1. בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופטת ר. באום) מיום 15.9.19 בת.א. 7341-01-15.

2. המשיב הגיש נגד המערערים תובענה שעניינה לשון הרע. המשיב טען בתביעתו כי מכתב ששלחו המערערים ביום 28.7.13 לראש המועצה המקומית מגידו (להלן: "המועצה"), בו העלו טענות נגד התנהלותו בקשר עם מכרז שפרסמה המועצה – מהווה לשון הרע כלפיו.

3. בפסק הדין מיום 14.2.17 (להלן "פסק הדין הראשון") קבע בימ"ש קמא כי יש באמירות במכתב, לפיהן המשיב "תפר" את המכרז כדי שתזכה בו חברה מתחרה למערערת – מהווה לשון הרע וכי לא עומדת למערערים הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע (להלן: "החוק"), מאחר והמכתב מבוסס על תחושות ושיחות עם אנשים "שאמורו להם" אמירות שונות, ועל השוואה בין המכרז למכרז קודם, מבלי שהובאה ראיה כי תנאי המכרז מוטים כלפי זוכה מסויים ומבלי שיש תשתית עובדתית מאחורי הדברים שנאמרו.

בימ"ש קמא גם קבע כי נוכח קביעתו זו הוא לא נדרש לדון בשאלה אם היתה על המערערים חובה חוקית, מוסרית או חברתית לשלוח את המכתב (סעיף 15(2) לחוק). בימ"ש קמא הוסיף כי "לטעמי, כאשר כל אדם מחזיק ראיות לכאורה לכך שעובד ציבור כשל בתפקידו, מוטלת עליו חובה להודיע על כך לממונה של אותו עובד. אך אדגיש : ראיות לכאורה אינן תחושות של אנשים אחרים. תחושות הן תחושות. אין הן ראיות".

עוד קבע כי הוא אינו נדרש לדון בשאלה אם המערערים פעלו בתום לב (סעיף 16 לחוק). גם כאן מוסיף בימ"ש קמא כי "לטעמי, משהמערערים לא נקטו" לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח האם הפרסום הוא אמת אם לאו (סעיף 16(ב)(2) לחוק ) "אין הם יכולים לחסות תחת הגנת תום הלב. גם כאן- שיחות עם גורמים שונים ושמיעת "תחושותיהם" הבלתי מבוססות של אותם גורמים אינם "אמצעים סבירים" כאמור". עוד הוסיף כי אין זה משנה שהמכתב מנוסח "בצורה מתונה ועניינית ולא בלשון בוטה וחסרת רסן או לעובדה כי הופנה לראש המועצה בלבד, כגורם "הממונה על עובדי המועצה, בהם המשיב". תוכנו של המכתב, ובעיקר – המשתמע העולה ממנו, הוא קשה. מדובר בהאשמות חמורות כלפי עובד בכיר במועצה. הנתבעים לא עשו דבר כדי לבסס את טענותיהם, הסתמכו על שמועות ועל "תחושות" של אנשים אחרים".

בימ"ש קמא חייב את המערערים לשלם למשיב פיצוי בסך 20,000 ₪ וכן חייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

4. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין הראשון (ע"א 67494-03-17) ובפסק הדי שבערעור (כבוד השופט ג. גינת) הוחזר הדיון לבימ"ש קמא על מנת שידון בהגנות האחרות ובפיצוי.

5. בפסק הדין מיום 11.12.17 (להלן "פסק הדין השני"), קבע בימ"ש קמא כי מקובלת עליו טענת המערערים לפיה היחסים בין ראש המועצה כממונה על המשיב, והמשיב, הטילו עליהם חובה לעשות את הפרסום, אך עדיין נדרש כי הפרסום יעשה בתום לב. למערערים קמה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק נוכח העובדה שהמכתב מנוסח בצורה מתונה ועניינית, והוא הופנה לראש המועצה שהוא הממונה על המשיב. יחד עם זאת, המשיב הוכיח כי המערערים עשו את הפרסום שלא בתום לב, מאחר ולא נקטו לפני הפרסום אמצעים כלשהם, בודאי שלא אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הדברים אמת אם לא (בימ"ש קמא היפנה בענין זה לפסק הדין הראשון).

