לפני עתירה המופנית כלפי החלטת משרד הפנים (להלן: "המשיב") שלא להסתפק בהצהרתו של העותר לצורך הכרה באבהותו על קטין יליד 21.8.19, העונה לשם עותמאן (להלן: "הקטין"), והפנייתו של העותר להליך קביעת אבהות בבית המשפט לענייני משפחה כתנאי לרישום האבהות. יובהר כי מאחר והעותר הנו אזרח ישראל והקטין נולד בישראל, משמעות רישום האבהות הנו מתן אזרחות ישראלית לקטין מכוח לידה.

על פי העובדות המפורטות בתגובה המקדמית מטעם המשיב, ואשר אינן שנויות במחלוקת, אמו של הקטין הנה תושבת האזור בשם תמאם (להלן: "תמאם"), אשר נשואה לעותר מאז יום 3.8.03, ואשר הנה חסרת מעמד חוקי בישראל. בין השנים 2004 ל-2012, נולדו לתמאם ולעותר חמישה ילדים משותפים, ואין חולק כי כולם נרשמו כאזרחי ישראל. ביום 27.12.06, פתחו העותר ותמאם בהליך איחוד משפחות (להלן: "בקשת האחמ"ש"), על מנת להסדיר את מעמדה של תמאם בישראל. במסגרת ההליך הוענקו לתמאם אשרות שהייה אשר הוארכו מעת לעת משנת 2008 עד תחילת 2013.

ביום 2.1.13 הודיע המשיב לעותר כי הוחלט לדחות את בקשתו לאיחוד משפחות עם תמאם עקב חשש לביגמיה. ערר שהגיש העותר על החלטה זו נדחה ביום 14.1.13, תוך שהובהר כי על תמאם לעזוב את תחומי ישראל בתוך 30 ימים. בתום פרק הזמן הקבוע בדין להשגה על ההחלטות הנ"ל, ומשלא פנה העותר לערכאות המוסמכות, הפכו ההחלטות חלוטות. מאז ועד היום, ומזה כשבע שנים, לא נפתח כל הליך מחודש להסדרת מעמדה של תמאם ולא ניתן לה רישיון לישיבה בישראל.

להבהרת טענת הביגמיה, הרי אין חולק כי עובר לנישואיו לתמאם, נישא העותר בשנת 1992 לאשה אחרת, בשם חסין אבו מועמר (להלן: "חסין"), ועד לגירושיהם ביום 7.9.03, כחודש לאחר נישואיו לתמאם, נולדו לעותר ולחסין 6 ילדים. הגירושין מחסין לא היו גירושין "סופיים", אלא הליך המכונה "אחת קטנה", שמשמעותו גירושין על תנאי, במסגרתם יכול הבעל להשיב את אשתו ללא צורך בטקס רשמי.

והנה, לאחר גירושיה של חסין מהעותר, נולדו לחסין בשנים 2004-2005 שני ילדים נוספים, מבלי שהודיעה על פרטי אביהם. בהודעות הלידה של אותם קטינים הצהירה חסין על כתובת זהה לכתובת מגוריו של העותר, וכן על מספר טלפון הזהה למספר שנרשם בהודעות הלידה של ילדי העותר מתמאם, אשר נולדו במועדים סמוכים. עוד הובהר בכתב התגובה כי אך לאחרונה, ביום 1.11.18, חידשה חסין את ספח תעודת הזהות שלה, ואישרה מחדש את כתובת מגוריה, הזהה לכתובת העותר.

מכל מקום, ביום 9.9.19 הגיעו העותר ותמאם ללשכת המשיב ברמלה, והגישו בקשה לרישום הקטין כבנו של העותר. בתחילה, התבקשו הם רק להמציא מסמכים שונים, אך בהמשך, ביום 18.9.19, נשלחה אל העותר החלטה לפיה: "ע"פ נוהל שמספרו 5.2.0004 סעיף ג.6 עליך להציג פסק דין מבית משפט לענייני משפחה, הקובע את אבהותך" (להלן: "ההחלטה"). יודגש כי לאמור בהחלטה לא צורף כל נימוק או הסבר נוסף. העותר הגיש ערר פנימי על ההחלטה אך הערר נדחה, ללא כל נימוק נוסף, כאמור במכתב שנשלח לעותר מטעם המשיב ביום 27.10.19.

