1. נושא החלטה זו הוא גביית הוצאות בגין נקיטת אמצעי אכיפה שלא כדין, וזאת בשל נקיטתם בטרם המועד החוקי להפעלתם או בשל נקיטתם בעוד החיוב היה שנוי במחלוקת וטרם חלפה תקופת ההשגה-ערר-ערעור.
2. הבקשה במקורה הוגשה גם בעילה שהמשיבה גובה שלא כדין הוצאות גביה בשיעור המירבי הקבוע בתקנות המיסים (גביה) ולא בשיעור ההוצאות הישירות שהוצאו בפועל.

ביום 26.4.2022 אישרתי הודעת חדילה לגבי עילה זו.

תמצית בקשת האישור

ב.מ.נ פתרונות בע"מ – מבקשת 1

1. ב.מ.נ פתרונות בע"מ (להלן: " המבקשת 1"), מחזיקה ב-4 חניות בתחום שיפוטה של המשיבה.

המבקשת 1 שילמה את תשלומי הארנונה ותשלומי החובה שבהם חויבה, כסדרם.

1. ביום 19.6.2019 לערך חויבה המבקשת 1 בהגדלת שומה, בשל שינוי סיווג החניות – מסיווג 362 ("מבנים שונים שאינם נכללים בסיווג אחר") לסיווג 202 ("משרדים, שירותים ומסחר").

למכתב ההגדלה צורף שובר לתשלום על סך 2,132.40 ₪, המתייחס להפרש החיוב לחודש יוני 2019 שהוא "לתשלום עד 1/07/2019" וכן הוגדל התשלום השוטף מאותו יום ואילך.

1. כבר ביום 8.7.2019 נשלח למבקשת 1 מכתב התראה על אי תשלומה של הגדלת השומה הנ"ל, וזאת לאחר שחלפו 8 ימים בלבד מהיום שנקבע לתשלום בעקבות הגדלת החיוב (1.7.2019).
2. המשיבה חייבה את המבקשת 1 בגין מכתב ההתראה, בסכום של 16 ₪ וזאת:
3. בטרם חלפו 25 ימים או 15 ימים מהמועד שנקבע לשילום החיוב.
4. בטרם חלף המועד להגשת השגה על הגדלת השומה בהתאם לסעיף 3(א) בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") וכפי שצוין במכתב ההגדלה עצמו.
5. ביום 1.9.2019 שלחה המבקשת 1 השגה והתראה לפני פניה בהליכים משפטיים בגין הגדלת השומה כאמור. המבקשת 1 טענה במסגרת ההשגה כי הן תוספת ריבית והצמדת פיגורים הכלולות במכתב ההתראה הן חיוב בסך 16 ₪ בגין עלות מכתב ההתראה – אינם כדין שכן לא חלפו 30 ימים לצבירת ריבית הפיגורים מהיום שנקבע לשילום, וכן החוב אינו סופי וניתן להגיש עליו השגה/ערר.
6. תשובת מנהל הארנונה לפניית המבקשת 1 התקבלה ביום 10.11.2019, ללא התייחסות לטענה נושא בקשת האישור.

קסטרו אבטחת תנועה בע"מ – מבקשת 2

1. קסטרו אבטחת תנועה בע"מ (להלן: "המבקשת 2"), מחזיקה בשתי חניות בתחום שיפוט המשיבה.

המבקשת 2 שילמה את תשלומי הארנונה ותשלומי החובה שבהם חויבה, כסדרם.

1. ביום 19.6.2019 קיבלה המבקשת 2 הודעה על הגדלת החיוב בגין החניות, עם דרישה לתשלום הפרש שנתי בסך 7,811.60 ₪ כנגד התקופה שבין 1/6 ועד 31/12. חיוב זה נקבע לתשלום עד ליום 1.7.2019. הגדלת השומה נבעה, לשיטת המשיבה, משינוי סיווג החניות מתעריף 362 ("מבנים שונים שאינם נכללים בסיווג אחר") לסיווג 202 ("משרדים, שירותים ומסחר").
2. המבקשת 2 פנתה אל המשיבה ביום 23.6.2019 בפנייה מקדימה, שהיוותה גם השגה לשנת 2019.

המבקשת 2 פנתה אל המשיבה פעם נוספת ביום 3.7.2019 וחידדה את טענת השיערוך.

1. ביום 11.7.2019, 11 ימים לאחר היום שנקבע לתשלום החיוב בהודעת השומה, שיגרה המשיבה מכתב התראה ובו דרישה לתשלום החיוב מיידית. במכתב ההתראה נדרשה מבקשת 2 לשלם סך של 7,921 ₪ הכולל חיוב בגין מכתב ההתראה בסך 16 ₪ וריבית הצמדת פיגורים נוספת, שהוספה בטרם חלפו 30 ימים מהמועד שנקבע לתשלום החוב.

המבקשת 2 שילמה את החיוב בהתאם לנדרש.

1. לפי סעיף 306 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") "אם הסכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה".

באשר להליכי גביה לפי פקודת המסים (גביה) (להלן:"פקודת המסים") נקבע כי לאחר 25 יום ניתן לשלוח דרישה.

למבקשות הוצאו מכתבי התראה 8 ימים (למבקשת 1) ו -11 יום (למבקשת 2) לפני המועד שנקבע לתשלום, על כן מכתבי ההתראה הוצאו שלא כדין וגביית ההוצאות בגינם בלתי חוקית.

