מהות הבקשות

בפני בקשת הנתבעים לסילוק על הסף של התובענה מחמת העדר סמכות עניינית (בתיק 19712-11-19) ובקשה לדחיית התביעה על הסף (בתיק 60942-09-19.

כן מבקשים לחייב את המשיב, התובע, בהוצאות.

המדובר בתיקים שאוחדו (ראו החלטה מיום 04.12.2019).

הרקע

1. עניינו של תיק 60942-09-19 הוא בתביעה כספית על סך של 310,000 ₪, אשר הוגשה בעילה של לשון הרע (להלן: "תיק לשון הרע");

התובע, מתאר עצמו כמשורר, עורך כתב עת ומוציא לאור.

הנתבעת היא חברה בע"מ, בעלים של אתר אינטרנט, המכונה בשם "המקום הכי חם בגיהנום" (להלן: "האתר").

הנתבעת 2 היא כתבת האתר והנתבע 3 הוא עורך האתר.

1. התובע טוען כי הנתבעים הוציאו פרסום שווא בפורום האתר המייחס לו, בין היתר, מעשים העולים לכדי הטרדות מיניות שביצע לכאורה, כלפי שתי נשים.
2. התובע עותר הן לפיצוי כספי וכן מבקש את הסרת הפרסומים ופרסום תיקון או התנצלות (ראו בפירוט ודיוק את סעיפים 50 ו – 53 ב' ו – ג' לכתב התביעה).
3. מנגד, הנתבעים טוענים כי מדובר בכתבה ובעיתונות אחראים. נערך ראיון ארוך עם התובע, ממנו עלה כי הוא לא הבין את הפסול במעשיו. הנתבעים טוענים לעיתונאות אחראית, לאמת בפרסום ותום לב.
4. עניינו של תיק 19712-11-19 הוא תביעה כספית על סך של 200,000 ₪, אשר הוגשה בעילה של הפרת זכויות יוצרים (להלן: "תיק זכויות יוצרים"). התובע טוען בתביעה זו, כי הנתבעים העלו לאתר תמונות וציורים אותם הוא צילם ויצר (להלן: "הפרסומים"). לטענתו, הנתבעים ערכו בנוסף, מניפולציות על יצירותיו, באופן בו הטילו עליהן פגמים, ואף סילפו ושינו אותן. בצד התביעה הכספית, מבקש התובע צו להסרת הפרסומים (ראו סעיף 34 ו – 38 (ב) לכתב התביעה).
5. מנגד, הנתבעים טוענים, בין היתר, כי מדובר בשימוש הוגן, אשר אינו מצריך את הסכמת התובע. נעשה שימוש הוגן, במסגרת ביקורת על התובע, סיקור עיתונאי ודיווח. אשר על כן, לשיטתם, אין הפרה של זכויות יוצרים בעניינינו.

עיקרי טענות הצדדים

1. בבקשתם, ביחס לתיק לשון הרע, טוענים המבקשים כי סעד ההתנצלות אינו מצוי בסמכות בית משפט זה. לשיטתם, סעד ההתנצלות אינו סעד שניתן לשומה כספית, ולכן הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, סעד זה צופה פני עתיד ואינו בסמכות בית משפט זה. המבקשים מפנים לסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.
2. המבקשים מפנים לפסיקה בעניין סעד ההתנצלות, וסעד מסוג זה נמחק לא אחת, עת הוא התבקש בבית משפט השלום.
3. לשיטתם, ספק אף אם לבית המשפט המחוזי יש סמכות ליתן סעד מסוג זה.

על כן, סבורים המבקשים שיש לעשות שימוש בתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). לחילופין, יש להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך.

1. כן מוסיפים כי התובע לא ציין את פרטיו כמצוות תקנה 9 לתקנות. כתב התביעה צריך לכלול את מקום מגוריו והמען להמצאת כתבי בית דין.
2. התובע בתשובתו, טוען כי סעד התיקון או ההתנצלות נתבע מכוח סעיף 9 (א) (2) לחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"). אין בשימוש במונח "תיקון" או התנצלות" כדי לשנות מהסעד המבוקש מכח הסעיף ומדובר על סמנטיקה בלבד. כמו כן, עסקינן בסעד נלווה.

המבקשים ביקשו סעד קיצוני.