בימ"ש קמא קבע כי הפרסום לא נעשה "לשם הגנה על ענין אישי כשר" (סעיף 15(3) לחוק), אין מדובר ב"הבעת דעה" (סעיף 15(4) לחוק) וגם לא עומדת להם ההגנה של "הגשת תלונה לממונה" (סעיף 15(8) לחוק) משנקבע כי המערערים פעלו שלא בתום לב. בימ"ש קמא הוסיף כי המערער פעל מתוך כעס כלפי המשיב והתרשם מעדותו בענין זה באופן שלילי, ולפיכך התנהלות שכזו מצד המערער אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב.

לפיכך קבע בימ"ש קמא כי לא עומדות למערערים ההגנות הקבועות בחוק.

6. הן המערערים והן המשיב הגישו ערעור על פסק הדין השני (ע"א 59091-01-18).

7. ביום 10.4.19 ניתן פסק דין בערעור (כבוד השופטת ד. סלע). בית המשפט שלערעור החזיר את הדיון פעם נוספת לבימ"ש קמא , על מנת שידון בשאלה האם המכתב עונה על הגדרת "לשון הרע".

הערעור הנגדי שהגיש המשיב נדחה לאחר שנקבע כי הוא עוסק בקביעות עובדתיות של בימ"שקמא.

8. ביום 15.9.19 ניתן פסק הדין השלישי (להלן: "פסק הדין השלישי"). בימ"ש קמא ניתח משפט משפט במכתב והסביר מדוע הוא לבדו – וביחד עם יתר המשפטים במכתב, מהוה לשון הרע.

בימ"ש קמא השאיר את תוצאות פסקי הדין הקודמים. המערערים חוייבו בשכ"ט עו"ד המשיב בגין השלמה זו בסך 10,000 ₪.

9. בערעור בפני טענו המערערים כי שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי האמור במכתב מהוה לשון הרע. לטענתם, כל מה שנכתב במכתב "הוא רצף של עובדות, אשר צירופן יחדיו יוביל למסקנה כי המכרז מעניק יתרון לקבלן אחר, אשר בפועל זכה במכרז, ולפיכך התבקש ביטולו ופרסום מכרז חדש- ובכך אין כל לשון הרע". לטענת המערערים היה על בימ"ש קמא לנתח את תוכן המכתב, מבלי להכניס אליו פרשנויות אשר אינן מופיעות בו.

המערערים טענו גם נגד קביעות בימ"ש קמא בערעור השני לפיהן לא עומדות להן ההגנות הקבועות בחוק.

10. המשיב טען כי אין להתערב בפסקי הדין של בימ"ש קמא וכי דין הערעור , על כל חלקיו, להידחות.

דיון

11. אקדים ואציין כי בימ"ש קמא חייב בפסק הדין הן את המערערת מס' 1, החברה, והן את הבעלים שלה, המערער מס' 2.

בישיבת יום 10.12.19 הסכים ב"כ המשיב למחוק את המערער מס' 2 ולפיכך עניינו של הערעור בחברה בלבד (שתקרא להלן: "החברה" ו/או "המערערת").

12. לצרכי דיון זה אני מוכנה להניח כי אכן יש במכתב משום "לשון הרע", כפי שקבע בימ"ש קמא (אם כי אני מסכימה עם טענת המערערת כי בימ"ש קמא הרחיב בפרשנות כל אחד מהמשפטים הנזכרים במכתב, והכניס לתוכם דברים שלא נאמרו שם (וראה פסק הדין בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, פ''ד סה(3) 369: "כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977) (להלן: עניין ע"א חברת החשמל); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 876-874 (2001) ראו גם: Damon v. Moore, 520 F.3d 98 105-06 (1st Cir. 2008))."המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ע"א חברת החשמל, בעמ' 300)".

