התובע יליד 1975, נהג משאית במקצועו, טוען כי נפגע בתאונת דרכים שארעה לו ביום 20.3.19 ותובע בתביעה זו פיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפלת"ד.

לגרסת התובע, משאיתו המעורבת בתאונה היא משאית אשר ניתן להעמיס עליה מכולות "רמסע" ועבודתו בדרך כלל כוללת העמסת מכולות מלאות בגרוטאות פלדה ממפעלים שונים והעברתם למפעלי הפלדה בעכו. כאשר הוא מגיע למפעלים לשם איסוף המכולות המלאות, הוא פורק תחילה מכולה ריקה ומעמיס במקומה מכולה מלאה, כך גם היה בבוקר יום התאונה בחצר המפעל בציפורית, מפעל המוכר היטב לתובע ואשר שם הוא מבצע עבודה זו מספר פעמים בשבוע, כל שבוע.

על פי גרסת התובע, פעולות ההעמסה והפריקה נעשות באמצעות מערכת הידראולית הנשלטת ע"י ידיות ייעודיות המותקנות במשאית והמערכת מוזנת ומקבלת כוח ממנוע המשאית.

התובע הסביר בחקירתו שהוא מגיע מוקדם בבוקר, תוך כדי תמרון המשאית וההחלפה בין המכולות (העומדות אחת ליד השנייה) הוא חוסם את כביש הגישה למפעל אך בשעות בהן העבודה מתבצעת וכך גם בעת התאונה, אין ולא הייתה בפועל הפרעה לתנועה פשוט משום שאין תנועה באותה שעה.

התובע טוען כי השלים את פריקת המכולה הריקה והחל את התמרון על מנת להתיישר מול המכולה המלאה כדי להעמיסה, אז שמע רעש חזק של דליפת אוויר, הדבר היה נראה לו מסוכן, הוא עצר הכל, ירד מתא הנהג, עלה על הכנף/הצד האחורי השמאלי של המשאית כדי לאתר את הדליפה, הוא הידק חיבור מהיר של שני צינורות אוויר, הניח שהכל תקין וביקש לרדת מהחלק האחורי של המשאית כדי לחזור לתא הנהג ולהמשיך בעבודתו, להעמיס את המכולה המלאה ולנסוע לעכו.

תוך כדי הירידה מהמשאית החליק ונחתך עמוקות בירך אחורית שמאלית מחתיכת מתכת הבולטת מגוף המשאית.

התובע שלא רצה להשאיר את המשאית במפעל, גם לא לחסום את דרך הגישה, סרב להתפנות לטיפול רפואי, העמיס את המכולה המלאה ופרק אותה בעכו ורק שם הוזמן עבורו אמבולנס שפינה אותו לבית החולים רמב"ם.

התובע צירף את תצהירו של מר שלום טלקר, עובד המפעל אשר הגיע מיד לאחר אירוע התאונה ומצא את התובע שוכב ליד המשאית פצוע ברם הוא לא ראה כיצד בדיוק ארעה התאונה .

הצדדים אינם חלוקים על כך שהמשאית הייתה מבוטחת על ידי הנתבעת, שלתובע רישיון נהיגה תקף וכי המל"ל קבע נכות "על פי דין" (ככל שמדובר בתאונת דרכים) בשיעור 10% בגין הצלקת שנותרה.

הצדדים חלוקים בשאלת הגרסה וסיווג התאונה כתאונת דרכים וכמובן בשאלת גובה הנזק.

דיון:

שאלת הגרסה-עדותו של התובע עשתה רושם אמין, עדותו האמינה של מר טלקר חיזקה במידה לא מבוטלת את עדות התובע והוא העיד כי חוקר הנתבעת "תפס" אותו בטלפון כשהוא עם מזוודותיו בנתב"ג ולא היה פנוי על מנת לתאר אחד לאחד של מה שראה או קרה. הגם שהתבצעה חקירה, לא הוגש דו"ח החוקר ויש להניח שאין בחקירה משהו היכול להעיד על תאונה שארעה באופן שונה, די בעמידה בנטל האזרחי המינימלי הנדרש ובזה התובע עמד גם עמד.