1. באשר לכתובת, גם כאן המדובר בסעד קיצוני. בשגרה, הכתובת המצוינת הינה של באי הכוח ולא הכתובת של בעלי הדין. הן הנתבעים נמנעים מציון כתובתם האישית. הלכה למעשה, המבקשים יודעים את כתובתו והן אם לא, הם יכולים לאתרה בקלות. ככל ויש צורך, תועבר הכתובת.
2. המשיב מבקש לחייב את המבקשים בהוצאות.
3. בתגובתם, טוענים המבקשים כי סעד ההתנצלות, אינו סעד שבגררה, ודי בכלילתו בכתב התביעה, כדי לסלק את התביעה או להעבירה לבית המשפט המחוזי.
4. באשר לכתובת, עולה כי התובע מתחמק והדבר מעיד על כך שלא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות שייפסקו. אילו היה מציין את כתובתו בתשובתו, הרי שניתן היה לאפשר לתביעה להתנהל, אולם במצב כזה יש לדחותה.
5. המבקשים טוענים בבקשתם, ביחס לתיק זכויות היוצרים, שיש לסלקו על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. כתב התביעה כולל צו עשה, בסעיפים 34 ו – 38 (ב).
6. המבקשים מפנים לסעיף 40 לחוק בתי המשפט. עת מדובר בתביעות כספיות בלבד, אשר לא כרוכה בהן תביעה לצו עשה או צו מניעה, הרי שהמסכות הייחודית בקניין רוחני נתונה לבית משפט השלום. עת דרוש צו מניעה או צו עשה, הסמכות הייחודית היא לבית המשפט המחוזי.
7. המבקשים מפנים לפסיקה (ראו סעיפים 4 ו – 5 לבקשה).
8. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה על הסף. היות ומדובר בסעד קיצוני, הם מוכנים להעבירה לבית המשפט המוסמך.
9. המשיב בתשובתו, טוען כי די בשיהוי בהגשת הבקשה, על מנת להורות על דחייתה. הוגשו כתבי הטענות והצדדים מצויים בעיצומם של ההליכים המקדמיים.
10. לשיטת המשיב, עורכי דין רבים טועים לחשוב כי כל אימת שמוגשת תביעה בענייני קניין רוחני או זכויות יוצרים, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.
11. בהתאם לפסיקה ששוטח המשיב, בתביעות העוסקות בקניין רוחני ו/או זכויות יוצרים, בהן ברור ששווי התביעה בגדרי סמכות בית משפט השלום, יש להגישה בבית משפט השלום, גם אם היא כוללת סעד של צו עשה (ראו הפניות לפסיקה בסעיפים 19-22 לתשובה).
12. מכל מקום עסקינן בסעד קיצוני, ולחילופין יש להורות על העברת התביעה.
13. המבקשים בתגובתם, עומדים על הבקשה. באשר לשיהוי – הטענה עלתה בהזדמנות הראשונה, בכתבי ההגנה.
14. באשר לסמכות העניינית – המבקשים חולקים על דעתו של המשיב. מדובר על צו עשה, אשר המסכות לתתו נתונה לבית המשפט המחוזי בלבד, שכן הסעדים בענייני קניין רוחני מוגבלים לסעדים כספיים בלבד. בתיקים אחרים מאלה שהביא המשיב בתשובתו, נושא המסכות וצווי העשה – מקומם בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

ייאמר כבר עתה שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשות, בתשובות ובתגובות בשני התיקים שבפניי, וכן מכוח הדין והפסיקה, הנני להורות על דחיית הבקשות במתכונתן, הלכה למעשה, כפי שיבואר להלן;

באשר לתיק לשון הרע

1. בסעיף 50 לכתב התביעה עותר התובע כדלקמן – "בנוסף התובע יעתור לחייב את הנתבעים לפרסם תיקון לפי סעיף 9 (2) לחוק איסור לשון הרע ו/או התנצלות חדה וברורה בגין כל הפרסומים הפוגעניים [...] במתכונת כפי שיראה לנכון לבית המשפט הנכבד".

בסעיף 53 ב' עותר – "להסיר את הפרסומים הפוגעניים מאתר הנתבעת 1 ו/או מכל פורום אחר בו פורסמו".

וסעיף 53 ג' עותר – "לפרסם תיקון ו/או להתנצל בפני התובע, בדרך ובמתכונת כפי שיראה לבית המשפט הנכבד וכאמור בסעיף 50 לעיל לכתב תביעה זה".

1. סעיף 9 (א) (2) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 קובע כך –

"נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –

(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ודרך שיקבע בית המשפט".