1. בנוסף, המשיבה גובה הוצאות בגין אמצעי אכיפה בטרם חלף המועד להגשת השגה ו/או ערר ו/או ערעור מינהלי, ואף במקום שבו הוגשה בפועל השגה. לא ניתן להפעיל הליכי גביה לגבי חוב שנוי במחלוקת – וטרם שחלף המועד להגשת השגה/ערר/ערעור.
2. השאלה אם הפעלת אמצעי אכיפה טרם חלוף תקופת ההשגה היא חוקית, עדין לא הוכרעה בפסיקה בהתייחס להליכים מכוח פקודת העיריות. זאת להבדיל מהפעלתם על פי פקודת המסים. לגבי השלב שלאחר הגשת ההשגה אין מחלוקת שאין להפעיל אמצעי אכיפה מכוח איזה מן החוקים האמורים(בש"א (חי') 990/02 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' מועצה אזורית זבולון (18.12.02).
3. כשם שעל פי פקודת המיסים לא ניתן לנקוט בהליכי גביה כנגד חוב השנוי במחלוקת – כך יש לקבוע גם לגבי אמצעי אכיפה המופעלים מכוח פקודת העיריות, בין אם עפ"י היקש ובין אם בחינת סבירות הפעולה ושיקול הדעת המינהלי.
4. בענייננו, הנישומות קיבלו הודעה על שינוי הסיווג במהלך שנת הכספים תוך שינוי החלטה מינהלית קודמת שחייבה אותן בתעריף נמוך יותר במשך עשרות שנים. מן הראוי והסביר היה להמתין למיצוי הליכים מצד הנישומות ולאפשר להן לפנות בהשגה על הגדלת חיוביהן טרם נקיטת אכיפה באופן חד צדדי וללא התערבות מערכת בית המשפט.
5. באכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) התש"ס-2000 (להלן: "אכרזת המסים") נקבע כי אין לנקוט הליכים על פי פקודת המסים לגביית חוב שנוי במחלוקת. בפקודת העיריות אין הוראה דומה, וטרם הוכרע האם הגבלה זו חלה גם בהליכי גביה לפי פקודת העיריות.

סעיף 1 באכרזת המסים קובע כי:

"על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין (להלן – חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה למעט סעיף 10, וסעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה "ראשון" נמחקה ממנו; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה."

סעיף 2 באכרזת המסים קובע כי:

(א) על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן – הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת – כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב-2002.

(ב) בסעיף זה "השגה", "ערר" או "ערעור" כמשמעותם בהוראות הדין על פיו נקבע החיוב".

1. מסעיף 1 לאכרזת המסים יש ללמוד שעל גביית ארנונה ברשויות מקומיות חלות הוראות פקודת המיסים לרבות סעיף 2(א) לאכרזת מסים הקובע איסור על המצאת דרישה או ביצוע פעולות אכיפה על חוב השנוי במחלוקת שטרם חלפה תקופת ההשגה.
2. גביית הוצאות על הליכי גבייה אפשרית מכוח סעיף 12ט' בפקודת המיסים (גביה):

"12ט. (א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס.

(ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.

(ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" – אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס.

1. אפילו יקבע שאין מניעה לנקוט פעולות אכיפה על פי פקודת העיריות בעוד החיוב שנוי במחלוקת וטרם חלפה תקופת ההשגה או הערר, השאלה בענייננו אינה אם ניתן להפעיל אמצעי אכיפה לפי פקודת העיריות לפני חלוף המועד להגשת השגה ערר או ערעור אלא אם ניתן לגבות הוצאות בגין אמצעי אכיפה בטרם חלוף המועד הנ"ל. זאת מאחר שאין למשיבה סמכות לגבות הוצאות גביה מכוח פקודת העיריות, והסמכות מקורה בפקודת המסים סעיף 12ט.

לא ניתן לאחוז בחבל משני קצותיו - לטעון כי גביית מס הארנונה נכללת בפקודת המיסים (גביה) ומכוח הוראותיה לגבות את הוצאות הגביה, ובאותה העת לטעון שהגביה אינה נכללת בפקודת המיסים (גביה) ולפיכך סעיף 2 לאכרזת המסים אינו חל על גביית הארנונה.

הקבוצות

1. הקבוצות הוגדרו בבקשת האישור כדלקמן:

קבוצה א.1: "כלל הנישומים בתחום שיפוט המשיבה אשר חויבו בהוצאות אמצעי אכיפה שננקטו בטרם חלף המועד החוקי המאפשר את הפעלתם, ב-24 חודשים עובר ליום הגשת התובענה דנן"

קבוצה א.2: "כלל הנישומים בתחום שיפוט המשיבה אשר חויבו בהוצאות אמצעי אכיפה בעוד החיוב היה שנוי במחלוקת (טרם חלפה תקופת ההשגה, ערר, ערעור), ב-24 חודשים עובר ליום הגשת התובענה דנן"

הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור

1. לחייב את המשיבה לגלות את מספר חברי הקבוצה במהלך השנתיים שלפני הגשת בקשת האישור ואת סכומי הוצאות האכיפה הנוספים שחויבו על ידה.
2. לחייב את המשיבה להשיב לכל חבר קבוצה את סכומי הוצאות האכיפה העודפים שנגבו ממנו ביתר בפועל בשנתיים שלפני הגשת התובענה, בצירוף הצמדה וריבית לפי החוק, מיום גביית הסכומים ועד ליום ההשבה, או לזכות את חשבונו בסכומי הארנונה הנוספים שחויב בשנתיים שלפני הגשת התובענה וטרם שילם אותם לרבות ההצמדה והריבית שחויב בהם לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.
3. לחייב את המשיבה להשיב לכל חבר קבוצה את סכומי הוצאות האכיפה שייגבו ממנו בפועל מיום הגשת התובענה ועד ליום הפסקת הגבייה הבלתי חוקית, בצירוף הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 עד למועד ההחזר, או לזכות את חשבונו של חבר קבוצה אשר טרם שילם את החיוב, בסכום הארנונה הנוסף שאותו חבר חויב בו, מיום הגשת התובענה ועד ליום הפסקת הגבייה הבלתי חוקית לרבות ההצמדה והריבית שחויב בהם.