העתירה הנוכחית מופנית אפוא כנגד החלטת המשיב שלא לרשום את העותר כאביו של הקטין מכוח הצהרתו בלבד, ולהתנות את הרישום בפסק דין הקובע אבהות מבית המשפט לענייני משפחה. לטענת העותר, הוא אינו מקיים יחסי ביגמיה, ומזה שנים רבות שהוא נשוי לתמאם בלבד ומנהל עמה משק בית משותף; על רקע זה הוא תוהה מדוע מסרב המשיב לרשום את הקטין כבנו, ובמה שונה עניינו מעניינם של חמשת ילדיהם הקודמים של העותר ותמאם, אשר נרשמו כולם כבניו של העותר ללא קושי וקיבלו מעמד של אזרחים ישראלים.

בתגובה המקדמית שהוגשה מטעמו עותר המשיב לדחות את העתירה, שכן מדובר בהחלטה שניתנה כדין בהתאם להוראות נוהל 5.2.0004 - "נוהל מתן מעמד בישראל לקטינים שנולדו בישראל בדרך של הכרה באבהות" (להלן: "הנוהל"). לטענתו, אין להחיל על עניינו של העותר את הוראות סעיף ג.1 לנוהל, המאפשר רישום אבהות ומתן מעמד לקטין על יסוד הצהרת ההורים, וזאת הן לנוכח הראיות המנהליות הקיימות לניהול יחסי ביגמיה והן לנוכח היעדר כל הליך כיום להסדרת מעמדה של תמאם. לפיכך, על עניינו של העותר חל סעיף ג.6 לנוהל המחייב ככלל הצגת פסק דין הקובע את האבהות, אלא בנסיבות מיוחדות, אשר אינן מתקיימות במקרה זה. בהקשר זה נטען כי חמשת ילדיהם הקודמים של העותר ותמאם נרשמו כילדיו של העותר מבלי שהעותר נדרש להציג פסק דין הקובע אבהות, אך אין לראות בכך הצדקה לרישום כיום של הקטין כבנו של העותר, וזאת בעיקר משום שמאז רישום הילד האחרון ביולי 2012, חלפו 7 שנים תמימות. במהלך תקופה ארוכה זו הייתה תמאם נטולת מעמד ואמורה הייתה לשהות מחוץ ישראל. כמו כן, מאז תחילת שנת 2013 אין כל בקשת אחמ"ש תלויה ועומדת, ועל כן גם לא נערכה כל בחינה עדכנית של הקשר הזוגי עובר להוריית הקטין.

במהלך הדיון שנערך בפני ביום 7.6.20, טען העותר כי הוא אינו מנהל קשר ביגמי עם חסין וכי למעשה היא אינה מתגוררת בביתו אלא רק באותה שכונה, ורישום הכתובת הזהה נובע אך ממאפייניה הייחודיים של השכונה בה הם מתגוררים, שבה כתובות המגורים אינן מוסדרות ומספר בניינים שונים משויכים לאותה כתובת. באשר למספר הטלפון של חסין, אשר הובא במסמכים השונים, הרי שמדובר בשריד לתקופה הקודמת בה היו נשואים. מעבר לכך, חזרו ב"כ הצדדים על הטיעונים שהעלו בכתב, וניסיון לגבש מתווה מוסכם לנוכח המלצות בית המשפט לא צלח.

דיון והכרעה:

סעיף 4(א)(1) לחוק האזרחות מורה כי מי שנולד בישראל להורה בעל אזרחות ישראלית יהיה זכאי אף הוא לאזרחות, מכוח הלידה. הקטין בו עסקינן נולד בישראל, אך אמו הנה תושבת האזור ואינה אזרחית ישראלית, כך שזכאותו למעמד בישראל מכוח לידה תוכרע בהתאם לזהות אביו. על מנת לקבוע את דרך הטיפול בבקשות למתן מעמד לקטינים שנולדו בארץ לאם זרה, בדרך של הכרה באבהות, גובש הנוהל שהוזכר לעיל, ואשר זכה לאישורו של בית המשפט העליון במסגרת בג"צ 10533/04 ויס נ' שר הפנים (28.6.11).