1. קיימת מחלוקת בפסיקה בדבר סמכות בית המשפט לחייב נתבע בסעד של התנצלות. הנני מפנה להחלטת כב' השופטת שבח בת.א מחוזי ת"א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נ' עיתון ישראל היום, אשר אומצה בע"א מחוזי 1413-05-11 ערוץ 10 הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובת.א שלום הרצליה 71274-01-17 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל.
2. מלשון סעיף 9 (א) (2) לחוק, עולה כי בית המשפט מוסמך ליתן סעד של פרסום תיקון או הכחשה ולא סעד של התנצלות. על פי הפרשנות המקובלת בפסיקה, סעיף 9 לחוק אינו מקנה לבית המשפט סמכות ליתן צו לפרסום הודעת התנצלות.
3. יחד עם זאת, הדבר אינו מצדיק את סילוק התביעה על הסף כבר בשלב זה של הדיון.
4. עסקינן בתביעה כספית. בצידה ביקש התובע ליתן סעד בהתאם לסעיף 9 לחוק.
5. ככל ומדובר ברכיב הכולל סעד של התנצלות, אשר נקבע לגביו בפסיקה כי לא ניתן לעתור לו, רכיב זה ימחק.
6. ביחס לכתובת התובע; תקנה 9 לתקנות, קובעת את הפרטים שיש לכלול בכתב התביעה. בין היתר, יש לציין את מקום המגורים. לדוגמה, מקרה בו תובע עלול להיות מחויב במתן ערובה להוצאות הוא עת בכתב התביעה, התובע אינו מציין את המען המעודכן (ראו רע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון (נבו, 23.03.2011)).
7. אשר על כן, התובע יתקן את כתב התביעה באופן בו יוסיף את המען כדין.
8. לסיכום, הנני מורה כי סעד ההתנצלות – יימחק וכתובת התובע תתווסף.
9. וביחס לתיק זכויות היוצרים; על מנת לקצר – הריני מפנה לשני פסקי דין מרכזיים היפים לעניינינו;
10. הנני מפנה לתא (ת"א) 41598-05-10 פרידמן צעצועים וספורט בע"מ נ' סקוטר סנטר בע"מ (נבו, 28.02.2011), שם נפסק -

"מכל מקום, נראה לי שהסמכות העניינית לדון בתיק זה היא לבית משפט השלום. אמנם עורכי דין נוהגים להגיש לבית המשפט המחוזי כל תביעה של קניין רוחני שמבוקש בה צו מניעה קבוע או צו עשה קבוע, מתוך הסברה שמדובר בסעד שלא ניתן להעריך את שוויו. אך כאשר ברור לחלוטין ששווי התביעה, כולל הצו המבוקש, נופל בסמכות בית משפט השלום, יש להגיש את התביעה שם. סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 היא סמכות שיורית, קרי: לדון בכל עניין שאינו בסמכות בית משפט השלום. סעיף 40(4) לחוק איננו משנה את המצב. הסעיף נועד לאפשר לבית המשפט המחוזי לדון גם בסעד הכספי בעילה של קניין רוחני, על מנת שלא יהיה צורך לפצל את הדיון לשתי ערכאות שונות, כאשר הסעד הכספי הוא בסכום נמוך. אולם, ההנחה של סעיף 40(4) לחוק היא, שהתביעה מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי, הואיל ונתבקש צו מניעה קבוע או צו עשה או צו למתן חשבונות שלא ניתן להעריך את שוויו, אך שניתן להעריך ששוויו נופל בסמכות בית המשפט המחוזי. לכן נאמר בסעיף 40(4) כי הוא מתייחס ל"תביעה בענייניי קניין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית משפט מחוזי לפי פסקה (1)". מכאן, שאין תחולה לסעיף זה כאשר אין לבית המשפט מחוזי סמכות לפי פסקה (1).

סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט קובע שבית משפט שלום מוסמך לדון בתביעות אזרחיות "כסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 ₪". כאשר מוגשת תביעה בקניין רוחני וברור ששוויה איננו מגיע לסכום של 2.5 מיליון ₪, גם אם היא כוללת סעד שלא ניתן להעריכו מבחינה כספית בצורה מדוייקת, הסמכות לדון בתיק היא לבית משפט השלום. זה המקרה שבפני. ברור לחלוטין ששוויה של התביעה איננו מתקרב לסך 2.5 מיליון ₪, הגם שהיא כוללת צו עשה להסרת התמונה. ברור לחלוטין ששוויו השימוש בתמונה לעסקם של הנתבעים איננו מתקרב ל- 2.5 מיליון ₪. לכן, אין בקשה למתן צו לחשבונות והסעד הכספי המבוקש הוא 100,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל, וכאשר אין עוד מחלוקת בין הצדדים לגבי צו עשה, והסמכות מלכתחילה היתה לבית משפט השלום, יש להעביר את התיק לבית משפט זה".

1. וראו גם תא (ת"א) 39830-09-17 נועה דרוקר נ' יואב אליאסי (נבו, 13.03.2018).
2. המדובר בתביעה על סך של 200,000 ₪ , בצידה צו להסיר את הפרסומים. אינני רואה מקום להעבירה לבית המשפט המחוזי.
3. אשר על כן, הבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, נדחית.
4. באשר להוצאות. הוגשו שתי בקשות. האחת – נדחית במלואה ואילו בתיק לשון הרע – עלתה הצדקה להגשת הבקשה. משכך, אינני עושה צו להוצאות למי מהצדדים.
5. הצדדים לא הופנו לישיבת מהו"ת, אשר הינה ישיבה שהינה בגדר חובה. יש להפנות החלטתי זו לממונה על המהו"ת לצורך קביעת פגישה, על מנת לנסות ולסייע לצדדים לסיים את הסכסוך בדרך של הידברות, וזאת בהתחשב באופי הטענות שהועלו.

הצדדים יעדכנו את בית המשפט מה עלה בגורל פגישת המהו"ת עוד 60 ימים.

תז"פ בהתאם.

ניתנה היום, ט' טבת תש"פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.