לפניי תביעה כספית שהגישו התובעים כנגד הנתבע בסכום של 33,900 ₪ וזאת בגין הפסדים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מרכישת רכב מסוג מזדה 5 מס' רישוי 41-131-75, (להלן: "הרכב") אשר הוחזר לנתבע לאחר שלטענתם התברר להם שהרכב אינו תקין בין היתר כי מדובר ברכב מסוכן מבחינה בטיחותית, המנוע ברכב הוחלף, הקילומטרז' שונה מספר פעמים וכיוצא בזה.

אין מחלוקת שהתובעים שילמו לנתבע סכום של 56,000 ₪. אין מחלוקת שהרכב הוחזר לנתבע.

אין מחלוקת שהתובעים קיבלו את הסכום של 50,000 ₪ מהנתבע מתוך הסכום ששילמו כאמור.

ועוד, אין מחלוקת שכתוצאה ממכירת הרכב, ביטול העסקה והחזרת הרכב, עבר הרכב שתי בעלויות.

התובעים מבקשים להחזיר לידיהם את סכום ההפרש בין מה שהם שילמו לבין מה שהם קיבלו בחזרה מהנתבע בצירוף 750 ₪ עבור עלות הבדיקה, 1,500 ₪ בגין הפסד 3 ימי עבודה, 213 ₪ בגין העברת בעלות, 200 בגין נסיעות מירושלים לנתניה ועוגמת נפש.

מנגד, הנתבע טען כי בטרם רכישת הרכב, התובעים בדקו את הרכב במכון מורשה ועל אף תוצאות הבדיקה הם החליטו לרכוש את הרכב. לנתבע לא היה ידוע דבר על אודות השינויים בקילומטרז'. העסקה בוצעה בשקיפות מלאה ולאחר שהתובעים מצאו את הרכב מתאים להם. רק לאחר שהתובעים בדקו את הרכב, שילמו את התמורה והגיעו לירושלים, החליטו שהרכב אינו מתאים להם מטעמיהם.

התובעים יצרו קשר עם הנתבע וביקשו לבטל את העסקה. הנתבע הסכים לבטל את העסקה ובין הצדדים סוכם שבמקום להחזיר לתובעים 56,000 ₪ הם יקבלו רק סך של 50,000 ₪, כתוצאה מהחלפת בעלויות על הרכב.

לאחר שבחתני טענות שני הצדדים ושמעתי בטיעוניהם בדיון לפניי אני מחליט כדלקמן:

השאלה שבמחלוקת הינה האם התובעים ויתרו על טענותיהם כלפי הנתבע עת קיבלו לידיהם הסכום 50,000 ₪ מהנתבע. התשובה לכך - שלילית. אבהיר ואנמק.

מעדויות הצדדים לא שוכנעתי ולא התרשמתי כי התובעים ויתרו על טענותיהם כלפי הנתבע. התובע בעדותו לפניי אישר שהסכים לקבל לידיו 50,000 ₪ מתוך 56,000 ₪ וכאשר נשאל מדוע הסכים לקבל פחות 6,000 ₪ הוא ענה "...אני אומר שהעדפתי לקבל את הכסף פחות 6,000 ₪ מאשר להיתקע עם הרכב שהוא מסוכן" (ראה שורות 1-2 בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון).

גם אשתו של התובע הסבירה מדוע הסכימו לקבל פחות 6,000 ₪ "...הברירה שלנו היתה או להחזיר להם את הרכב ולספוג את זה כדי לקנות רכב בטוח...לא היתה לנו הרבה ברירות. עשינו את זה בלית ברירה ואנו חוזרים בנו מהסיכום" (ראה שרות 6-11, עמ' 3 לפרוטוקול הדיון).

ללמדך, התובעים לא ויתרו על טענותיהם כלפי הנתבע אם כי בחרו לקבל את הכספים מהנתבע בלית ברירה ומבלי שהדבר יהווה ויתור סופי לטענותיהם.

אמנם בין הצדדים הייתה הסכמה שהתובעים יקבלו כספם פחות 6,000 ₪ אך אין בכך כדי לחסום דרכם מלדרוש הסכום שהופחת. בענין זה, שוכנעתי כי לתובעים עומדת הזכות לתבוע מה שהופחת מהם כאשר מנגד לא עלה בידי הנתבע להוכיח שהתשלום שבוצע הינו לסילוק סופי ומוחלט של טענות שני הצדדים.