13. נוכח האמור, השאלה העומדת לדיון היא האם צדק בימ"ש קמא בדחותו את טענת המערערת כי היא חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, ומאחר ודי בקיומה של הגנה אחת בלבד, אבחן את ההגנה המרכזית לה טענה המערערת , ולפיה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

14. יסודות הגנה זו נבחנו בע"א 7699/11 ‏ ‏ אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס ( 25.9.12) כדלקמן:

"למעשה, השאלה המרכזית שנדרשה להכרעה היא האם חשדו של המשיב במערער, כמעורב בהיעלמם של מסמכי חשבון הנאמנות, במועד הגשת התלונה לפרקליטת המדינה, היה סביר אם לאו. לפיכך, אין כלל צורך להיזקק לשאלה האם המערער אכן שלח ידו באותם המסמכים. יתכן ששאלה זו הייתה נדרשת להכרעה אם היה צורך לדון בתחולתה של הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (מכל מקום, שאלת היקף הגנת אמיתות הדברים היא מורכבת, ראו דיון בסוגיה זו למשל: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס [פורסם בנבו] (29.6.1998); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין [פורסם בנבו] (8.2.2012)). ואולם בעניינו, הפרסומים נעשו בעיקרם בדרך של הגשת תלונה לפרקליטת המדינה בשל החשד במערער. לפיכך, ניתן למקד את הדיון בשאלה האם פרסומים אלו חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע – ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת. אומנם, יתכן שאותו הפרסום ייחסה תחת כנפיהן של כמה הגנות, אולם, בעניינו, די אם נמצא כי ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת חלה. סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע:

15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

....

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

הנה כי כן, על המפרסם להראות כי התלונה הוגשה לרשות מוסמכת ובתום לב. אין מחלוקת כי פרקליטת המדינה היא, בענייננו, בגדר רשות מוסמכת. וכבר נקבע כי:"הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע" (ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי פ"ד ל(1), 389, 391 (1975) (להלן: עניין שיטרית)). ועוד באותו העניין נקבע כי: "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 18(5) לחוק הנ"ל" (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, 145 (1981) (להלן: עניין ריימר)). אכן, יהיו מצבים בהם על אף שהתלונה הוגשה לרשות המוסמכת תישלל ההגנה מפאת חוסר תום לב בהגשתה. כך למשל, "[ש]יתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב" (עניין שיטרית, בעמ' 932).

על מהות דרישת תום הלב במסגרת הגנה זו עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין ריימר. שם נקבע כי תכלית דרישת תום הלב, היא איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע. לעצם פירוש המונח תום לב בהקשר זה נקבע :

"הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (עניין ריימר, בעמ' 149).

על-פי אמות מידה אלו, יש לבחון האם חשדו של המשיב במערער היה סביר. כאמור, בחינת שאלה זו אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה כנגד המערער נסגר ותלונת המשיב לא הבשילה כדי הגשת כתב אישום כנגדו.

סבורני, כי בחינת מכלול הנסיבות העובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי מלמדת כי חשדו של המשיב במערער לא היה נטול הקשר או מופרך, אלא היה לו על מה לסמוך את חשדו זה, כפי שיפורט להלן".

15. וכך הדברים בענייננו. אני סבורה כי מכלול העובדות שהקבעו על ידי בימ"ש קמא מלמד כי חשדה של המערערת לא היה מופרך , והיה לה על מה לסמוך חשד זה.

16. בימ"ש קמא בחן את הפרסום במשקפיים של הגנת "אמת בפרסום" ולאור זה קבע כי הדברים שנכתבו בכתבה מפי אחרים הם רק בגדר שמועות שלא הוכחו וכי המערערת לא עשתה כדי לבחון את אמיתות הדברים.