שאלת סיווג התאונה-אכן כפי שטוענת הנתבעת, המגמה כיום היא לפרש באופן מצומצם את הגדרת תאונת הדרכים ולא לחפש "מתחת לאדמה" קשר בין נסיבות ספציפיות של תאונה ולבין ההגדרות שבחוק ובפסיקה.

אלא שכאן אין הרבה מה לפרש, ראשית, ניתן לומר שמתקיימת הדרישה בדבר כניסה ויציאה מרכב וכשמדובר במשאית כמו במקרה הנדון, עליה וירידה מהמשאית, גם מחלקה באחורי, לצורך המשך נסיעה. הנתבעת מפנה למסמכים הרפואיים הראשונים ולתעודה הרפואית הראשונה בעבודה שם נרשם "לדבריו נפל ממשאית" או "תוך כדי עבודתו נפל". התובע אכן נפל ואכן נפל ממשאית אך היות וגרסתו מתקבלת והוא איננו נדרש לתת "תצהיר נסיבות" בפני הרופא, הוא נפל בעת שירד מהמשאית וירידה מהחלק האחורי שלה איננה שונה מכל ירידה אחרת.

לא מדובר בפריקה וטעינה, לא מדובר במשאית שמהווה רק זירה, לא מדובר בעליה וירידה מרכב רק כדי להביא משהו או לבדוק משהו שאיננו קשור להמשך המידי של הנסיעה, בין העלייה לירידה לא קרה שום דבר המנתק את הרצף הבונה את השימוש התעבורתי בכלל ועל פי ייעוד המשאית הספציפית בפרט, מדובר בירידה מתא הנהג באמצע הנסיעה בגלל תקלה לכאורה, בעליה לצורך בדיקה והשמשת המשאית לנסיעה קרי ביצוע פעולה חיונית לנסיעה, אחר כך ירידה מהחלק האחורי לצורך עליה לתא הנהג להמשך העבודה והנסיעה עם המשאית שמנועה פעל כל הזמן, המגע הפיסי של התובע עם המשאית נשמר לפני ובעת אירוע התאונה, מקרה כזה לא הוחרג בפסיקה, גם לא בזו המצמצמת ואם יש צורך לבסס עניין זה בהפניה לפסיקה עדכנית, אפנה לפסק דינו של ההרכב (מחוזי תל אביב) בע"א 7647-03-20 שניתן לפני פחות כ-3 שבועות ביום 7.3.21 שם הוכרה כתאונת דרכים נפילה ממשאית בעת שהנהג עלה עליה לסגור את פתח התדלוק.

זאת ועוד, ניתן לראות בתאונה נשוא תביעה זו ככזו שארעה במסגרת תיקון דרך. חצר המפעל איננה "מוסך", איננה חצר ביתו של הנתבע, איננה מקום חניה אלא היא חלק מהדרך אותה עובר התובע תוך כדי נהיגתו וביצוע עבודתו, כמעט בכל יום. הנתבע איננו עוסק במכונאות, לא הייתה לו סיבה (ואין גם ראיה לכך) שבשעה שש בבוקר כשהגיע לבצע את עבודתו, חסם את הכביש, היה באמצע תמרון ואז התנדב לו לבצע פעולות אחזקה שגרתיות שאין להן קשר עם הצורך המיידי להמשיך בנסיעה.

מהגרסה שהתקבלה עולה מסקנה הפוכה, התובע סבר שיש תקלה העלולה לגרום לסיכון תעבורתי חמור (דליפת אוויר שתביא לירידה בתפקוד הבלמים), תקלה שעמה לא ניתן להמשיך בנסיעה ולכן עלה לבדוק, עשה מה שעשה והיות ולהנחת דעתו התקלה תוקנה והסכנה הוסרה, ירד מהמשאית על מנת להמשיך מיידית בתמרון המשאית, הרמת המכולה המלאה והנסיעה לעכו.

על פי הגרסה והגיונם של הדברים, כל התהליך מרגע שהתובע נכנס לשערי המפעל עם משאיתו ועליה מכולה ריקה ועד שהוא יוצא ממנה לדרכו עם משאיתו ועליה הפעם המכולה המלאה הוא תהליך אחד, רצוף הכולל נסיעה, תמרון, הפעלת מערכות הרכב להורדת והעלאת המכולות ונסיעה חזרה, רצף פעולות שלובות היוצרות "שימוש" במשאית בהתאם לייעודה.

