1. ביום 7.11.2017 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם חכירת רכב (ליסינג) (להלן: ההסכם) למשך שנתיים ימים. על פי ההסכם שכר התובע רכב פורד פוקוס (להלן: הרכב הראשון) בתמורה לתשלום חדשי של 332 ₪ בצירוף מע"מ. בהסכם נקבע, כי השימוש ברכב מוגבל ל - 20,000 ק"מ בשנה, כאשר בגין חריגה מעבר למכסה זו יחוייב התובע לשלם לנתבעת בהתאם לתעריפים הנקובים בהסכם. נקבע, כי ההתחשבנות בגין חריגה ממכסת הק"מ תיערך באופן יחסי לתקופת השימוש בפועל.
2. ביום 13.12.2018 אירעה תאונת דרכים ברכב הראשון והוא הוכרז אובדן גמור. בהתאם להסכם בין הצדדים היה התובע רשאי להמשיך את ההסכם עם רכב חלופי, וכך עשה; בהתאם הושכר לו רכב פורד פוקוס אחר (להלן: הרכב החלופי). לטענת התובע, הרכב החלופי שקיבל היה לקוי, שרוט וחבוט, עד כי התובע נאלץ לערוך לו בדיקה בטיחותית על חשבונו, בעלות של 550 ₪, על מנת שהנתבעת תאשר את תיקונו במוסך; בסופו של דבר, בשל הליקויים הללו, החליט התובע לסיים את ההסכם ביום 15.4.2019 והשיב לנתבעת את הרכב החלופי.
3. לטענת התובע, במועד החזרת הרכב החלופי הבטיח לו נציג הנתבעת בשם שגיא מדר, עמו התקשר בשעתו בהסכם, כי ההסכם הסתיים, כל צד הולך לדרכו וכי אין הוא נושא בחיובים כלשהם; חרף זאת התברר לו כי הנתבעת חייבה אותו בסך של 10,452 ₪ בגין חריגה ממכסת הק"מ, בגין יציאה מוקדמת מההסכם, בגין אי מתן הודעה מוקדמת על סיום ההסכם ובגין 15 ימי שכירות של הרכב, וכל זאת מבלי ליידעו מראש, קל וחומר לקבל את הסכמתו.

התובע עותר, איפוא, להחזיר לו את הסך של 10,452 ₪, שלטענתו אין הוא חייב לשלם, כך על פי הבטחתו של נציג הנתבעת שגיא, וכן את הסך של 550 ₪ עבור בדיקתו של הרכב החלופי.

