לפני: כב' השופט יוסף יוספי

פסק דין

1. עסקינן בתובענה במסגרתה עותר התובע להכיר באירוע תאונתי מיום 6.4.17 כפגיעה בעבודה.

2. לטענת התובע, עבד הוא כקצב בחברה אשר ניהלה את מחלקת הבשר בסניף של חב' יוחננוף בגן יבנה. ביום 6.4.17, בסמוך לחג הפסח, עת היתה תנועה ערה של לקוחות, נדרש הוא מעת לעת להעביר בשרים מהמחסן, למלא את מקררי הבשר הפרוסים בשטח החנות. כאשר יצא ממתחם הקצביה בזמן שנשא ארגזי בשר והגיע אל קירבת המקרר, נפגע הוא בברכו הימנית ממוט המתכת המותקן בחלקו התחתון של המקרר. מדובר במוט בגובה 30-40 ס"מ מהקרקע, אשר אינו מוגן בכסות כלשהי והוא נועד להגן על המקרר מפגיעת עגלות הלקוחות.

עוד הוסיף התובע שהוא נפל לקרקע, נאנק מכאבים ולא יכל לתפקד. עובד בשם אלכס ולקוחה בשם לבנת ניגשו אליו וסייעו לו. אותו אלכס גם הודיע למנהל החנות מר אדרי אורן על התאונה, וזה הודיע זאת למר חיים מלאייב מנהל המעסיקה וביקש להביא עובד מחליף. התובע קיבל פיצוי בתביעה הנזיקית בגין התאונה. גם העדה גב' לבנת אישרה את קרות האירוע. הנתבע הכיר בתאונה מיום 16.6.17 עת נפצע התובע בגבו, ללא חקירה וללא הימצאותם של עדים. קרות התאונה הינו מעשה בית דין לאחר שהמעסיקה הודתה בהתרחשותה בפועל והיא נידונה על ידי הכרעה שיפוטית, ולפיכך קיים השתק פלוגתא בשים לב כי מדובר בעילות זהות. עצם קרות האירוע הוכרע.

לאור כל האמור לעיל יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

3. לטענת הנתבע, נוכח הדיווח המאוחר למעסיק, החומר הרפואי אשר אינו תומך בקרות האירוע והיעדר תימוכין בגירסת התובע בתיק המוצגים (של הנתבע), נערכה מסכת ראיות.

שמו של מר אורן אדרי, מנהל הסניף של יוחננוף, הועלה לראשונה רק בסמוך לקיום מסכת הראיות. בין עדותו של התובע לבין זו של מר אדרי נתגלו סתירות מהותיות. התובע ציין כי מר אלכס היה עד לאירוע, אך בשיחת טלפון עם חוקר הנתבע לא נמצא לכך תימוכין. התובע העיד כי פגש את העדה גב' לבנת ברחוב, בעוד שהתברר כי הוא התקשר אליה, ובעדותה הכחישה כי ראתה את קרות התאונה וציינה כי רק ראתה אותו מכופף ושאלה לשלומו. התובע לא ענה מדוע לא פנה לעזרה רפואית ביום האירוע, וכן מדוע המומחה ציין כי דובר היה בתנועה סיבובית חדה ללא אירוע תאונתי. בנוסף, ביום 10.4.17 הודיע התובע טלפונית לקופת החולים כי נחבל בברך ביום 5.4.17. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את התובענה.

דיון והכרעה

4. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי לגבי עובד, כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...".

המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות".

הפתאומיות משמעה אירוע שניתן לאתר במישור הזמן – הווה אומר מתי אירע, ובמישור השטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

ראו:

דב"ע לא/5-0 ושדי- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200.

דב"ע נו/103-0 עטר- המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.12.96).

נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה.

ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גירסתו של התובע.

ראו:

דב"ע נא/ 205-0 המוסד לביטוח לאומי- שחאדה, פד"ע כ"ד 222.

דב"ע נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי- דרור, פד"ע כד 545.

5. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר מסכת הראיות שהתקיימה, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל אשר רבץ לפתחו להוכיח את האירוע התאונתי לו טען, ונפרט.

6. בפתח ההכרעה דנן, אציין כי אין מדובר במקרה של מעשה בי-דין היוצר השתק פלוגתא. אומנם, במסגרת תביעתו בנזיקין כנגד מעסיקתו ומבטחה, קיבל התובע פיצוי כספי בגין שני האירועים שנטענו, אך עולה כי לא נוהלה מסכת ראיות אלא שהצדדים הגיעו להסכמה ביחס למינויו של מומחה, שנתבקש להתבסס על הסכמתם לעניין אופי האירוע התאונתי.

