1. לפניי תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 11,278 ₪ בגין נזקי רכוש של רכב מספר רישוי 9179001 (להלן: "רכב התובעת" ואו "אוטובוס"), שעניינה תאונה מיום 14.08.2019 בה מעורב רכב מספר רישוי 7552535 (להלן: "רכב הנתבעים").
2. ביום 07.07.2021, התקיים בפניי דיון בו נשמעו עדויות הנהגים שהיו מעורבים כנטען בתאונה וצפינו בסרטון שמתעד את התרחשות התאונה.

1. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר , ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי , בהתאם לקבוע בתקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018.
2. לטענת התובעת, התאונה התרחשה ברח' בן גוריון ברמת גן, עת נהג ברכב התובעת, מר אליהו אייזנברג, באוטובוס התובעת נסע ישר בנתיב שמאלי מבין שניים באותו כיוון נסיעה, ונהג הנתבעים, נסע בנתיב הימני כאשר לפתע סטה מנתיב נסיעתו אל עבר נתיב נסיעת האוטובוס, ופגע בו. כתוצאה מהפגיעה, נהדף האוטובוס חזרה לנתיב הימני ופגעה ברכבים שחנו בצד הימני של הדרך.
3. בהודעתו למבטחת תיאר נהג רכב התובעת את התאונה כדלקמן: "במהלך נסיעה ישרה בנתיב השמאלי מבין שניים הבחין לפתע נהג התובעת ברכב וולבו שנסע מימנו ונתיב נסיעתו נחסם ע"י רכבים חונים סוטה בחדות שמאלה לנתיב נסיעתו. מיד לחץ נהג התובעת על דוושת הבלם תוך הסטת גלגל ההגה שמאלה ככל הניתן, אולם רכב הוולבו בסטייתו החדה שמאלה התחכך עם דופן שמאל שלו בדלת קדמית ימנית של האוטובוס שנהדף חזרה ימינה, כתוצאה מפגיעת גלגל קדמי שמאלי של האוטובוס באי תנועה שמשמאל וכתוצאה מכך נוצרה התחככות בין דופן ימין של האוטובוס לאורכה לדופן שמאל של הוולבו שיפוע עם דופן ימין שלו ברכב שחנה מימינו..".
4. במהלך עדותו תיאר נהג רכב התובעת את נסיבות קרות התאונה: "יצאתי מרמזור שיש לו שני נתיבים ישר, אני נהג אוטובוס לא מעט שנים ואני מכיר את הקו ואני יודע שלא נותנים לי להשתלב בתנועה, לשאלת בית המשפט זה שני נתיבים שהופכים לאחד ומי שנמצא בצד ימין צריך לתת זכות קדימה למי שבשמאל. נסעתי בנתיב השמאלי, אני ראיתי אותו רק מאוחר מידי, לשאלת בית המשפט הוא היה אחריי כל הזמן ואז באיזשהו מצב הוא האיץ והיה לפני, הוא היה במקביל ואז הוא האיץ כשכבר הייתי ממש מטר לפני המכוניות, מצב קרוב מאד, הוא האיץ כמו רוח ונכנס בגלגל הימני מאחורה. לשאלת בית המשפט, היו נוסעים, נוסעת אחת נפלה ונחבלה ברגל והגיע אמבולנס. לשאלת בית המשפט, האם הפגיעה הייתה במהירות, אני משיב יחסית כן והבלימה הייתה חזקה כנראה והיא נפלה. הנוסעת נפלה כתוצאה מהבלימה ולא בגלל עוצמת הפגיעה, זה לא סביר. הוא נכנס בגלגל הימני מאחורה". (עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון).
5. לגרסת נהג רכב הנתבעים, התאונה אירעה בעת שנסע בנתיב הימני כדין כשלפתע הגיח רכב התובעת משמאלו וסטתה לעבר נתיבו והדפה אותו לעבר רכב אשר חנה מימין.
6. בהודעתו למבטחת תיאר נהג רכב הנתבעים את התאונה כדלקמן: " ברחוב הרוא"ה לכיוון צפון בכביש דו סטרי... הגיע אוטובוס דן, מאחור משמאלי, נכנס בחלק הדלת השמאלית אחורית של הרכב שלי, העיף את הרכב והצמיד אותי לרכב אחר, שריטה, עברתי על הצד השמאלי של הרכב שלי עד שהוא עצר, וכל הצד השמאלי של הרכב שלי, מהחזית שנפגעה".
7. במהלך עדותו, תיאר נהג הנתבעים את נסיבות קרות התאונה: "נסעתי בדרך בן גוריון, אחרי צומת הרוא"ה, לפני היה כביש פתוח, התכוונתי להשתלב למסלול . אני מכיר את האזור הזה, אני תושב האזור.. אני חושב שהשתלבתי בדיוק כמו שמקובל, תחילת הרחוב זה שני מסלולים, בשלב הזה אותתי ועברתי שמאלה, לידי לצידי לא היה רכב, ובזמן שניסיתי לעבור הגיח אוטובוס מאחורי פגע בי בחלק האחורי של הרכב, הצמיד אותי לרכבים שבצד ימין והמשיך ועבר את כל אורך האוטובוס.. לא ראיתי אותו, הרגשתי פגיעה בחלק האחורי. אני יכול להראות לך את החלק שחשוב". (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון).
8. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים בשאלת הנזק (הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת על כל המשתמע והנובע מכך מבחינת דיני הראיות), והמחלוקת בתיק מתמקדת בשאלת האחריות לקרות התאונה ובשאלה זו יתמקד הדיון בפסק הדין.