1. הנתבעת כפרה בטענות התובע. לטענתה, כל הסכומים בהם חוייב התובע מעוגנים בהסכם בין הצדדים, התובע היה מודע להם והוא אף קיבל אסמכתאות לגביהם. לטענתה, עד למועד החזרת הרכב החלופי, במשך 16 החדשים מאז תחילת ההסכם הראשון, גמא התובע בשני כלי הרכב יחדיו 38,556 ק"מ. בהתאם לשימוש יחסי זה חישבה הנתבעת את מספר הק"מ הכולל שהיה עשוי התובע לגמוא במשך 24 חדשי השכירות המקורית, וכיוון שהתוצאה חרגה מעבר למכסת 40,000 ₪ הק"מ שנקבעה בהסכם למשך השנתיים - חוייב התובע על פי התעריף שבחוזה בסך של 7,813 ₪. מעבר לכך, טענה, חוייב התובע בסך של 101 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על סיום ההסכם טרם זמנו ובסך של 1,551 ₪ בגין סיום ההסכם טרם זמנו, וכן בגין דמי השכירות היחסיים של 15 הימים בחודש אפריל 2019. לאור כל אלו עתרה הנתבעת לדחיית התביעה.
2. בתובענה התקיימו שלושה דיונים: לראשון התייצבה נציגת הנתבעת בלבד; לשני התייצב התובע בלבד ואילו לשלישי התייצבו שני הצדדים.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד. להלן טעמיי, אשר יפורטו בתמצית, כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.
2. מעיון בהסכם בין הצדדים עולה, כי דבר הגבלת הק"מ במהלך תקופת ההסכם, וחישוב המרחק היחסי בהתאם לתקופת השימוש בפועל, צויינו בו מפורשות בסעיף 6.10 להסכם, ובנוסף גם בסעיף 7 לנספח א' להסכם, המפרט את עיקרי ההסכם. זאת ועוד, בדיון השני מסר התובע, כי בעת התקשרותו בהסכם עם הנתבעת הוא ידע היטב אודות הגבלת הק"מ וכי במקרה של חריגה ממכסה זו יחוייב בתשלום, וכלשונו - "ידעתי את זה ועוד איך" (עמ' 3 לפרוט' מיום 5.1.2021, ש' 23).
3. עוד נקבע בהסכם בין הצדדים, כי במקרה של אובדן מוחלט לרכב, תינתן לשוכר הזכות לקחת רכב שכור אחר, בעל מאפיינים ופרמטרים זהים לרכב המקורי, ככל שקיים כזה במלאי הרכבים של הנתבעת ולפי שיקול דעתה; במקרה כזה ימשיך ההסכם המקורי לעמוד בתוקף ביחס לרכב החלופי עד לתום תקופת ההשכרה המקורית באותם התנאים, כאשר הרכב החלופי "נכנס לנעליו" של הרכב המקורי (סעיף 10 להסכם). אין, איפוא, בידי לקבל את טענתו של התובע, שנטענה בדיון השני, לפיה סבר, כי עם החזרת הרכב הראשון שנפגע בתאונה מתאפסת ספירת הק"מ בכל הקשור לשימוש ברכב החלופי ומתחילה מחדש עם קבלתו לרשותו, שכן הדבר אינו מתיישב עם לשון ההסכם בין הצדדים והוא אינו עולה בקנה אחד עם השכל הישר.
4. טענתו של התובע לפיה היה בינו ובין שגיא, נציג הנתבעת, סיכום אחר, הנוגד את האמור בהסכם הכתוב או חורג ממנו, הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ומשקלה בהתאם. בשים לב לכך שהנטל להוכחת הטענות שבכתב התביעה מוטל על התובע וכי טענות אלו הן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, היה על התובע לדאוג להתייצבותו של שגיא בדיון, על מנת לתמוך בטענות אלו. משלא עשה כן התובע, המסקנה היא כי לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו בדבר הסיכום הנטען בינו ובין שגיא. אוסיף, כי אין זה סביר בעיניי כי סיכום כאמור, קל וחומר כזה החורג מלשון ההסכם בין הצדדים, לא היה מעוגן בכתב בדרך כלשהי.
5. בדיון השלישי טען התובע, לראשונה, כי לו היה משאיר את הרכב החלופי ברשותו, ללא כל שימוש (וכלשונו: "שייגדל קורי עכביש"), עד לסיום תקופת השכירות המקורית, היה מחוייב לשלם סכום נמוך בהרבה מזה שחוייב לשלם בשל החריגה ממכסת הק"מ; אלא שלטענתו הוא לא חשב על אפשרות כזו, לאחר שסיכם בעל פה עם שגיא, כי לא יחוייב בתשלום כלשהו עם החזרת הרכב החלופי. כאמור, משאין בידי לקבל את טענתו של התובע בדבר הסיכום הנטען בעל פה עם שגיא, הרי שיש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה זו של התובע. אוסיף, כי "פתרון" זה שמציע התובע אין בו כל הגיון והוא אינו עולה קנה אחד עם השכל הישר, שהרי אין להלום כי אדם ישלם תשלומי שכירות עבור רכב העומד כאבן שאין לה הופכין.
6. זאת ועוד, לכל אורך תקופת השכירות חרג התובע ממכסת הק"מ החדשית הממוצעת, שכן במשך 16 חדשי השימוש בכלי הרכב גמא התובע 38,556 ק"מ, שהם כ - 2,410 ק"מ בממוצע לחודש, בעוד שמכסת הק"מ על פי ההסכם היא 1,666 ק"מ בממוצע לחודש; לא ברור, אם כן, מדוע סבר התובע כי לא יהא עליו לשלם עבור החריגה ממכסת הק"מ או כי יהיה פטור מתשלום זה רק משום שהרכב הראשון נפגע בתאונה והוחלף ברכב החלופי.
7. אשר לליקויים ברכב החלופי, גם עניין זה לא הוכח על ידי התובע. בדיון הציג התובע את טופס קבלת הרכב החלופי, בו נכתב כי יש ברכב שריטות רבות בחלקו הפנימי, אולם לא צויינו ליקויים נוספים, לא כל שכן ליקוי בתא הכפפות, שאובחן עם החזרתו של הרכב החלופי. בנוסף, התובע לא הציג את מימצאי הבדיקה אותה נאלץ לבצע, לטענתו, על חשבונו, ואף לא את הקבלה על התשלום הנטען. מכל מקום, לא הוכח כי היו ברכב החלופי ליקויים כאלו שמנעו המשך שימוש ברכב או כאלו שבעטיים נאלץ התובע להחזיר לנתבעת את הרכב החלופי טרם סיום תקופת השכירות המקורית.
8. לאור האמור לעיל, אין מקום להורות על השבת החיוב בגין החריגה ממכסת הק"מ, ואף לא על החיוב בגין הליקוי בתא הכפפות.
9. אין גם מקום להורות על השבת החיוב בגין 15 ימי השכירות של חודש אפריל 2019, שכן התובע החזיר את הרכב החלופי ביום 15.4.2019 וברי כי עליו לשלם עבור דמי השכירות היחסיים לתקופה זו.
10. עם זאת מצאתי לנכון לקבוע, כי על הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 1,551 ₪ (לא כולל מע"מ) בגין יציאה מוקדמת מההסכם. בתכתובת דוא"ל בין הצדדים כתבה נציגת הנתבעת לתובע ביום 10.7.2019, כי "אושר על ידי לירון לזכותך ב - 1551 סכום דמי היציאה". לא ראיתי כי ניתן לתובע זיכוי כאמור בפועל, ובכתב ההגנה מטעמה לא טענה הנתבעת כי זיכוי כזה ניתן. לפיכך אני מורה לנתבעת להשיב לתובע את הסך של 1,551 ₪, ובצירוף מע"מ - 1,815 ₪.
11. בנוסף מצאתי לנכון להורות על גם השבת החיוב בסך של 101 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, שכן לא מצאתי לחיוב זה עיגון בהסכם בין הצדדים, ובמיוחד בסעיף 9 שעניינו סיום מוקדם של ההסכם. לפיכך על הנתבעת להשיב לתובע סכום זה, בצירוף מע"מ, סה"כ - 118 ₪.
12. סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,933 ₪.

סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

1. לאור התוצאה אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ו אדר תשפ"א, 10 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.