הנוהל מפרט את הליכי הטיפול בבקשות מסוג זה, ומבחין בהקשר זה בין מספר קטגוריות בהתאם למעמדו של האב הנטען בישראל, אזרח או תושב קבע, ומצבם המשפחתי של בני הזוג, נשואים או ידועים בציבור וכדומה. בענייננו, העותר הינו אזרח ישראלי הנשוי לאמו של הקטין, ומדובר בקטגוריה המאפשרת לעיתים רישום האבהות ומתן המעמד לקטין על יסוד הצהרות בני הזוג, גם ללא פסק דין, בכפוף לתנאים המפורטים בסעיף ג.1 לנוהל:

"במקרה של אזרח ישראלי הנשוי לאם הקטין- ואם הקטין הגישה בקשה למעמד מכוח נוהל התאזרחות של בן זוג של אזרח טרם הוריית הקטין, אשר הומצאו במסגרתה ראיות מספקות על קיומם של חיים משותפים – ניתן לקבל הצהרה בדבר הכרה באבהות, ולהעניק לקטין אזרחות ישראלית מכוח לידה."

כפי שניתן לראות, אחד התנאים המנויים בהוראה הנ"ל לרישום האבהות על יסוד הצהרה גרידא הנה דבר קיומה של בקשה להסדרת מעמדה של האם והמצאת ראיות מספיקות לחיים משותפים במסגרתה, והכל טרם הוריית הקטין. בעניינו של העותר אין מנוס מהמסקנה כי תנאי זה אינו מתקיים. אמנם בעבר הרחוק, עד תחילת שנת 2013, התקיים הליך בבקשה לאיחוד משפחות בעניינה של תמאם, אך הבקשה נדחתה ולא חודשה מאז. לפיכך, במועדים הרלבנטיים להוריית הקטין, אשר נולד כזכור באוגוסט 2019, לא הייתה כל בקשה תלויה ועומדת להסדרת מעמדה של תמאם, ועל כן גם לא הומצאו ראיות כלשהן המעידות על החיים המשותפים באותה עת. אין מנוס אלא לקבוע, אפוא, כי בעניינו של העותר לא מתקיימים תנאי סעיף ג.1 לרישום אבהות ומתן מעמד על יסוד הצהרה בלבד.

די בטעם הנ"ל כדי שלא להחיל את הוראות סעיף ג.1 לנוהל על עניינו של העותר, אך לנוכח הטענות שנשמעו אתייחס בקצרה גם לטעם נוסף, שעניינו הקשר הביגמי שמנהל העותר במקביל, כך לטענת המשיב, עם חסין ועם תמאם. עיון בנוהל מגלה כי בין תנאיו נכלל הסייג ולפיו: "האמור בסעיפים ג.1 וג.2 לא יחול על נישואין המהווים עבירה לפי חוק העונשין התשל"ז – 1977". ברי כי ככל שנשא העותר את תמאם לאשה בעודו נשוי לחסין, הרי שנישואיהם מהווים עבירה של "ריבוי נישואין", כאמור בסעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בנסיבות מעין אלה, כך בהתאם להוראות הנוהל, אין מקום לרשום את האבהות על יסוד הצהרת ההורים, אפילו עומדים הם בתנאים שנקבעו בסעיף ג.1 לנוהל.

אציין בזהירות כי מתעוררות בעיני תהיות של ממש בדבר תוקפו של הסייג הנ"ל ובדבר הרלבנטיות שלו לסוגיה המצומצמת בה עסקינן – סוגיית רישום האבהות. ב"כ המשיב הפנתה בהקשר זה בסעיפים 36-38 לתגובה המקדמית לפסיקה אשר הכירה בסמכות המשיב לדחות בקשות לאיחוד משפחות מקום בו קיימות ראיות מנהליות בדבר ריבוי נישואין, וזאת על מנת שהמדינה לא תימצא נותנת ידה לתופעה אסורה זו. מדיניות שכזו אכן נדמית רלבנטית וסבירה כאשר מדובר בבקשות לאיחוד משפחות, שנועדו לאפשר, הלכה למעשה, את מימוש הנישואין האסורים על פי הדין. ענייננו שונה, שכן ההליך הנוכחי עוסק ברישום האבהות גרידא, כסטטוס עובדתי, וסוגיית הרישום משליכה בראש ובראשונה על זכויותיו של הקטין, אשר אין מחלוקת על כך שלא חטא ובכל זאת עשוי להיפגע על לא עוול בכפו. ייתכן בהחלט כי האיזון בין השיקולים השונים, הרצון שלא לעודד קיום קשרים פוליגמיים מחד וזכויותיו של הקטין לקבלת מעמד מנגד, מצדיק דווקא מתן משקל בכורה לשיקול של "טובת הילד", כפי שנקבע בהקשר דומה בעמ"ש 40251-05-17 א.א.א. נ' היועמ"ש (16.11.17). אין מדובר, אפוא, בסוגיה פשוטה, ומאחר שזו לא נדונה בהרחבה לפני, אסתפק בהערות אלה ואותיר אותה בעת הזו בצריך עיון.