תמצית תגובת המשיבה

1. המשיבה פועלת כדין בכל הקשור לנקיטת הליכי גביה, בוחנת כל מקרה לגופו, ולא נוקטת באופן גורף הליכי גביה בטרם המועד החוקי להפעלתם ובעוד החוב שנוי במחלוקת. על כן העניין אינו ראוי להתברר במסגרת הליך ייצוגי.
2. המשיבה לא גבתה בפועל את הסכומים הנטענים על ידי המבקשות ואף הדרישה לתשלום הוצאות האכיפה שהונפקה למבקשות בוטלה. אין כל סכום שגבתה המשיבה לא כדין הנדרש להשבה.

על כן אין מדובר בעניין הנכנס בגדרו של פרט 11 בתוספת השנייה.

1. המשיבה אינה שולחת מכתבי התראה בטרם חלפו המועדים לפירעון תשלום חוב הארנונה המושת על נישומים. גם אם נשלחו מכתבי תזכורת (בלבד) על חוב שטרם שחלפו המועדים הקבועים בחוק לגביו – ממילא הנישומים אינם נדרשים לשלם עבור מכתבי תזכורות/התראות אלו והמשיבה לא נדרשת להשיב כל סכום.
2. עניינה של המבקשת 1 – ביום 10.6.2019 שלחה המשיבה הודעה מתוקנת של שומת הארנונה שהושתה על שטחי החניה של המבקשת 1, בעקבות תיקון סיווג שביצעה המשיבה בנכס (לאחר פסיקת בית המשפט בנושא) ולפיו סווגו שטחי החניות של המבקשת 1 לפי הסיווג העיקרי של הנכס.

ביום 8.7.2019 שלחה המשיבה מכתב תזכורת לתשלום החוב – ולא מכתב התראה. בגין מכתב תזכורת זה לא חויבה המבקשת 1 בהוצאת גבייה כלשהיא.

בהתאם לתדפיס שצירפה המבקשת 1 נראה כי תאריך הגבייה בגין מכתב ההתראה היה 16.7.2016 (בחלוף 16 ימים מהמועד האחרון לפירעון החוב).

מדיניות המשיבה היא חד משמעית – המשיבה אינה נוקטת הליכי גביה בתקופת הזמן הקבועה בחוק הערר להגשת השגה ו/או ערר. מקל וחומר כאשר נישום פעל והגיש השגה ו/או ערר, כך שהמשיבה אינה נוקטת הליכי גביה וממילא המשיבה גם לא פועלת לחייב את הנישומים בהוצאות אכיפה.

באופן גורף, המשיבה לא מוציאה מכתבי התראה ו/או דרישות לתשלום חוב ארנונה בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק.

ככל שהמשיבה פועלת ומנפיקה מכתבי תזכורות לנישומים ברחבי העיר, בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק, המשיבה לא גובה עבור מכתבים אלו הוצאות גביה ועל כן לא נגרם נזק לנישומים.

1. המשיבה סבורה, בהתאם לפסיקות בתי המשפט, כי ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות כנגד נישומים שלא משלמים את חובות הארנונה השנויים במחלוקת ועוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה ו/או ערר ו/או עבור חוב השנוי במחלוקת – אולם המשיבה אינה נוקטת, לפנים משורת הדין, הליכי גבייה כנגד נישומים שהגישו השגה ו/או ערר ו/או בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה ו/או ערר.
2. בענייננו, מדובר בשומות ארנונה שהוזנו למבקשות באופן ידני במערכת המשיבה באמצע שנת המס. המערכת הממוחשבת בה משתמשת המשיבה הנפיקה בטעות דרישה לתשלום חוב הארנונה עבור המבקשת 2 בטרם חלפו מניין הימים הקבוע בחוק לפירעון חוב הארנונה ו/או התקופה להגשת השגה.

גם בעניין המבקשת 1 המערכת הממוחשבת הנפיקה בשגגה דרישה לתשלום חוב הארנונה ובכללה דרישה לתשלום הוצאות האכיפה בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגה.

עניינן של המבקשות הוא חריג ופרטני להתנהלות המשיבה. בשגגה בלבד לא הזינה נציגת המשיבה כי מדובר בתיקון שומה.

1. היעדר עילת תביעה אישית – המבקשות לא שילמו עבור הוצאות הגביה בגין מכתבי ההתראה הנטענים. על כן, אין להן עילת תביעה אישית כנגד המשיבה.
2. לא הוכחה עילת תביעה לכאורית – המשיבה פעלה כדין. המשיבה לא נוקטת הליכי גביה נגד נישומים בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק (הן לפי פקודת העיריות הן לפי פקודת המיסים גביה) וכך גם לא גובה בפועל הוצאות אכיפה.
3. על המבקשות היה להגיש עתירה מנהלית במועד הקצוב בדין – מקומן של טענות המבקשות הוא בבית המשפט לעניינים מנהליים על דרך של הגשת עתירה מנהלית בתוך 45 ימים, ככל שהן מבקשות לתקוף את עצם הפעולות בהן נוקטת המשיבה.

יש לדחות את בקשת האישור מחוסר סמכות עניינית ו/או אי מיצוי הליכים.

1. בקשת האישור אינה נכנסת בגדרו של פרט 11 – בבקשת האישור אין כל טענה אמיתית לגבייה לא חוקית של "מס, אגרה או תשלום חובה" כמפורט בפרט 11. בענייננו אין מדובר בתביעה להשבת סכומים שנגבו שלא כדין.