היות והרמת המכולה נעשית באמצעות מערכות הרכב הניזונות ממנוע המשאית הרי בכל שלב של רצף הפעולות לרבות הרמת המכולה, אם מאובחנת תקלה המשליכה על כשירות הרכב להמשיך בנסיעה, מתקיים התנאי הנדרש להגדרת התיקון כתיקון דרך. הנתבעת טענה שמדובר רק בתקלה הנוגעת להרמת המכולה, על פי גרסת התובע הנראית סבירה והגיונית, גם אמינה, הוא הבין שמדובר בדליפת אוויר שיכולה להשפיע על כשירות הנסיעה של המשאית ודי בכך.

ולסיום, לא מדובר בפריקה או בטעינה, טענות הנתבעת במישור זה מאולצות, התובע לא עלה על חלקה האחורי של המשאית כדי להטעין את המכולה, אין שם שום דבר, אפילו ידיות הפעלה המיועדות לטעינה אינן ממוקמות שם, העלייה הייתה מסיבה אחת ויחידה - תקלה היכולה ליצור סיכון ומצב חירום, מעבר לכך לא היה לתובע מה לחפש על ארגז המשאית באותה עת.

משכך מדובר בתאונת דרכים.

נזקי התובע-לתובע נקבעה כאמור נכות רפואית בשיעור 10%. הנכות היא נכות אסתטית בעיקרה, התובע טוען לרכיב תפקודי שכן הצלקת מתחילה להציק לו לטענתו לאחר שעות ארוכות של עבודה.

בעת הערכת הפגיעה התפקודית יש לבדוק האם היא משליכה על כושר ההשתכרות, האם אי הנוחות מתגבשת לכדי פגיעה בפועל או יכולה להתגבש לכזו בהתקיים תנאים מסוימים.

במקרה כאן לא הובאה מערכת נתונים רחבה מספיק כדי להעיד על כך שמעבר לתקופות אי הכושר (ולמעשה גם בהן) נגרמה בפועל ירידה בהכנסות ונגרמה פגיעה בכושר ההשתכרות.

ברוב המקרים חישוב השכר הרבע שנתי לצורך דמי פגיעה מצביע על ממוצע שכר גבוה יותר מאשר בחינת תלושי שכר או דוחות רווח והפסד, יחד עם זאת ניתן לקבל מהחומר שצירף התובע תמונה סבירה של נתוני שכרו הממוצעים ברם היכולת להתחקות אחר הוצאות, הכנסות ורווח ובוודאי הפסדים נפגעת מאי פרישת מלוא הנתונים, מקל וחומר אצל עצמאי ובתקופת הקורונה הכלולה באותם חודשים בהם נטען לירידה בהכנסות.

בגין כאב וסבל- הנני פוסק לתובע סך 15,500 ₪.

הפסדי השתכרות לעבר-מדובר בנזק מיוחד המצריך הוכחה, מה שהוכח הוא קיומן של תעודות אי כושר, ההפסד המלא הנטען איננו מסונכרן עם ימי אי הכושר או עם נתוני ההשתכרות. לא הובאו ראיות על נהג "חלופי" שנשכר או על תשלום לנהג כזה או אחר, התובע הצהיר במל"ל שמצד אחד "חזר לעבודה ביום 1.6.19", "לא קיימת ירידה בהכנסות" ומאידך "מספר מועסקים 2, לא עבדתי".

כאשר קוראים את דו"ח הוועדה הרפואית ניתן להתרשם ולהסיק שאין ירידה בהכנסות מאז החזרה לעבודה וההתייחסות שם צופה פני עתיד כלומר לצורך הפעלת תקנה 15.

ההשוואה שעורך התובע בסיכומיו בין פירוט ההכנסות לצרכי מע"מ בין חודשים ינואר-פברואר 2019 לחודשים לאחר מכן איננה עומדת בקנה אחד עם הצהרותיו במל"ל, גם לא עם עדותו בבית המשפט (ואפילו אם אקבל את עמדת בא כוחו בפרק 3.4 לסיכומיו לפי עורך הדין הוא זה שמפרט את ההפסדים) ואין שום הסבר איך דיווחי המע"מ הופכים בסופו של יום לשכר אותו נוטל התובע לכיסו ולביתו, השכר שמהווה גם בסיס לחישובי גמלאות המל"ל.