דיון והכרעה:

1. על יסוד החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט וצפייה בסרטון שהוגש, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, הכל כפי המפורט להלן:
2. מצאתי את גרסתו של נהג התובעת לאופן קרות התאונה מסתברת יותר מגרסת נהג רכב הנתבעים, וזאת לאור המפורט להלן;
3. בראש ובראשונה, אקדים ואומר כי אני מעדיפה את גרסתו של נהג רכב התובעת, אשר הייתה קוהרנטית, סדורה, התיישבה עם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים בתאונה, הייתה משכנעת והפגינה מהימנות.
4. מנגד גרסתו של נהג רכב הנתבעים, הייתה מהוססת, מתפתלת, מתפתחת ולא הותירה בי רושם של מהימנות.

בטופס ההודעה לתאונה ובכתב התביעה (סעיף 4) טען נהג הנתבעים כי נהג רכב האוטובוס הוא זה שסטה אליו ואילו בעדותו בבית משפט, ולאחר שצפה בסרטון שהוגש לתיק בית המשפט, שינה את גירסתו, וטען לראשונה כי נסע לפני האוטובוס וביקש להשתלב בנתיב נסיעת האוטובוס, ושלא היתה לו ברירה אלא להשתלב וכי נהג האוטובוס היה צריך ולאפשר לו להשתלב.

והאמת דינה להיאמר, כי כל טיעון מאוחר יותר מהווה הלכה למעשה עדות כבושה שאין ליתן בו כל אימון.

כבישת העדות בהיעדר הסבר נאות, מעוררת חששות באשר לאמיתותה. "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר,ו משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה. ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל"כבישת" העדות, רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות" ( ר: י' קדמי על הראיות חלק ראשון הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת מעודכנת תשס"ד- 2003, ע"מ 441).

וכך באו הדברים לכלל ביטוי בהלכה פסוקה:

"הכלל החל לעניינה של עדות כבושה הינו כי ערכה ומשקלה הראייתי של זו מועטים בשל החשד המתעורר באופן טבעי באשר לאמיתותה. זאת, כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע

ומניח את הדעת לטעמים שבעטיים כבש עדותו (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.5.06); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 687 – 688 (2000); ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.6.93) פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוין; ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987)). משך הזמן שלאחריו תיחשב עדות לכבושה אינו נקבע בהתאם לאמת מידה ברורה ונוקשה, אלא הוא נקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.11.07); ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.6.07); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 19.9.05) בפסקה 13; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 363 (1993) ( להלן: פרשת בארי). ... מרכז הכובד אינו מושם על משך השתיקה אלא על הסיבה בגינה בחר העד לצפון המידע שברשותו, כמו-גם על שינוי הנסיבות אשר הניעו לחשוף את המידע". ( ר: סעיף 10 לע"פ 1645/08 פלוני נ' מ"י, טרם פורסם [פורסם בנבו).