בהתאם להוראות פקודת העיריות, גם אם קיים חוב שנוי במחלוקת עדיין חלה חובה על הנישום לשלם את חוב הארנונה במועדו. היה ונישום לא שילם – רשאית המשיבה לפעול בנקיטת הליכי גביה (לרבות גביה של הוצאות הליכי גביה).

1. חזקת כשירות המעשה המנהלי חלה על פעולות המשיבה.
2. תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת –

אין אחידות בקבוצה הנטענת על ידי המבקשות, והקבוצה מתחלקת למספר רב של תתי-קבוצות שלרבות מהן אין קשר עם בקשת האישור;

הסעד הכספי שונה בין חברי הקבוצה. חישוב הסכומים המגיעים לכל אחד מחברי הקבוצה הוא מורכב ותלוי בפרמטרים שונים;

1. לרשות המשיבה עומדות טענות: "הגנת התקציב", "פטור מהשבה" ו"בטלות יחסית".
2. הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מאישור התובענה הייצוגית רב מהתועלת.

תמצית תגובת המבקשות

1. המשיבה טענה כי עניינן של המבקשות הוא מקרה נקודתי, אך לא צירפה תצהיר מתאים של עובד עירייה בכיר. בידי המבקשות ראיות רבות באשר לטעויות "נקודתיות" רבות נוספות. שמונה צורפו לתגובתן.
2. הוצאות האכיפה נגבו בפועל מהמבקשות עובר להגשת בקשת האישור.

המשיבה, לאחר הגשת בקשת האישור וסמוך להגשת תגובתה, יצרה ביודעין ובזדון מצג שווא שהחיוב בהוצאות האכיפה "בוטל".

המשיבה הטעתה את בית המשפט בטענה כי ההוצאות "לא נגבו" ו"בוטלו", מבלי לציין כי הניסיון לתיקון הגביה בוצע לאחר הגשת בקשת האישור.

המבקשת 1 חויבה פעמיים במכתבי התראה שלא כדין; שילמה בפועל ביום 14.11.2019 את מכתב ההתראה הראשון; המשיבה זיכתה את המבקשת 1 ביום 4.2.2020 – לאחר ביצוע הגביה ולאחר הגשת בקשת האישור.

המבקשת 2 חויבה במכתב התראה שלא כדין; שילמה את מלוא תשלום ההתראה ביום 30.7.2019; המשיבה זיכתה את המבקשת 2 ביום 4.2.2020 – לאחר הגשת בקשת האישור.

דיון

התנאים לאישור התובענה כייצוגית

1. ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.
2. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה). התובענה בענייננו הוגשה לפי פרט 11.
3. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:

"הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט".

1. סעיף 8 שבו קובע את התנאים אשר בהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק:

"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;

(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

להלן אבחן התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 בענייננו.

סעיף 8(א)(1) - האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי קבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובתם

1. לעניין השאלה המשותפת, ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי [פורסם בנבו] (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") התעוררה שאלת פרשנותן של פוליסות לביטוח חיים שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. באותו עניין נקבע:

"... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (ההדגשות שלי – מ' נ').

כמו כן נקבע בעניין עמוסי לעניין שאלת ההערכה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה כך:

"בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה)). סיכון זה מלווה בעלויות נוספות לנתבע בדמות פגיעה במוניטין, הצורך בהתאמת הדו"חות החשבונאיים לסיכון אליו הוא חשוף, הוצאות משפטיות גבוהות וכדומה (אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 14 (2011)). לפיכך, מקום שבו אין הצדקה לחשיפת נתבעים לסיכון זה, לאמור: כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות.

אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי – מ' נ').

ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית:

"41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד -כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ...

על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל.

...

59. ...התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני – נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". (ההדגשות שלי – מ' נ'). (שם, בפסקאות 41-39 ו-59).

(ראה גם עע"ם 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)).

1. אין מחלוקת בענייננו כי הגבייה נעשתה על פי פקודת העיריות.
2. השאלות המשותפות הדורשות הכרעה:
3. האם הוכח לכאורה כי המשיבה, כשיטה, נוקטת הליכי גביה (קרי – חיוב בגין מכתב התראה) בטרם המועד החוקי הקבוע בדין.
4. האם הוכח לכאורה כי המשיבה מחייבת בהוצאות הליכי גביה בעוד החוב שנוי במחלוקת,.
5. האם ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות כנגד נישומים שלא משלמים את חובות הארנונה השנויים במחלוקת עוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה ו/או ערר ו/או עבור חוב השנוי במחלוקת?
6. האם קיימת עילת תביעה אישית למבקשות.

להלן אדון בשאלות אלו כסדרן.

1. האם הוכח לכאורה כי המשיבה כשיטה, נוקטת הליכי גביה (קרי – חיוב בגין מכתב התראה) בטרם המועד החוקי הקבוע בדין.
2. בעע"מ 8810/10 חברת פרטנר בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (5.3.2013) עמד בית המשפט העליון על הכללים לעניין פתיחת הליכי גבייה של חוב ארנונה:

" כדי שניתן יהיה לפתוח בהליכי גביה, נדרש קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ושלא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פרעונו (בגביה מכוח פקודת העיריות) או עשרים וחמישה יום (מכוח פקודת המסים (גביה)). לאחר פרק זמן זה נשלחת לחייב הודעת תשלום, שבה הוא נדרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגביה מכוח פקודת העיריות), ועשרים וחמישה יום (מכוח פקודת המסים (גביה)). אם לא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה על ידי ראש העיריה (לפי פקודת העיריות) או על ידי פקיד גביה כמשמעו בפקודת המסים (גביה) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב".

