1. רכבי הצדדים היו מעורבים בתאונת דרכים, וכל אחד מהנהגים טען כי הנהג האחר סטה מנתיבו ואחראי לתאונה.

התובע, מורה לנהיגה, העיד כי בזמן שנתן לתלמיד שיעור נהיגה, חלף בצומת בנסיעה ישר, בנתיב הימני, כאשר משאית שהייתה בנתיב משמאלו סטתה מעט ימינה, ותוך כדי כך, פגעה העגלה של המשאית ברכבו. התובע הסביר כי ביציאה מהצומת, על אי התנועה מימין, נמצא עמוד חשמל אשר מנע אפשרות כי יסטה ימינה על מנת לחמוק מהמשאית שמשמאלו. התלמיד שהיה ברכב התובע בעת התאונה, העיד כי היה מודע למשאית משמאלו כאשר חלפה לידו לפני התאונה, והבין כי נפגע רק כאשר שמע את רעש הפגיעה, אולם לא ידע למסור איזה חלק מהמשאית פגע ברכבו.

הנתבע 1 (להלן: הנתבע) טען בטופס ההודעה שצורף לכתב ההגנה כי המסלול הימני מיועד רק לנסיעה ימינה. טענה דומה פורטה בסעיף 4 לכתב ההגנה. לטענת הנתבע הוא נסע כדין בנתיב האמצעי המיועד לנסיעה ישר, כאשר התובע ביקש לעבור מהנתיב הימני לנתיב נסיעתו ובכך גרם לתאונה, באופן שהפינה הקדמית הימנית של המשאית פגעה ברכב התובע.

2. הנתבע הציג על מכשיר הטלפון שלו, במהלך הדיון, תמונה שמראה את מיקום הפגיעה בכל אחד מהרכבים. נראה שלא יכולה להיות מחלוקת אמיתית בשאלה איזה חלק מהמשאית פגע ברכב התובע.

התובע הציג בפניי במהלך הדיון (בטלפון הנייד שלו) תמונה של הצומת, ממנה עולה כי הנתיב הימני מיועד הן לפנייה ימינה והן לנסיעה ישר. בהתאם לתמונה זו, אני קובעת כי נשללת טענת הנתבע לפיה הנתיב בו נסע רכב התובע נועד לפנייה ימינה בלבד. נראה כי בשל הסברה (השגויה) של הנתבע, לפיה רכב התובע יפנה ימינה בצומת, לא נתן את דעתו באופן מספיק לצורך להיצמד לנתיב נסיעתו וסטה מעט ימינה תוך כדי הנסיעה בצומת, כשאינו מודע לרכב הנמצא שם, ובכך גרם לתאונה. אציין כי הטענה לפיה רכב התובע סטה שמאלה בגלל תחנת אוטובוס שנמצאת בהמשך הדרך מהווה עדות כבושה שהועלתה רק בתשובה האחרונה בחקירתו הנגדית, ועל כן, אינני מייחסת לה משקל כלשהו. הגנת הנתבע מבוססת על הטענה העובדתית לפיה הנתיב הימני מיועד לפנייה ימינה ורכב התובע היה אמור לפנות ימינה בצומת ולא להמשיך בנסיעה ישרה – שנדחתה, כאמור לעיל.

3. עם זאת, אינני סבורה שיש להטיל על הנתבע את מלוא האחריות לתאונה ולתוצאותיה. התובע בחקירתו הנגדית עמד על כך שהחלק של העגלה האחורית פגע ברכבו (עמ' 1 שורה 26, ועמ' 2 שורה 17), טענה עובדתית שהתבררה כשגויה. לא ברור כיצד ייתכן מצב שבו מורה לנהיגה, בזמן שיעור, אינו מודע להתרחשות לצדו. לכאורה, היה מורה הנהיגה צריך להיות מודע למשאית הנוסעת לשמאלו ולסטייה שלה לתוך נתיב נסיעתו, שכן ברור שהסטייה הייתה עם החלק הקדמי של המשאית באופן שיכול להראות לעין, במיוחד למורה לנהיגה אשר בוודאי מודע לכל המתרחש בסביבת הרכב. בנסיבות אלו, היה צריך התובע להזהיר את התלמיד אודות הצורך להאט ולהימנע מקרבה מיותרת למשאית. נראה כי אילו היה נוהג ברכב התובע נהג מיומן ולא תלמיד נהיגה, היה מבין כי המשאית מתקרבת אליו יתר על המידה, מאט ואף עוצר את רכבו ובכך היה ניתן למנוע את התאונה, או למצער, לצמצם באופן ממשי את היקף הנזק שנגרם. בענייננו, הן התובע והן התלמיד שנהג ברכב, התייחסו רק לחוסר האפשרות לסטות ימינה בשל עמוד החשמל שהיה במקום, אולם לא הזכירו ניסיון להאט או לעצור את הרכב.

4. לאחר ששקלתי את מידת האשמה המוטלת על כל אחד מהנהגים, אני קובעת כי הנתבע אחראי בשיעור של 80% לתאונה ולתוצאותיה, ואילו התובע נושא באחריות בשיעור של 20%.

בהתאם לכך, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע פיצוי בסך 6,800 ₪ בגין הנזק הישיר, בצירוף אגרת בימ"ש בסך 379 ₪, שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ והוצאות התייצבות התובע לדיון בסך 600 ₪.

ניתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתנה היום, י"ט אלול תש"פ, 08 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.