קיומה של תעודה או קביעה על אי כושר מלא איננה מוכיחה בהכרח שבפועל נגרם הפסד מלא באותה התקופה. היות ומדובר בנזק מיוחד, אין באמת אפשרות לפסוק את מלוא תקופת אי הכושר כתקופת הפסד מלא, ללא ראיה והוכחה שאכן כך הדבר.

חישוב הפסדי עבר לפי אי כושר או אחוזי נכות זמניים/קבועים איננו דרך המלך, יש להוכיח אחד לאחד מהם בפועל ההפסדים ולא להסתפק בנוסחה.

מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע אכן נפגע, לפחות בתחילה מדובר בפגיעה כואבת עם השלכות על התפקוד, היות ובמישור הנכות תיק זה מתבסס על קביעת המל"ל, אאמץ גם את קביעתו ביחס לדמי הפגיעה ולכן אפסוק לתובע 25% מדמי הפגיעה ששולמו ובתוספת רכיב גלובלי מתון להפסדים בתקופת ההחלמה לאחר אי הכושר ולאותן הוצאות, הפרשות והפסדים אפשריים שבמקרה של עצמאי, אכן קשה להוכיח אותם.

לתובע שולמו כ-31,000 ₪ דמי פגיעה (ברוטו), הנני פוסק לתובע בגין הפסדי השתכרות לעבר סך 14,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד-כל שנאמר בפרק הפסדי ההשתכרות לעבר, יפה גם לפרק זה. כאשר תובע עומד על הדוכן ולא באמת יכול לבסס טענה בדבר הפסדי השתכרות בפועל, לא מסוגל להסביר כיצד הוא מפסיד או יפסיד כספים בגין פגיעתו ומסתפק בטענה כללית שלאחר שעות עבודה ארוכות הוא חש בכאב מבלי להראות שאכן צמצם את עבודתו, וויתר על חלק ממנה וכיו"ב, קשה לקבל את החישוב האקטוארי לו טוען התובע בסיכומיו (המגיע קרוב ל-328,000 ₪). גם במל"ל סיפר התובע שאין לו הפסדים וגם הוועדה הרפואית שם לא ראתה מקום להפעלת תקנה 15, גם לא בחלקה.

נראה כי הבחירה בפסיקת סכום גלובלי כמקובל בנכויות נמוכות תהיה נכונה במקרה כאן בו הנכות אומנם עומדת על 10% ברם מדובר בנכות אסתטית בעיקרה עם השלכה תפקודית מתונה שלפחות כרגע, לא באה לידי ביטוי בירידה בהכנסות ולמצער לא הוכחה ירידה כזו עקב הנכות.

הנני פוסק לתובע בראש נזק זה סך 90,000 ₪.

הוצאות ועזרת צד ג', לעבר ולעתיד-מדובר בראש נזק מיוחד בו בדרך כלל העבר מעיד על העתיד, בנמצא אין ראיות להוצאות ממשיות, המל"ל וחוק הבריאות אמורים לכסות את מרביתן, יש להניח כי פה ושם נגרמו הוצאות ספורדיות ומתונות ולא על כל הוצאה קטנה מצופה מנפגע לרוץ למל"ל ולהתעסק עם הבירוקרטיה וביטול הזמן שבקבלת השיפוי או ההשתתפות, אשר לעזרת צד ג', לא נלקחה כזו בשכר, יש להניח שבימים הסמוכים לאחר התאונה סייעו בני המשפחה לתובע מעט יותר מהעזרה הרגילה המקובלת בין בני משפחה והנני פוסק לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי על דרך אומדנה בסך 4,000 ₪.

סה"כ הנזק עומד על 123,500 ₪, מסכום זה יש לנכות רק את המענק בסך 67,000 ₪ להיום (שכן דמי הפגיעה כבר נוכו במסגרת הפסדי ההשתכרות לעבר) ומשכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 56,500 ₪ בצירוף שכ"ט בשיעור 13%+מע"מ ובצירוף הוצאות משפט (אגרה, מסירות, שכר העד מר שלום טלקר וכיו"ב) בסך 1,500 ₪, הכל לתשלום תוך 30 ימי עבודה שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"א, 01 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.