1. המבקשות טענו בבקשת האישור כי המשיבה חייבה אותן בהוצאות בגין מכתבי התראה שנשלחו אליהן בטרם חלפו 25 ימים (עפ"י פקודת המיסים) או לחילופין בטרם חלפו 15 ימים (עפ"י פקודת העיריות).
2. עיון במסמכים שצורפו לבקשת האישור מעלה את העובדות הבאות:
3. ביחס למבקשת 1 –

ביום 10.6.2019 הודפסה "קבלה למשלם" שבה נדרש הפרש תשלום בגין חודש יוני 2019 בסך 2,132.50 ₪. במסמך זה צוין "לתשלום עד 1.7.2019" (נספח ב' לבקשת האישור).

ביום 8.7.2019 הודפס מכתב תזכורת (כך נכתב במפורש על גוף המסמך, מ' נ') מופנה למבקשת 1 שעל פיו עליה לשלם סך של 2,158 ₪ (סכום הכולל ריבית והצמדה). במכתב התזכורת נכתב כי: "שובר זה יש לשלם עד ליום 01/08/19 לתשומת לבך, לאחר המועד האחרון לתשלום שובר זה יועבר סכום החוב לאכיפה באמצעות מחלקת ההוצאה לפועל. הערה: תזכורת זו מעודכנת ליום 25/06/19 במידה ושלמת את חובך לאחר מועד זה, ראה הודעה זו כמבוטלת" (נספח ג' בבקשת האישור).

ביום 16.7.2019 חויבה המבקשת 1 בהוצאות בסך 16 ₪ עבור אכיפה (נספח א' לבקשת האישור). הוצאות האכיפה חויבו רק ביום 16.7.2019 – 16 ימים לאחר המועד לתשלום (1.7.2019). על כן לכאורה המשיבה לא חייבה את המבקשת 1 בהוצאות אכיפה בטרם עבר המועד לפי פקודת העיריות.

1. ביחס למבקשת 2 –

ביום 6.6.2019 הודפסה "קבלה למשלם" בגין הגדלת שומת הארנונה בסך 7,811.60 ₪. במסמך נכתב ש"לתשלום עד ליום 1.7.2019 "(נספח ז' להודעת האישור).

ביום 11.6.2019 נשלחה למבקשת 2 הודעה מאת אגף המיסים וחשבונות המים, בדבר תיקון סווג של חניות לפי שימוש עיקרי.

ביום 23.6.2019 פנתה המשיבה 2 בהשגה, במסגרתה טענתה כנגד חוקיות הגדלת חיובי הארנונה בגין החניות (נספח ח'). מכתב נוסף נשלח ביום 2.7.2019 (נספח ט' לבקשת האישור). המשיבה השיבה להשגה ביום 31.10.2019 ודחתה אותה על הסף.

ביום 11.7.2019 הודפס מכתב דרישה לתשלום החוב בסך 7,921 ₪. מהמסמך עולה כי הסכום כולל הוצאות גביה בסך 16 ₪ (נספח י"א לבקשת האישור). לכאורה בעניינה של מבקשת 2, המשיבה חייבה בהוצאות אכיפה בטרם עברו 15 ימים מהמועד שנועד תשלום החוב (1.7.2019).

המשיבה הודתה בתשובתה לבקשת האישור כי המערכת הממוחשבת הנפיקה בשגגה דרישה לתשלום חוב הארנונה בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק לפירעון החוב, מאחר שהשומות הוזנו באופן ידני במערכת העירייה באמצע שנת המס. על כן היא ביטלה את החיוב בהוצאות אלו (סעיפים 40-37 לבקשת האישור).

1. אשר לדוגמאות המפורטות בתגובת המבקשות –

מדוגמאות א'-ג', ה' – ח' שצורפו לתגובת המבקשות, ניתן לראות שהנישומים חויבו לכאורה בהוצאות האכיפה רק לאחר שעבר המועד החוקי להפעלת אמצעי אכיפה.

כך בדוגמא א', החיוב היה ביום 3.6.2019 והחיוב בהוצאות התראה הוא מיום 31.10.19; בדוגמא ב' החיוב הוא מיום 5.6.2019 והחיוב בגין אכיפה הוא מיום 16.7.2019; בדוגמא ג' החיוב הוא מיום 6.6.2019 ומכתבי ההתראה חויבו ביום 16.7.2019; בדוגמא ד החיובים הם מיום 6.6.2019 ומיום 11.7.19 והחיוב בגין ההתראה הוא מיום 18.11.2019; בדוגמא ה' החיוב לכאורה מיום 10.6.2019 והחיובים בגין האכיפה הם מימים 16.7.2019 ו- 18.11.19; בדוגמא ו' החיוב היה ביום 11.6.2019 והחיוב בהוצאות התראה הוא מיום 21.7.2019 עדי אני פה לא רואה כלום; בדוגמא ז' החיוב היה ביום 10.6.2019 והחיוב בהוצאות התראה הוא מיום 16.7.2019; בדוגמא ח' החיוב היה ביום 5.6.2019 והחיובים בהוצאות התראה הם מיום 16.7.2019 ו- 18.11.2019 (ר' עדות בניהו שרעבי, מנהל האכיפה במשיבה, עמ' 4- 12).

1. הנה כי כן, אין בדוגמאות שהביאו המבקשות הוכחה לכך שהמשיבה מחייבת בהוצאות אכיפה בטרם עבר המועד הקבוע בדין (זאת להבדיל מהעילה שעניינה גביית הוצאות אכיפה בטרם מיצוי הליכי ערר והשגה).

