ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום חיפה (כב' השופטת באום) בתיק תא"מ 4727-11-19 מיום 24.12.2020.

1. פסק הדין קמא ניתן בתובענה כספית בגין תאונה שאירעה ביום 6.3.2019 מחמת היעדרו של מכסה מעל בור ביוב בכביש ברח' יד לבנים בחיפה (להלן: "הכביש").
2. לטענת המערער (התובע קמא), בעודו נוסע ברכבו בכביש, לא הבחין בבור הביוב הפתוח שבכביש, וזאת כאשר המכסה של הבור לא כיסה אותו באותה העת – וכך, אחד מגלגלי הרכב נכנס לבור, וכתוצאה מכך נגרמו לרכב נזקים, כמפורט בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה.
3. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי הוכח שהמכסה הוזז ממקומו וכי נפער הבור כמתואר על ידי המערער, כי לא היה כל שילוט מתריע ולכן – קמה אחריות מצד המשיבה (הנתבעת קמא) לנזקי המערער. בד בבד עם האמור, נקבע כי יש להשית על המערער אשם תורם בשיעור של 40%.
4. לגבי גובה הנזק – בית המשפט קמא אימץ את חוות הדעת השמאית מטעם המערער, לרבות בהיעדר חוות דעת נגדית מטעם המשיבה.
5. המערער הגיש את הערעור בהתייחס לשיעור האשם התורם שנקבע. לשיטתו, בנסיבות, לא היה מקום להשית עליו אשם תורם בכלל, ולמצער – עותר להפחתת שיעור האשם התורם. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, ומדגישה כי קביעת בית המשפט קמא לגבי שיעור האשם התורם הינה ככל קביעה עובדתית הסומכת על שמיעת העדים וערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בכגון דא.
6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים הכוללים את פרוטוקול חקירתו של המערער בבית המשפט קמא, מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו.
7. אני ערה להלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו נוטה להתערב בקביעות אודות שיעור האשם התורם שנקבע על ידי הערכאה המבררת, במיוחד שעה שהקביעה סומכת על שמיעת העדות של הנהג עצמו, וכי התערבות שכזו תעשה רק במקרים חריגים וכאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה (ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (6.11.2012)); ועם זאת - סבורני כי שיעור האשם התורם שנקבע במקרה זה אינו משקף חלוקה סבירה בין האחריות הרובצת על שכם המעוולת לבין האחריות שיש להטיל על הניזוק. השתת 40% אשם תורם בנסיבות אלו, שהינה קרובה לחלוקת האחריות בחלקים שווים בין הנהג לבין מי שאחראי על תקינות הכבישים - מחמירה עם המערער, הנהג, במידת מה.
8. יש לראות כי בית המשפט קמא הנכבד קבע עובדתית כי הוא מאמין לעדותו של המערער לגבי המפגע ולעדותו לפיה נסע במהירות של כ-40 קמ"ש במקום, ומשום כך ניזוק רכבו כפי שניזוק (ולא נהרס כליל), ועם זאת קבע כי המערער "נהג כשהוא אינו עירני לחלוטין לתנאי הדרך", וזאת היות והמערער אישר שהוא לא ראה את הבור. אכן – מצופה מנהג בכביש שיוכל לראות את הכביש אשר לפניו ויוכל להתאים את נהיגתו לתנאי הדרך, ועם זאת – המערער לא בהכרח היה "לא עירני", נהג במהירות נמוכה, בשעות ערב, בדרך המוכרת לו המובילה לביתו, לפניו היה רכב נוסף (אשר אולי הסתיר לו באופן חלקי את הבור למשך חלק מהזמן), ולכן, ייחוס אשם תורם בשיעור 40% אינו משקף לשיטתי חלוקה הוגנת והולמת בין המעוול לבין הניזוק.
9. לכן, הערעור מתקבל בחלקו – ואני מחייבת את המשיבה להוסיף ולפצות את המערער בסכום של 2,500 ₪ נוספים מעבר לסכום שנפסק לו על ידי בית המשפט קמא, ובנוסף – בשכר טרחה בסך 1,500 ₪ (הכולל מע"מ) והשבת אגרת בית המשפט ששולמה במסגרת הערעור הנוכחי, והכל בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"א, 09 יוני 2021, בהעדר הצדדים.