1.תביעת פח קטנה. תאריך התאונה 22.8.2019.

2. לטענת התובע בעת שהנהג ברכבו ,( להלן: "הנהג") , פנה שמאלה כדין פגע בו רכב הנתבעים בחלקו הקדמי שמאלי.

3.לטענת הנתבעים, רכב התובע נסע לפני רכבם, הוא האט מבלי לאותת תוך שהוא נצמד לימין , הנהגת ברכב הנתבעים ( להלן: "הנהגת") יצאה לעקיפה מותרת כדין משמאל, לפתע שבר הנהג שמאלה וגרם לתאונה.

הראיות:

4.הנהג העיד לפני. בחקירתו הנגדית הודה כי מטרתו הייתה לבצע פניית פרסה אך לטענתו לא יכול היה לעשות פניית פרסה באבחה אחת ולכן רצה קודם להיכנס לחניה שבצד שמאל.

5.הצדדים חזרו לפני על גרסאותיהם. מטעם הנתבעת העידו שתי עדות שהיו עמה ברכב.

6.למעט התוספת בגרסת של הנהג לפיה רצה לבצע פרסה – לא תרמו העדויות מאומה לבירור המחולקת.

7.הנתבעת טענה כי ברשותה תמליל שיחה שתומך בגרסתה. דחיתי את הדיון על מנת לאפשר הגשת התמליל בתקווה כי הדבר יתרום לחקר האמת.

8.ברם, מהתמליל שהוגש עולה כי דחיית הדיון הייתה מיותרת. הנתבעת הסבירה כי מטרת הגשת התמליל היא להראות כי הנהג התכוון לעשות פרסה. ברם, ראינו שהנהג אישר כבר בחקירתו הנגדית כי התכוון לבצע פניית פרסה.

9.הנתבעת ניצלה את הגשת התמליל על מנת לצרף הודעת מסרון מטעם מי שהייתה לטענתה עדה לאירוע. בדיון התברר כי לא מדובר בעדה שלא ניתן לביאה למתן עדות. על כן ואף כי בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה שבמשפט רגיל הייתה נחשבת לבלתי קבילה – אינני מייחס כל משקל להודעת המסרון.

דיון והכרעה:

10.לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את המוצגים, באתי למסקנה כי הנהג אשם בתאונה בשיעור 60% . אשמה של הנתבעת מקים אחריות ועל כן יש לפסוק 40% מהנזק המוכח.

11.כפי שהסברתי לעיל, העדויות לא תרמו לבירור המחלוקת. מדובר בעדויות קצרות כאשר המחלוקת נוגעת לשבריר של שניה שלא קל גם לעד ראיה לקלוט בחושיו את מה שקרה. כוונתי היא לכך שהשאלה שמחולקת היא מה קרה קודם – האם הנהג התחיל לפנות שמאלה ואז נכנס בו רכב הנתבעים או שמא רכב הנתבעים התחיל לחלוף ליד רכב הנהג ואז שבר האחרון שמאלה.

12.גם התרומה של מוקדי הנזק במקרה דנן אינה תרומה של ממש – מעיון בתמונות רואים כי הנזק לרכב התובע הוא בפינה קדמית שמאלית וברכב הנתבעים – בפינה קדמית ימנית. אילו הנזק ברכב הנתבעים היה בדלת אחורית או בכנף אחורי – כי אז היה הדבר אינדיקציה לכך כי רכב התובע שבר שמאלה לאחר שרכב הנתבעים כמעט חלף אותו.

13. הסיבה שבעטיה אני מייחס לנהג ברכב התובעת יותר אחריות היא בין היתר שהוא לא גילה בכתב התביעה כי רצה לעשות פניית פרסה. הוא גילה זאת לאחר שידע במהלך חקירתו הנגדית כי לנתבעת הקלטה בה הוא מאשר כי רצה לעשות פניית פרסה.( ראו פרוטוקול). הכוונה שלו לבצע פניית פרסה מתיישבת עם טענת של הנתבעת כי נצמד לימין.

14.הטענה כי הנהג אותת לפני שנצמד לימין לא הוכחה. גם לא הוכח כי לא אותת.

15.בעת שראתה את הנהג נצמד לימין הייתה צרכיה הנתבעת לקחת בחשבון את האפשרות כי בכוונתו לשבור שמאלה. נהיגה זהירה מחייבת אותה לא לצאת לעקיפה לפני שהיא יודעת מה עומד מאחורי ההאטה וההיצמדות לימין.

16.הטענה כי הנתבעת נסעה במהירות מופרזת לא הוכחה. עוצמת הנזקים אינה מצביעה על מהירות מופרזת.

17. לפני התאונה נסעו שני הרכבים ישר. מי שחולל את השינוי במהלך הנסיעה בכביש הוא הנהג שהחליט לעשות פנית פרסה. משנצמד לימין על מנת לבצע פניית פרסה, הוא היה צריך בטרם שבר שמאלה לוודא שאין רכב שעוקף אותו. אני סבור כי בסיטואציה זו מירב האחריות הוא על הנהג שכן בטרם שבר שמלאה היה צריך להעיף מבט במראה ולוודא כי הכביש פנוי. לו עשה זאת, היה רואה את רכב הנתבעת ונמנע מלשבור שמאלה – התאונה הייתה נמנעת.

סוף דבר:

הנזק המוכח הוא בסך של 23,477 ₪ לפי חוות דעת השמאי.

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע 40% מהסכום הנ"ל דהיינו סך של 9,390 ₪.

כל צד יישא בהוצאותיו.

כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתנה היום, ט"ו אב תש"פ, 05 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.