נראה על כן כי המבקשות לא הוכיחו במידת ההוכחה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, כי מדובר בשיטה של חיוב בהוצאות אכיפה שעניינן מכתב התראה, בטרם עובר המועד הקבוע בדין.

על כן, אני קובעת כי לא קיימת אפשרות סבירה שהשאלה, האם הוכח לכאורה כי המשיבה כשיטה, נוקטת בהליכי גביה בטרם המועד החוקי הקבוע בדין, תוכרע לטובת הקבוצה.

1. האם הוכח לכאורה כי המשיבה מחייבת בהוצאות הליכי גביה בעוד החוב שנוי במחלוקת
2. על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 סעיף 3(א): " א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה...".

סעיף 6(א) קובע: "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר".

1. המבקשות טענו כי המשיבה גובה מתושביה הוצאות אכיפה שלא כדין, בעוד שהחיוב עודנו שנוי במחלוקת וטרם חלפה תקופת ההשגה – ערר – ערעור.
2. המשיבה טענה מנגד כי אינה נוקטת הליכי גביה בתקופת הזמן הקבועה בחוק להגשת השגה ו/או ערר, ומקל וחומר – כאשר נישום פעל והגיש השגה או ערר, וזאת לפנים משורת הדין.

עם זאת טענה כי השומות נושא התובענה הוזנו ידנית במערכת המשיבה באמצע שנת המס, וכי בשגגה ובאופן אוטומטי המערכת הממוחשבת הנפיקה בטעות דרישה לתשלום חוב הארנונה בטרם חלפו מניין הימין הקבוע בחוק לפירעון חוב הארנונה או התקופה להגשת השגה.

ואכן מתדפיסי הנישומים שצירפו המבקשות לתשובה לתגובת המשיבה (כפי שפורטו לעיל), עולה כי ברוב הדוגמאות נגבו לכאורה הוצאות אכיפה בטרם עבר המועד להגשת ערר וערעור.

1. מנהל האכיפה של המשיבה, מר בניהו שרעבי, העיד כי הגדלת השומות בעניינן של המבקשות ויתר הנישומים נעשתה באופן ידני בעקבות פסיקת בית המשפט:

"ש. למה חייבתם אותו בהוצאות בשלב זה?

ת. החיוב הזה הוא חריג. בחודש מאי יוני 2019 עקב החלטת בית משפט עליון (פס"ד צ'קפוינט) בנושא של חיוב חניות בתעריף מוגדל, מנהל הארנונה ביצע כמות מסוימת מאוד מצומצמת של הגדלת חיוב בנושא חניות בלבד באזור מאוד ספציפי ברחובות, אם אני לא טועה זה נקרא פארק הורוביץ. בעקבות זאת צף במערכת האכיפה שאני אמון עליה, חיוב. החיוב הזה נכלל בתוך 10,000 כרטיסים, היו כמה עשרות בודדות של כרטיסים כאלה שבחלקם זה אכן היה חיוב ראשון ונשלחו הודעות דרישה לצורך הודעה לאזרח שיש לו חיוב חדש, כאשר השליחה הזו אכן חויבה ב-16 ₪." (פר' עמ' 4 ש' 34 – עמ' 5 ש' 5)

עוד העיד: "אנו באופן סטנדרטי רגיל כנוהג מתחילים את החיובים לאחר 90 הימים של התשלום. פה זה מקרה חריג שבו חיוב ספציפי ידני שהוא לא במסגרת החיובים הדו חודשיים ולכן ההתנהלות מולו היא שונה. ברגע שאדם טוען טענה כלשהי על החיוב הספציפי מתנהלים איתו בצורה שונה, כמו שהאדונים טענו שהם הגישו השגות ועררים, ביטלנו להם את החיוב של ה-16 ₪ (פר' עמ' 9 ש' 9- 13).

1. על כן אין מחלוקת לכאורה ויש על כך הודאה של מר בניהו, כי קבוצת השומות שהוזנה ידנית באמצע השנה בעקבות פסק הדין בעניין צ'קפוינט, חויבה בהוצאות אכיפה בטרם חלפו המועדים להגשת השגה/ערר, וזאת בניגוד למדיניות המשיבה שהיא לשיטתה לפנים משורת הדין.
2. האם ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות כנגד נישומים שלא משלמים את חובות הארנונה השנויים במחלוקת עוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה ו/או ערר ו/או עבור חוב השנוי במחלוקת
3. משהוכח לכאורה כי המשיבה נהגה לפחות במשך תקופה נתונה בעשרות מקרים לחייב בהוצאות אכיפה לפני עבור המועד להגשת השגה/ערר, האם בכך פעלה בניגוד לדין?
4. בדין קיימים שני הסדרים מקבילים, המאפשרים לרשות לנקוט אמצעי גבייה מינהליים ביחס לחוב ארנונה. האחד מותווה בפרק טו בפקודת העיריות, והשני בפקודת המיסים אשר חלה על גביית ארנונה כללית מכוח אכרזת המסים (ר' בר"מ 6072/12 יצחק דוד נ' עיריית נצרת עילית (19.9.2012)). באותו עניין ציין השופט ע' פוגלמן כי: "בין שני ההסדרים יש קירבה רבה, שכן ההסדר בפקודת העיריות מאמץ הוראות שונות מפקודת המיסים...".

פקודת העיריות –

ס' 306 בפקודת העיריות קובע "אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה".

סעיף 309 בפקודת העיריות קובע: "לא שולם החוב כתום חמישה עשר יום לאחר המצאת ההודעה כאמור, יהיה לארנונה, בפיגור, וראש העיריה רשאי ליתן צו הרשאה בחתימת ידו ובחותמת העיריה המופנה לגובה הארנונה ומורה לו לדרוש תשלומו לאלתר, ואם לא ישולם - לגבותו על ידי תפיסת מיטלטליו של החייב ומכירתם, באופן שנקבע להלן".