בהיבט הראייתי, העותר מכחיש אמנם את טענת הביגמיה, וטוען כי הוא נשוי לתמאם ולה בלבד, אך בפני המשיב הונחו ראיות מנהליות טובות אשר מכוחן רשאי היה להסיק כי מדובר בנישואין המהווים עבירה. לא אשוב ואפרט בהרחבה את הנתונים שכבר פורטו לעיל, אך אזכיר כי בקשת האחמ"ש נדחתה ב-2013 מטעמי ביגמיה, והפכה לחלוטה. עוד אזכיר את זהות הכתובות ומספרי הטלפון ואת טיבו המיוחד של הליך הגירושין מחסין. כל אלה די בהם כדי לבסס ברמה מספקת את עמדת המשיב, בעוד העותר לא הציג כל ראיה התומכת בטענתו לפיה מדובר במסקנות שגויות הנובעות ממאפייניה המיוחדים של שכונת המגורים בה מתגוררים העותר וחסין. לפיכך, קיימת תשתית ראייתית לביסוס טענת הביגמיה במישור המנהלי, אך כאמור, לנוכח התהיות שהבעתי לגבי תוקפו של הסייג, ובשים לב לכך שתנאי סעיף ג.1 ממילא אינם מתקיימים בעניינו של העותר, לא יבוסס פסק הדין על סוגיית הביגמיה.

מכל מקום, משנקבע כי סעיף ג.1 לנוהל אינו חל בעניינו של העותר, ובהתחשב בכך שיתר הסעיפים עוסקים בקטגוריות שהעותר אינו נכלל בהן, הרי שהסעיף הרלוונטי היחיד שנותר הינו סעיף ג.6 לנוהל, המורה כי (ההדגשות שלי – ח.ט.):

"במקרים בהם לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיפים ב' וג' לעיל – ככלל ידרשו המבקשים להצטייד בפסק דין הקובע את האבהות, לרבות בדרך של ביצוע בדיקה גנטית – אולם אם יהיו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – לדוגמא קיומו של ילד קודם אשר קיבל מעמד בישראל לאחר שהוכח שהוא משותף או אישורים מהימנים כי הקטין נולד כתוצאה מהריון אשר נוצר בדרך של הפריה מלאכותית מזרעו של הטוען לאבהות – ניתן יהיה לתת מעמד לקטין בהסתמך על ראיות חותכות כגון אלו."

בהתאם להוראה הנ"ל, משלא מתקיימים תנאי סעיף ג.1, על העותר להצטייד בפסק דין מבית המשפט לענייני משפחה לצורך רישום האבהות, אלא אם קיימות ראיות חותכות המעידות על האבהות. אחת הדוגמאות המפורטות בסעיף לנסיבות מיוחדות הכוללות ראיות חותכות הנה קיומו של ילד קודם שקיבל מעמד לאחר שהוכח שהוא משותף. כזכור, לעותר ולתמאם חמישה ילדים משותפים קודמים שזכו לאזרחות ישראלית ללא צורך בהצגת פסק דין, ומכאן הטענה כי חל החריג ומתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות רישום האבהות גם ללא פסק דין.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בהקשר זה, אני סבור כי הדין עם המשיב וכי בעניינו של העותר לא חל החריג לכלל המורה על התניית הרישום בהצגת פסק דין הקובע אבהות. חמשת ילדיהם של העותר ותמאם קיבלו אמנם מעמד בישראל, מבלי שהעותר נדרש להציג פסק דין, וככל הנראה על יסוד הצהרה בלבד. כיום, אין ביכולתה של המדינה לשחזר ולומר מה טיב הבדיקה שבוצעה בשעתו והאם הוכח לשביעות רצונה כי מדובר בילדים משותפים, או שמא נבע הרישום מטעות כלשהי. אלא שגם אם נניח לטובת העותר כי חמשת ילדיה הקודמים של תמאם הוכרו כדין כילדיו, אין די בכך, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפני, כדי לחייב את המשיב לרשום את הקטין כבנו של העותר כיום.