1. חיזוק לגרסת התובעת מצאתי בסרטון שמתעד את התאונה נשוא התביעה בו אנו רואים רואים שרכב הנתבעים נסע במקביל לאוטובוס והתאונה ארעה בנקודת ההתמזגות של נתיב ההשתלבות, בו הוסע רכב הנתבעים, עם הנתיב שמשמאלו בו הוסע רכב התובעת, והתאונה אירעה בעקבות סטיה של רכב הנתבעים מהנתיב הימני שמסתיים אל עבר נתיב נסיעת האוטובוס.
2. לכך יש להוסיף, כי מנגנון הפגיעה כאמור אינו מתיישב עם טענת נהג הנתבעים כי נסע לפני האוטובוס וביקש להשתלב בנתיב נסיעת האוטובוס. בהתאם לחוות דעת (עמוד 1) הנזק באוטובוס מתחיל בגלגל הקדמי למעלה ממטר מחלקו הקדמי, מה שמחזק את העובדה, שרכב הנתבעים בשום שלב לא הקדים לחלוטין את האוטובוס.
3. נהג רכב הנתבעים הפר את הוראת תקנה 64(ו) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), הקובעת:

"נוהג רכב שנתיב נסיעתו מסתיים ועליו לסטות לנתיב סמוך, ייתן זכות קדימה לכלי רכב הנוסעים בנתיב שאליו הוא מבקש לסטות."

1. על פניו נראה שנהג רכב הנתבעים לא שמר על כלל זה ולא ווידא טרם המשיך בנסיעתו לאחר נקודת ההשתלבות כי יש באפשרותו להיכנס בבטחה לנתיב שבו נסע האוטובוס ולהשלים את הכניסה וההשתלבות באותו נתיב. על נהג רכב הנתבעים היה לנקוט משנה זהירות, נוכח העובדה שמדובר היה בהשתלבות לפני אוטובוס, כשנהג רכב הנתבעים משתלב מאזור "השטח המת" של האוטובוס, ורק בנס התאונה הסתיימה בנזק לרכוש ונפילת נוסעת שנחבלה ברגלה (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון שורה 24).
2. הואיל ונהג רכב הנתבעים לא נתן כאמור זכות קדימה לרכב התובעת, ובכלל זה לא נקט במשנה זהירות בעת התמזגות הנתיבים, הרי שהוא נושא ברשלנות לקרות התאונה.
3. יחד עם זאת, אני סבורה כי נהג רכב התובעת, גם הוא, התרשל בנהיגתו ותרם ברשלנותו לקרות התאונה, עת לא נתן דעתו לרכב הנתבעים שהוסע בנתיב ההשתלבות ושלא האט את מהירות נסיעתו כאינדיקציה למפגש אפשרי בין הרכבים בעת התמזגות הנתיבים.
4. אמנם, זכות הקדימה בהתמזגות הנתיבים הייתה מוקנית לרכב התובעת. אולם, זכות הקדימה זו אינה מפקיעה את חובתו של בעל זכות הקדימה לנהוג בזהירות הנדרשת הנלמדת מהוראת תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, הקובעת:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך."

1. לאורה של ההוראה הכללית והכוללנית שבתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה הנ"ל, ברור שהגם שלנהג האוטובוס במקרה זה הייתה זכות קדימה, עדיין לא היה בכך משום מתן הצדקה להתעלמותו מהמתרחש בכביש ולפטור אותו ממתן תשומת לב. מכאן, שגם נהג האוטובוס אחראי לקרות התאונה.
2. הדבר נכון ביתר שאת לנוכח העובדה כי נהג התובעת העיד בחקירתו כי הוא נהג ותיק, מכיר את קו הנסיעה וכי ידוע לו כי במקום התאונה רכבים לא נותנים לו להשתלב בתנועה (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון שורות 18-19).

נהג האוטובוס היה צריך להבחין ברכב הנתבעת עוד לפני ההתנגשות, אילו רק היה מסתכל לפנים ולימין. בנסיבות אלה גם נהג האוטובוס היה צריך לנקוט משנה זהירות הן על ידי הסתכלות מספיקה לצד ימין ולתנועת הרכבים בנתיב ההשתלבות שבו נסעה הנתבעת והן בהתקרבו לסוף נתיב ההשתלבות מתוך הבאה בחשבון שישנם רכבים המבקשים להשתלב אל תוך נתיב נסיעתו, והיה עליו לשמור על ריווח גדול יותר מהרגיל.

1. מכל הטעמים שלעיל עולה כי שני הנהגים המעורבים נושאים באחריות לקרות התאונה ולכל נזקיה, כאשר נהג רכב מבוטח התובעת נושא ב-30% מהאחריות ואילו נהג רכב מבוטח הנתבעת נושא ב- 70% מהאחריות.
2. לפיכך, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

• סך של 6,209 ₪, שהינו 70% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
• הוצאות משפט (ובכלל זה אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד), בסך של 3,000 ₪.
• שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

1. הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"א, 08 יולי 2021, בהעדר הצדדים.