פקודת המסים–

סעיף 4 בפקודת המסים קובע: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".

ההסדר האמור בסעיף 4 הנ"ל חל על גביית ארנונה כללית מכוח אכרזת המסים.

סעיף 1 באכרזת המסים קובע: "על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין (להלן – חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה למעט סעיף 10, וסעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה "ראשון" נמחקה ממנו; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה" (הדגשה שלי – מ' נ').

סעיף 2 (א) באכרזת המסים קובע כי : "לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן - הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב - 2002." (ההדגשות שלי – מ' נ').

1. בתי המשפט המחוזיים נחלקו בשאלה האם האיסור לנקוט הליכי גבייה בטרם החלטה סופית חל בעניינם של הליכי גבייה מכוח פקודת העיריות.

בבש"א 2067/06 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (19.12.2006) קבע השופט ר' סוקול כי עיכוב כללי של הליכי הגבייה עד גמר הליכי השגה וערר עלול להביא לקריסה כלכלית של הרשויות, שכן הן לא תוכלנה לכלכל את צעדיהן ולתכנן את תקציבן אם כל תושב יוכל לעצור את הליכי הגבייה ע"י הגשת השגה או ערר. מנגד, ציין כי ישנם מצבים שבהם יש מקום לעכב את הליכי הגבייה, וכל עוד לא קבע המחוקק הוראות מפורשות המאזנות בין האינטרסים השונים – שומה על בית המשפט לשקול את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

במקרה שם קבע השופט סוקול כי האיזון הראוי הוא דחיית הבקשה לעיכוב הליכי הגבייה.

בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת השופט סוקול (בר"ם 225/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (7.5.2007) – נדחתה. ביחס לשאלה האם ניתן לנקוט הליכי גבייה מינהליים מכוח פקודת העיריות לגבי חובות ארנונה שנויים במחלוקת, קבעה השופטת מ' נאור כי: "אכן יתכן שמדובר בשאלה חשובה. יתכן גם שבית משפט זה טרם אמר את דברו בשאלה. ואולם השאלה כלל לא מתעוררת בתיק שלפנינו שהרי בנסיבות העניין החוב לגביו נקטה העירייה בהליכי גבייה מכוח פקודת העיריות אינו "שנוי במחלוקת". על כן, דיון בשאלת הגבייה על פי פקודת העיריות של חוב ארנונה שנוי במחלוקת הוא בענייננו דיון אקדמי המנותק מההקשר העובדתי הקונקרטי ומכך ככלל יש להימנע" (סעיף 9 להחלטתה).

השופט ברלינר בבש"א (חי') 990/02 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' מועצה איזורית זבולון (18.12.2002) סבר כי יש להחיל הכללים מאכרזת המסים גם על גביה מכוח פקודת העיריות: "מאכרזת המסים בשנת 2002 עולה כוונה ברורה של המחוקק, אף אם רק מפיו של מחוקק המשנה, למנוע הליכי גביה מינהליים נגד החייב בארנונה שענינו טרם הוכרע סופית. גישה זו של המחוקק, עשויה להביאנו למסקנה כי מוצדק באותה מידה להשהות בפרק הזמן האמור גם את הליכי הגביה מכוח ההוראות שבפקודת העיריות" (סעיף 7 בהחלטה). השופט ברלינר ציין כי התחשבות כזו תואמת את ההוראות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 8 בהחלטתו).

השופט י' אלון בעת"מ (ב"ש) 234/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עירית דימונה (22.10.2007) סבר כי אין להקיש מאכרזת המיסים להליכים על פי פקודת העיריות: "אכרזת המיסים לא באה לצמצם את אמצעי וסמכויות הגבייה שהוקנו לעיריה בפקודת העיריות, אלא להוסיף עליהם אמצעים וסמכויות נוספים. הסייג הקבוע בסעיף 2 לאכרזה איננו מתייחס אלא לאותם אמצעים וסמכויות נוספים שהוקנו לעיריה מיום האכרזה ואילך בהתאם לפקודת המסים (גבייה). ככל שהמדובר בסמכויות ובאמצעים שעמדו לרשות העיריה על פי הפקודה – בטרם אכרזה – אין האכרזה גורעת או משנה בהם מאומה. זאת, הן מתוך תכליתה האמורה של האכרזה והן מהיות האכרזה חקיקת משנה והפקודה חקיקה ראשית". השופט אלון קבע עוד כי בחוקי מס שונים קבע המחוקק הוראות מפורשות לעניין עיכוב הליכי גבייה. על כן היעדרו של סעיף דומה בפקודת העיריות מלמד שאין הליכי ערעור מעכבים הליכי גביית החובות.

1. בית המשפט העליון לא הכריע מפורשות בשאלה זו.

עם זאת בעע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזרית תמר (5.3.2013) (להלן: "עניין פרטנר") ציין השופט א' רובינשטיין כי שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה, והוסיף: "אכן, ניתן להעלות הרהור במה נשתנתה הגביה לפי פקודת המסים (גביה) מן הגביה באמצעות פקודת העיריות, שהראשונה אינה אפשרית לגבי חוב שנוי במחלוקת והשניה אפשרית; אך דבר זה מסור למחוקק" (פסקה י"ז בפסק הדין) (הדגשה שלי – מ' נ').

נראה, כי על פי השופט רובינשטיין כל עוד לא תוקנה החקיקה – אזי אכרזת המסים אינה חלה על הליכי גבייה מכוח פקודת העיריות.