בהקשר לאמור, גרסת הנתבע הייתה שהסכים לבטל את העסקה כי ריחם על התובעים וכי הבין שהוא צריך כסף. ואולם, אין בגרסה זו כדי לסתור את גרסת התובעים. אף אם הנתבע ריחם על התובעים עדין לא ניתן לומר שהתובעים ויתרו על הדרישה שלהם לתבוע את הסכום שהופחת.

במיוחד הדבר נכון לנוכח העובדה כי במעמד הדיון מסר הנתבע ואביו גרסה נוספת שלא קיבלה ביטוי בכתב ההגנה שלהם לפיה הם החתימו את התובע על מסמך ויתור "שאבד" לטענת הנתבע (שורות 14-15 עמוד 2 לפרוטוקול הדיון).

התובעים הכחישו חתימתם על מסמך ויתור ואף ציינו בדיון הדברים הבאים "הם ביקשו שאחתום אבל אני לא חתמתי...הוא אמר לי לחתום אבל אני אמרתי לו שאני לא חותם", (שורות 24-25 בעמוד 2 לפרוטוקול).

מעדויות הצדדים בדיון לפניי התרשמתי כי התובעים לא חתמו על מסמך ויתור. עדותם בענין הייתה אמינה ועשתה עלי רושם אמין. התרשמתי כי התובעים גילו דעתם, במעמד החזרת הרכב וקבלת כספם בחזרה, שאינם מוותרים על טענותיהם.

מנגד, הנתבע לא הוכיח טענתו לפיה התובעים ויתור על דרישתם לקבל כספם בחזרה וככל שהדבר היה תנאי בל יעבור להחזרת הרכב והכסף, חובה היה על הנתבע לכלכל צעדיו בהתאם ולמצער לדאוג להחתים את התובעים על מסמך ויתור וסילוק סופי או לשמור המסמך או העתק הימנו ובכל אופן היה מצופה שהנתבע יעלה טענתו בענין כבר בהזדמנות הראשונה, קרי - בעת הגשת כתב הגנה לתיק ולא במעמד הדיון (באמצעות אביו).

משלא פעל הנתבע כאמור ומשהחזיר הסכום 50,000 ₪ לתובעים מבלי שדאג להחתימם על מסמך ויתור וסילוק סופי, הוא חשף את עצמו להמשך התדיינות עם התובעים בכל הנוגע להחזרת הרכב והשבת הסכום שהופחת.

זאת ועוד, לנתבע עמדה הברירה שלא להסכים להחזרת הרכב, טרם העברת בעלות פעם שנייה, והשבת הסכום ששולם לידי התובעים, ואולם משלא עמד הנתבע בדווקנות על קבלת מסמך ויתור, אין לומר שהתובעים ויתרו על דרישתם לקבל הסכום שהופחת.

סיכומו של דבר, החזרת הרכב לנתבע, העברת בעלויות, השבת הסכום 50,000 ₪ לתובעים, לא היה בהם כדי למנוע מהתובעים לתבוע את הנתבע בקשר להפחת הסכום 6,000 ₪.

בקשר לרכיבים הנוספים: הפסד ימי עבודה, נסיעות וכיוצאה בזה – איני פוסק לתובעים דבר משלא עלה בידי התובעים להוכיח רכיבים אלו במסמכים. בקשר לדרישה להשבת עלות הבדיקה בסך 750 ₪ והעברת בעלות – איני פוסק לתובעים דבר שכן הסכומים שולמו לצד ג' ולא לנתבע עצמו. הגם שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי בין הנתבע למכון הבדיקה היה שיתוף פעולה כדי לרמות את התובעים. מלבד טענה כללית בעניין אין ולא כלום.

לסיכום, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הסכום 6,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

בנסיבות הענין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן לבקש בקשת רשות ערעור מבית משפט מחוזי מרכז בתוך 15 יום.

ניתנה היום, י' תמוז תש"פ, 02 יולי 2020, בהעדר הצדדים.