לפיכך, הדבר אינו כובל את בית הדין בבואו להכריע במחלוקת העובדתית שבבסיס התובענה דנן.

7. ממסכת הראיות, מהמוצגים והמסמכים שבתיק עלה, כי אין מנוס מדחיית התובענה, ואפרט.

בטופס התביעה לנתבע (נ/4) ובכתב התביעה, ציין התובע כי הוא נתקל בקצה מגן המקרר וקיבל מכה בברכו הימנית, וכן שלאירוע היו שני עדים, מר אלכס מנהל המחלקה ולקוחה בשם לבנת יפת.

בתצהירו הוסיף, כי בעקבות המכה נפל הוא לרצפה. מנגד, מחוות דעתו של המומחה אליו פנה התובע עלה, כי התובע ציין בפניו כי דובר היה בתנועה סיבובית של הברך; בעוד שלחוקר הנתבע סיפר כי החליק ושברכו פגעה בקצה המגן שמונע מעגלות לפגוע ואף צירף תמונות; ולמומחה (מיום 18.12.18) מטעם ביהמ"ש בתיק הנזיקי, מסר שנחבל בברכו וכך גם נרשם בחוות דעת המומחה מיום 3.8.18.

המדובר במספר גירסאות לעניין קרות האירוע לו טען התובע.

בעדותו בבית הדין העיד התובע כי קיבל מכה מצינור הנירוסטה. מעיון בתמונות שצירף התובע עולה, כי הצינור לו טען נמצא בגובה נמוך יותר מהברך. בעדותו לא ציין התובע כי החליק או ביצע תנועה סיבובית כפי שמסר למומחה מטעמו. גם באשר לעדים להם טען התובע, ולמועד בו פנה להודיע על פגיעתו, נפלו סתירות ועלו תהיות.

ראשית, התובע צירף תצהיר של מר אורן אדרי, אשר גם העיד בבית הדין וסיפר שעובד מהקצביה בשם אלכס פנה אליו וסיפר לו על פגיעתו של התובע בזמן אמת, וכן שהוא פונה לטיפול רפואי. דא עקא, שמו של מר אדרי אשר שימש כמנהל סניף יוחננוף בגן יבנה הועלה לראשונה רק בזמן הגשת התצהירים, עובר לתחילת מסכת הראיות. התובע לא הזכיר את שמו של מר אדרי לאורך כל הדרך מיום הפגיעה הנטענת ועד אז. בכך יש כדי לפגום בגירסת התובע.

8. עוד עלה, כי לפי גירסת התובע הוא המשיך בעבודתו לאחר הפגיעה עד סגירת הסניף ולא פנה לטיפול רפואי, ויש בכך כדי לסתור את גירסתו של מר אדרי. בנוסף, גם אותו עובד בשם אלכס הכחיש בשיחה עם חוקר הנתבע את גירסת התובע לפיה הוא היה עד לפגיעתו.

מר אדרי ציין כי פנה לחיים, מנהל האזור במעסיקה של התובע, כדי לקבל מחליף; אולם אותו חיים הכחיש דיווח שכזה. לא זו אף זו, בעדות התובע הכחיש הוא את גירסת מר אדרי, לפיה הוא פנה אליו כדי שיעזור לו עם מילוי טופס בל 250. התרשמתי כי גירסת התובע בנושא הינה חסרת בסיס, ושהיא באה לעולם כדי ליישב את הפער שבין קרות האירוע הנטען מחודש 4/17 לבין חודש 9/17, בו מילא טופס 250.

התובע אף הוסיף בעדותו כי אותו מר אדרי לא היה כלל בסניף במועד קרות התאונה. עוד עלה, כי בטופס הפגיעה ציין שנפגע בשעה 18:30, בעוד שבעדותו ציין כי נפגע לקראת שעת הסגירה שהיא מאוחרת יותר.

