע ליתרת פיצויי הפיטורין המהווה 28%,דחה המנהל המיוחד את זכאותם שכן לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה לדרך סיום העסקתם. כמו גם טוען המנהל המיוחד, כי לעניין תקופת העסקתם של המערערים, הסתמך על מסמכים שהופקו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה אשר צורפו על ידי המערערים וזאת בהעדר מסמכים נוספים שהומצאו לידיו, משכך נאלץ לדחות רכיבים שונים אשר נתבעו. המנהל המיוחד התייחס לרכיב החזר הוצאות נסיעה אותו תבעו המערערים: טוען המנהל המיוחד כי צו ההרחבה קובע את זכאות העובדים להשתתפות מהמעביד עד המקסימום וכי הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל. מוסיף המנהל המיוחד לטעון כי המערערים מבקשים החזרי נסיעות לא על נסיעות מרגע כניסתם לשטחי מדינת ישראל אלא על נסיעות בשטחי איו"ש כך שלא ניתן לאמוד אותם ואין המל"ל אמור לשאת בכך בפרט שלא צירפו אסמכתאות לעניין הוכחת רכיב זה.

תמצית תשובתם של המערערים לתגובת המנהל המיוחד:

6. טוענים המערערים כי פוטרו בנסיבות שלא בשליטתם עת החברה הפסיקה את פעילותה וזאת ניתן ללמוד מדוחות הריכוז אשר הופקו ממערכת שירות התעסוקה, לפיהם כל העובדים סיימו את עבודתם בחודש 08/2017 ולא כטענת המנהל המיוחד כי סיימו לעבוד בתקופות שונות. כמו גם טוענים המערערים כי יתרת פיצויי הפיטורין בשיעור של 28% הינה בבחינת חוסר בהפרשות ואינם ובכל הנוגע בין מה שהשתכרו למעשה והפער למול המשכורת הנמוכה יותר שדווחה.

7. טוענים המערערים כי בהתאם לצילום מפת "גוגל" מקום מגוריהם במרחק של כ- 23.2 ק"מ, מרחק אשר אינו מאפשר הליכה רגלית אלא באמצעות תחבורה, ומשכך די בחישוב עלות התחבורה עד להגעת למחסום שטחי מדינת ישראל בכדי להגיע לתקרה המקסימלית אשר זכאים לה המערערים. לטענתם לא דרשו תשלום מלא עבור הוצאות נסיעתם אלא השתתפות בלבד. לטענתם הלכה פסוקה היא כי, נטל ההוכחה בעניין תשלום החזר נסיעות מוטל על המעסיק ולא על כתפי העובד וזאת בניגוד לתפיסת המנהל המיוחד.

דיון

אקדים כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא שדין הערעור להידחות.

8. על נושה המגיש תביעת חוב רובץ הנטל להוכחת תביעתו וזאת לפי מאזן ההסתברויות האזרחי, על מנת לעמוד בנטל זה על הנושה לצרף לתביעת החוב את מלוא האסמכתאות התומכות בטענותיו ובהוכחת קיומו של חוב.

9. כידוע, לבעל התפקיד מסורה סמכות מעין שיפוטית, אשר מקורה בהוראות הדין, במסגרתה בעלת התפקיד רשאי להכריע בתביעת החוב ולקבל את תביעת החוב, לאשר את כולה או חלקה, לדחותה או לדרש ראיות נוספות. כך למשל, בנוגע לנטל הרלבנטי בתביעת חוב: בש"א 29582/00 אברג'יל מאיר נ' הנאמנת לנכסי מרים מעודד,(פורסם במאגרים 2011) (כב' השופטת אלשיך):

" א. נטל ההוכחה בדבר קיום החוב הינו תמיד על הנושה, זאת משום שהנושה הוא זה הטוען לקיום חוב, קרי, הוא זה המבקש להוציא מחברו.....