ואולם, לא הרי תום הלב הנדרש בבחינת הגנת ה"אמת בפרסום" כהרי זה הנדרש בהגנות אחרות וכפי שנקבע בע"א 723/74 :

"למושג "תום לב", בהקשרים שונים, אין משמעות אחידה. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (שנהר, בעמ' 261; בן גביר, בפס' 32 לפסק דיני). "תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (שנהר, בעמ' 260)".

17. לצרכי הגנת סעיף 15(8) לחוק, יש לבדוק את אמונתה של המערערת ואת תום ליבה נוכח את נסיבות שליחת המכתב/התלונה, כדלקמן:

המערערת זכתה במכרז קודם למתן שירותי הדברה למועצה (ועתירה שהגישה החברה המתחרה – כהן הדברות בע"מ נגד זכיה זו – נדחתה). המועצה היתה מרוצה משירותי המערערת (כפי שאישר המשיב עצמו) . למועצה היתה גם אופציה להאריך את ההתקשרות עם המערערת, אך היא לא מימשה אופציה זו.

המשיב טען כי ביקש להוזיל את עלויות העבודה, אך התברר כי במהלך התקופה בה המערערת נתנה את השירותים למועצה, פנה אליה המנכ"ל הקודם, והיא הוזילה את המחיר.

לא רק שהמשיב לא פנה אל המערערת על מנת לנסות ולהוזיל את המחיר, אלא שהמועצה פרסמה "מכרז חדש", בו נקבע "תנאי סף", אשר מנע את השתתפות המערערת. אמנם בהמשך, תנאי זה בוטל, אך המכתב נשלח קודם לביטול, ומה שארע לאחר מכן אינו רלבנטי לשלב הבחינה.

18. נוכח נסיבות אלה ובהנתן העובדה שהמשיב נפגש ביחידות עם מנהל החברה המתחרה – מר כהן, מנהל חברת כהן הדברות בע"מ (עובדה בה הודה המשיב עצמו), וכאשר נוספו לכך גם "שמועות" על חשד שמדובר במכרז תפור (שגם לגבי עצם קיומן אין מחלוקת כאשר המערערת הציגה הקלטות בהן נאמור אותן "שמועות" ורק נקבע לגביהן על ידי בימ"ש קמא כי לא הוכחו ולא ברור מה היו המניעים של הדובר) – יש לקבוע כי המשיב לא סתר את חזקת "תום הלב" שבימ"ש קמא עצמו קבע שעומדת למערערת, בהקשר של הגנה זו ו/או כי המערערת הוכיחה כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

19. המערערת גם טענה כי היה לה "אינטרס כשר" לשלוח את המכתב, אך ככל שמדובר בתחרות ובאינטרס עיסקי, אני מסכימה כי היה לה אינטרס "כשר", אך ספק בעיני אם בנסיבות אלה עומדת לה הגנת תום הלב. בכל מקרה, מאחר וכאמור די בקיומה של הגנה אחת, איני נדרשת להכריע גם בהגנה הנוספת.

20. אוסיף כי חיזוק לקביעה כי התקיים אצל המערערת תום הלב הנדרש בסעיף 15(8) לחוק אני מוצאת גם בעובדה שחשדה של המערערת התעורר מיד בסמוך לאחר פרסום המכרז והיא לא המתינה עד פרסום התוצאות (שאז ניתן היה לאמר כי השיהוי יש בו כדי לפגום בתום הלב) אלא פנתה לראש המועצה וביקשה כי יפורסם מכרז חדש.

אמנם המשיב טען כי לאחר פניית המערערת "ויתרה" המועצה על תנאי הסף, וגם המערערת הגישה הצעה, אך ספק בעיני אם המועצה היתה רשאית לוותר על התנאי, שלא בדרך של פרסום מכרז חדש.

התוצאה:

21. אני מקבלת את הערעור, מבטלת את פסקי הדין של בית משפט קמא, ומורה על דחיית תביעת המשיב.

22. אני מחייבת את המשיב לשם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

23. ערבון שהופקד על ידי המערערת יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ט' שבט תש"פ, 04 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.