1. בעת"מ (חי') 24979-04-13 שטראוס בריאות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (8.7.2013) קרא השופט ר' סוקול למחוקק לומר את דברו: "כי ראוי שההבחנה בין מסלולי הגביה השונים והתנאים השונים בכל מסלול, תיבחן על ידי המחוקק שיקבע מסלול אחיד וברור, דבר שיימנע מחלוקות מיותרות" (פסקה 26 בפסק הדין).
2. ואכן, ביום 11.7.2022 תוקנה פקודת העיריות [נוסח חדש] במסגרת תיקון 151 שכלל תוספת של פרק חמישה עשר א': גבייה.

סעיף 330ד בפרק זה קובע כיצד על רשות לפעול במסלול גבייה מינהלי:

330 ד. א) בלי לגרוע מהאמור בכל דין, פעלה העירייה לגביית חוב במסלול גבייה מינהלי, בהתאם לסמכות שהוקנתה לה לפי כל דין, יחולו הוראות סעיף זה.

(ב) (1) דרישה ראשונה לתשלום חוב לחייב שלא שילם תשלום במועדו תישלח למענו של החייב בדואר; עירייה המפעילה מערך לשליחת הודעות מקוונות תשלח לחייב דרישה כאמור גם בהודעה מקוונת, ובלבד שבידיה פרטי החייב להתקשרות עימו דרך זו; בסעיף זה –

"הודעה מקוונת" – מסרון או דואר אלקטרוני הנשלחים למספר הטלפון הנייד או לכתובת דואר אלקטרוני של החייב;

"מען" –

(1) לגבי יחיד – מענו הרשום במרשם האוכלוסין, ואם אינו רשום במרשם האוכלוסין – מענו הרשום בספרי העירייה;

(2) לגבי תאגיד – מענו הרשום על פי דין או בספרי העירייה;

(2) דרישה לתשלום חוב באופן מיידי לפני נקיטת אמצעי אכיפה תישלח למענו של החייב בדואר רשום עם אישור מסירה או תימסר במסירה אישית והוצאות המשלוח כאמור יחולו על החייב;

(3) ...

(ג) לא תישלח לחייב דרישה לתשלום חוב ולא יינקטו נגדו אמצעי אכיפה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, אם הוא זכאי לכך, לפי העניין, על החוב, ואם הוגשו – כל עוד לא ניתנה החלטה שאינה ניתנת לערר או לערעור; הוגשו השגה, ערר או ערעור כאמור, רשאית העירייה לשלוח לחייב דרישה לתשלום או לנקוט נגדו אמצעי אכיפה לעניין חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת". (הדגשה שלי – מ' נ').

בתיקון לפקודה נקבעו הוראות מעבר ובין היתר: תחילתו של התיקון – שנה מיום פרסומו; תחילתו של סעיף 330ד שלושה חודשים מיום פרסומו של החוק.

בסעיף 8(ב) בהוראות המעבר של התיקון נקבע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בהליכי גבייה שננקטו לפני יום התחילה".

1. אני סבורה כי במחלוקת שבין הערכאות המבררות היה אכן טעם בעמדת השופט רובינשטיין מבית המשפט העליון (אף שמדובר באמרת אגב) לעניין היות הנושא עניין למחוקק לענות בו, מהטעמים שמנו השופטים סוקול ואלון בהחלטותיהם. מכל מקום אני סבורה כי נוכח התיקון בפקודת העיריות והחלתו באופן פרוספקטיבי הבהיר המחוקק כי התיקון אינו חל על הליכים עובר לתחולת החוק. על כן דעתי היא שהמשיבה לא פעלה בניגוד לדין עת גבתה הוצאות בגין אמצעי אכיפה בטרם חלוף המועד להגשת השגה, ערר או ערעור. זאת אף שטענה כי מדיניותה, לפנים משורת הדין הייתה אכן כזו, וכי בשל שומות שנערכו ידנית בענייננו חלה תקלה.

על כן, אני קובעת כי לא קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלה האם ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות עוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה/ ערר, תוכרע לטובת הקבוצה.

1. אשר לטענת המבקשות כי אף אם ניתן לנקוט פעולות אכיפה בטרם חלוף מועד ההשגה, ערר או ערעור על פי פקודת העיריות, הרי שגביית הוצאות על הליכי גבייה אפשרית אך מכוח סעיף 12ט' בפקודת המיסים (גביה) ורק בגין פעולות אכיפה שבוצעו במסגרת פקודת המיסים גביה. טענה זו נזנחה בסיכומים. ואולם אדרש לה בקצרה.

סעיף 1 באכרזת המסים קובע כי על גביית ארנונה כללית ותשלומי חובה המגיעים לרשות מקומית, על פי כל דין, יחולו הוראות הפקודה. על כן מכוח אכרזת המסים חלה הוראת סעיף 12ט' בפקודת המסים על גביית ארנונה מכוח פקודת העיריות. אין בעובדה שסעיף 2(א) באכרזת המסים קובע שאין לנקוט הליכי גבייה לפי פקודת המסים לפני החלטה סופית, כדי לשנות מהאמור בסעיף 1 באכרזה.

1. נוכח מסקנותיי לעניין עילות התביעה, השאלה אם למבקשות עילה אישית מתייתרת.

סוף דבר

1. בקשת האישור – נדחית.
2. נוכח הודאת המשיבה כי מדיניותה הייתה שלא לנקוט הליכי גביה קודם לחלוף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, וכי חרף מדיניות זו - בקבוצת הנישומים נושא התובענה שהשומה תוקנה באמצע השנה המשיבה - חרגה מהמדיניות, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו אדר תשפ"ג, 08 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.