אמנם, הנאמן אינו בית משפט במלוא מובן המילה, אולם, בשל היותו ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, שחלק מתפקידו הינו לאסוף ראיות ולקבוע תמונת מצב עובדתית, הרי שעל בית המשפט של ערעור לא להקל ראש בקביעות עובדתיות שקבע. יוצא מכך, כי גם עם מידת ההתערבות של בית המשפט של פשיטת רגל בקביעותיו העובדתיות של הנאמן עולה על מידת ההתערבות הנהוגה בקביעותיה של ערכאה שיפוטית הנתונה לערעור, הרי שעדיין, יש לנקוט זהירות בכל הנוגע להתערבות בקביעות אלו, ולא להפכן כלאחר-יד.", ( ההדגשות אינן במקור).

10. בענייננו, לא שוכנעתי כי המערערים עומדים בנטל ההוכחה הרובץ עליהם, להוכחת תביעתם. כך למשל לא הצליחו המערערים להוכיח את טענתם כי סיימו את עבודתם באופן פתאומי, עקב הפסקת פעילות החברה בחודש 08/2017 ובשל כך הינם זכאים לכל הזכויות לרבות פיצויי פיטורין והודעה מוקדמת, כך למשל, העובד שהגיש את בקשת הפירוק, טען כי סיים את עבודתו באוקטובר 2017, כלומר יש אחיזה בראיות ובחומר למה שלמד המנהל המיוחד בראייה רוחבית כי לא בהכרח שכל העובדים סיימו את העבודה באוגוסט 2017. על כן מצאתי ממש בטענות המנהל המיוחד כי נדרשות אסמכתאות נוספות אשר יש בהן בכדי לתמוך בטענותיהם וכי לא ניתן לאשר את רכיבי ההודעה המוקדמת וכן את רכיב פיצויי הפיטורין ללא כל אסמכתא המעידה על פיטוריהם בין אם עסקינן בהפרשות בחסר או שמא מדובר בהשלמה שכן קיים הצורך בהוכחת הזכאות לרכיב זה ואין נפקא מינה כיצד הגדיר זאת המנהל המיוחד עת דחה את רכיב זה. כך ובין היתר, יש קושי העומד בפני המערערים בטענתם בדבר אי הדיוקים בנתוני מרשם רשות האוכלוסין וההגירה.

11. בכל הנוגע לטענת המערערים כי שגה המנהל המיוחד עת דחה את תביעת המערערים לתשלום החזר הוצאות נסיעה, מצאתי ממש בטענות המנהל המיוחד כי על המערערים היה להוכיח את הסכום ששולם בפועל, ושלא ניתן להסתפק בצילומי מסך ממפת "גוגל" כראיה בדבר חישוב ההוצאות עבורם. באשר לטענת המערערים כי נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על המעסיק ולא על העובד לא מצאתי ממש בטענה זו, שכן עסקינן בחברה שבפירוק ובבעל תפקיד אשר מונה לצורך בדיקת תביעות העובדים אשר ברשותו מידע חלקי בלבד ושלא נכח בתקופת המערערים בעבודתם בזמן אמת, כך שאין לייחס לו את כללי העבודה "הרגילים" אשר ניתן ליחסם כאשר מדובר במעסיק במסגרת הליך המתברר בבית הדין לעובדה או את נטלי ההוכחה אשר מוטלים על מעסיק רגיל כך שדומה כי אין מנוס מדרישת אסמכתאות נוספות מהמערערים.

סיכומם של דברים לא שוכנעתי כי המערערים הצליחו לעמוד בנטלי ההוכחה ועל כן לא מצאתי כל הצדקה להתערבות בהחלטות המפרק. לפיכך, אני מורה על דחיית הערעורים.

המערערים יישאו בהוצאות המנהל המיוחד בסך כולל של 4,000 ₪ אשר יועברו למנהל המיוחד מתוך העירבון שהפקידו המערערים. היתרה לאחר מכן תושב למערערים באמצעות בא כוחם.

ניתנה היום, כ"ח שבט תש"פ, 23 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.