9. גם ביחס לעדה גב' לבנת, לגביה טען התובע כי ראתה את האירוע, התבררה גירסתו של התובע כלא נכונה. עדה זו בהודעתה לחוקר הנתבע ובעדותה בבית הדין ציינה כי היא לא ראתה את רגע הפגיעה אלא רק ראתה את התובע צועק "איי איי". בהקשר זה יצוין, כי התובע מסר גירסאות סותרות ביחס לעדה זו. מחד, טען כי פגש אותה ברחוב בעיר אשדוד וביקש ממנה לכתוב כמה מילים, בעוד שמעדות העדה התברר כי התובע התקשר אליה מס' פעמים וביקש שתתמוך בגירסתו. בעדותה בבית הדין, העידה כי לא פגשה כלל את התובע ברחוב אלא הוא הוא זה שהתקשר אליה, ואף ציינה פעם נוספת כי לא ראתה את התובע מקבל מכה אלא רק שהוא צעק "איי איי" והוסיפה כי לא זכרה שהיו שם עוד אנשים. עדות של גב' לבנת הותירה על בית הדין רושם חיובי, ובית הדין מוצא אותה כמהימנה. עדה זו מסרה בבית הדין גירסה דומה לגירסה אותה מסרה לחוקר הנתבע, ואף הוסיפה כי לא רצתה לכתוב את מספר תעודת הזהות שלה במלואו, היות ולא רצתה למוסרו לתובע.

10. הנה כי כן, גירסת התובע כי שני העדים להם טען ראו את אירוע הפגיעה התבררה כלא נכונה.

יצוין, כי בהודעתו לחוקר ציין התובע שמו של עד נוסף בשם עומאר, שגר ברהט.

במסמך נ/4 ציין התובע כי רק מר אלכס היה עד לאירוע.

מגירסתה של גב' צילברג, עובדת המעסיקה, עלה כי התובע פנה רק בחודש 9/17 בגין הפגיעה מחודש 4/17 (נ/5). בהודעתה לחוקר הנתבע ציינה גב' צילברג, ששימשה כחשבת שכר במעסיקה, כי התובע פנה אליה רק בחודש 9/17 כאשר לאחר האירוע הנטען המשיך לעבוד כרגיל, וכן שציין בפניה כי לא היו עדים לתאונה.

11. עוד עלה, כי התובע פנה לקופת החולים בשיחה טלפונית ביום 10.4.17 ודיווח שנפגע בעבודה ביום 5.4.17, בעוד שבהליך דנן טען כי נפגע ביום 6.4.17. כאשר עומת על כך על ידי חוקר הנתבע, ענה הוא שזו כנראה טעות. כאשר נשאל מדוע לא פנה בסמוך לטיפול רפואי ענה, כי הוא פחד מחיים שאמר לאלכס לדווח לו על כל דבר כדי שהתובע יפוטר.

12. מכל האמור לעיל עולה, כי התובע לא הוכיח את קיומו של האירוע התאונתי לו טען. כפי שצוין לעיל, הוצגו על ידי התובע מספר גירסאות ביחס לאופן קרות האירוע (החלקה ואז פגיעה, פגיעה ישירה, תנועה סיבובית). בנוסף, גם העדים לגביהם טען כי ראו את האירוע לא אישרו זאת. העדה גב' לבנת ציינה כי לא ראתה את האירוע אלא רק שמעה את התובע מתלונן על כאבים, ומר אלכס הכחיש קיומו של אירוע כזה בשיחה עם חוקר הנתבע. עוד עולה, כי התובע פנה לראשונה לעזרה רפואית ביום 10.7.17 ודווח על תאונה מיום 6.4.17, ולא מיום 5.4.17, כאשר לתובע היו הסברים סותרים ביחס לכך.

כל אלה פוגמים קשות במהימנות עדותו של התובע, ומתווספים להתרשמות בית הדין לפיה לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדות התובע.

13. כמו כן, עלה כי התובע לא פנה בזמן אמת לשום גורם להתלונן על הפגיעה, כפי שעלה מהודעתה של גב' צילברג, נציגת המעסיקה (חשבת שכר) אליה פנה רק בחודש 9/17, וכן מעדותו של מר אדרי אשר ציין כי התובע פנה אליו לקבל עזרה בקשר למילוי הטפסים מספר שבועות לאחר האירוע. בנוסף, בעוד שהתובע הודה כי המשיך בעבודה לאחר הפגיעה, ציין מר אדרי כי נמסר לו על ידי אלכס (שהכחיש את כל האירוע) שהתובע פונה לטיפול רפואי. בהקשר זה יצוין, כי התובע יכל לבקש להביא לעדות את מר אלכס או את מר חיים מנהל המעסיקה, אך לא עשה כן, והדבר אמור להיות בעוכריו.

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים

בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו,

ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר

סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל

זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים,

וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-

הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראו: ע"א 548/78 שרון- לוי, פד"י לה (1) 736 ,760 (ההדגשות הוספו).

וכן ראו: ע"א 3199/93 קראוס- ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843.

יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), עמ' 1396 - 1398.

אחרית דבר

14. התובענה נדחית בזאת.

אין צו להוצאות.

15. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב אלול תשפ"א, (30 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.