כאמור, מאז הולדת הילד האחרון שהוכר כמשותף, ועד להולדת הקטין, חלף פרק זמן ממושך בן 7 שנים. פרק זמן זה אולי לא היה מביא לדחיית הבקשה בנסיבות רגילות של זוג נשוי המנהל משק בית משותף, אך המצב שלפני שונה. מאז תחילת שנת 2013, עת נדחתה הבקשה לאיחוד משפחות, תמאם אינה מחזיקה ברישיון שהייה בישראל, ואמורה לשהות דרך קבע מחוץ לגבולות ישראל. במהלך תקופה ארוכה זו אף לא חודשה מטעמם של העותר ותמאם הבקשה לאיחוד משפחות, אשר נדמה שנזנחה, על כל המשמעויות שעשויות להיות כרוכות בכך.

בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הספק שהתעורר אצל המשיב בדבר כנות הקשר הנטען הנו משולל יסוד, ונזכיר כי למשיב ולפקידי משרדו שיקול דעת רחב בהפעלת סמכויותיהם, וזאת במיוחד באותם מקרים בהם מדובר בהחלטה המעניקה מעמד רב משקל, כמעמד האזרחות. תפקידו של בית המשפט אינו להחליף את שיקול דעתה של הרשות, אלא אך לבחון האם האופן שבו בחנה את עניינם של המבקשים מצדיק התערבות (ראו למשל בר"מ 9020/18 Alfredo Elias Maestre Aroca נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (21.08.2019)).

התוצאה היא כי בהחלטת המשיב שלא לרשום את האבהות מבלי שיוצג פסק דין הקובע אבהות לא נפל פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה, ונבהיר כי אין מדובר בסוף פסוק וכי סלולה דרכו של העותר לפנות בהקדם לבית המשפט לענייני משפחה, לבצע הבדיקות הגנטיות הנדרשות, ולזכות בפסק הדין המיוחל שיוביל לרישום האבהות ללא כל קושי. רשמתי לפני, בהקשר זה, את הצהרת המדינה כי בכפוף להמצאת המסמכים הדרושים, לא תתנגד להפנייתו של העותר לבדיקה גנטית במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה ואף תזרז את מתן תגובתה ככל שתוכל.

לא נותר לי אלא להורות על דחיית העתירה, אך בטרם סיום אני מוצא לנכון להעיר כי בהתנהלותם של גורמי המשיב חל פגם בעל משקל, בכך שלא צירפו כל נימוק ענייני להודעות שנשלחו לעותר בדבר דחיית בקשתו ודחיית הערר שהגיש. כל שנאמר באותן הודעות הוא כי בקשתו נדחית וכי הרישום מותנה בהמצאת פסק דין, אך לא ניתן כל הסבר מדוע נדחתה הבקשה ומה ההבדל בין חמשת ילדיו הראשונים, שנרשמו ללא קושי, לבין בנה הנוכחי של תמאם. יתכן בהחלט כי אילו הייתה ההחלטה מנומקת היה העותר נמנע מהגשת העתירה ופונה ישירות לבית המשפט לענייני משפחה, על יסוד הערכה מושכלת של מצבו המשפטי, ובכך היה נחסך זמן יקר של כל הצדדים המעורבים, היו נחסכות הוצאות ועניין אבהותו של העותר היה מוכרע זה מכבר.

על חשיבות חובת ההנמקה, ובפרט כאשר מדובר בהחלטה הדוחה את בקשתו של הפונה, העירו בתי המשפט לא פעם ולא פעמיים, וראו למשל בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים (31.07.2013), בפסקה 47:

"חובת ההנמקה נגזרת מחובת ההגינות של הרשות המנהלית כלפי הפרט, ותכליתה למנוע קבלת החלטות שרירותיות או שגויות. בפרט מוטלת על הרשות המנהלית חובה לנמק את החלטתה כאשר מדובר בהחלטה הדוחה את בקשתו של הפונה (ראו והשוו: עע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217, 250 (2006); סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958)."

בנסיבות אלה, על אף דחיית העתירה לא יחויב העותר בהוצאות.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית ללא צו להוצאות.

העתק יועבר לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ט סיוון תש"פ, 11 יוני 2020, בהעדר הצדדים.