לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כב' השופטת ד' אמיר) מיום 30.10.19 בתיק בע"ח 6718-10-19.

רקע דיוני

ביום 1.1.03 הוגש נגד העורר, במסגרת ת"פ 1197/03, כתב אישום אשר ייחס לו שני אישומים בגין עבירות של גניבה בידי מורשה, במסגרת היותו עורך דין.

ביום 29.5.03 כפר העורר במיוחס לו בכתב האישום וביום 11.9.03 נקבע התיק להוכחות.

ביום 19.1.04 הוצג בפני בית משפט קמא הסדר טיעון לפיו יודה העורר בעובדות כתב האישום ויורשע, הדיון לשמיעת טיעונים לעונש יידחה למשך שלושה חודשים, במהלכם יפצה העורר את המתלוננים בסכום הגניבה ולאחר מכן יטענו הצדדים במשותף לעונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. ואכן, בהתאם להסדר הטיעון, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום והורשע. הדיון נדחה ליום 4.5.04 לשמיעת טיעונים לעונש.

ביום 4.5.04 נדחה הדיון ליום 6.6.04 ואולם העורר לא התייצב באותו היום, הוצא נגדו צו הבאה והדיון נדחה ליום 21.6.04.

ביום 21.6.04 שוב לא התייצב העורר וצו ההבאה נגדו חודש.

ביום 7.7.04 התייצב העורר לדיון וביקש דחייה לצורך הפקדת כספי הפיצוי. הדיון נדחה ליום 9.9.04, אך העורר לא התייצב והוצא נגדו צו הבאה ללא שחרור.

ביום 26.10.04 לא התייצב העורר לדיון ובא כוחו, עו"ד דוד שפיגל, הצהיר כי לא היה קשר עמו. בית המשפט הורה על התליית ההליכים נגד העורר ועל מעצרו. אקדים ואומר כי ממועד זה ועד לאחרונה, נעלם המבקש, ולמעשה היה בבחינת אדם הנעלם מאימת הדין, לאחר שהודה והורשע בביצוע עבירות חמורות ביותר, שיש לומר, מן החמורות ביותר שעורך דין במקומותינו ביצע כנגד לקוחותיו, אשר נתנו בו אימון, אימון רב ביותר, בהיותו מי שאמון על זכויותיהם. ומי כעורך דין אמון יותר על זכויות בני אדם מאשר עורך דין על זכויות אלה שמטפל הוא בהם?

ביום 29.7.19, כ- 16 שנים! לאחר שהותלו ההליכים, נעצר העורר על ידי המשטרה וניתן אישור לחידוש ההליכים נגדו. בהתאם לכך, חודשו ההליכים נגד העורר והוא נעצר עד תום ההליכים. המועד לטיעונים לעונש, לפי שכאמור לעיל, הודה העורר והורשע, נקבע ליום 29.1.20.

העורר, באמצעות סניגורו החדש, משמע לא אותו סניגור אשר ייצגו לפני כ – 16 שנים, הגיש בקשה להורות למשיבה לאפשר העתקת חומרי החקירה ולהמציא לעיונו רשימה של חומרי החקירה.

בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 30.10.19 הוברר כי בקשתו של הסניגור הצטמצמה אך לרשימת חומרי החקירה בהתאם לחומר החקירה שהועתק והועבר לידיו. המשיבה התנגדה לבקשה, משום הטענה כי תיק החקירה כבר "פורק" לצורך הכנה להוכחות בשנת 2003 וכי כיום לא יכולה לערוב המשיבה לכך כי חומרי החקירה הקיימים בתיק הם כל אלה שהיו בשנת 2003.

בית משפט קמא קבע כי: "ככל שאין רשימת תוכן תיק או חומר חקירה מסודרת הקיימת בתיק מבסיסו, בשים לב לחלוף הזמן מאז והעדר יכולת על ידי ב"כ המאשימה להבטיח כי החומר שהיא תציין ברשימה, ככל שתציין הוא כלל החומר שנאסף, אך בראי העובדה שהתיק פורק לצורך הכנתו להוכחות, אין מקום להטיל על המאשימה את החובה לערוך רשימה בעת הזו".

בית משפט קמא הוסיף כי יש לזכור כי המשפט אינו נמצא בשלב בירור האשמה אלא בשלב טיעונים לעונש וכי בשנת 2003, עת הועברו חומרי החקירה לסניגור אחר, אותו ייצג את הנאשם אותה עת, לא עלתה טענה לפיה לא התקבלו מלוא חומרי החקירה או לא נתקבלה רשימת חומרי החקירה כנדרש. עוד נטען כי, משום כך, הדרך הנכונה לילך בה היא לאפשר למשיבה לבדוק האם קיימת רשימה משנת 2003 ואם לא קיימת כזו - יוכל הסניגור להשוות בין החומרים המצויים בידי המשיבה לחומרים המצויים בידיו. עם זאת קבע בית משפט קמא כי הרשימה היחידה שעל המשיבה לערוך היא של המסמכים אותם לא העמידה לעיון ההגנה משום היותם מסמכים פנימיים או מסמכים חסויים.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

בדיון שהתקיים ביום 17.12.19 שמעתי את טיעוני באי כוח הצדדים.

טיעוני בא כוח העורר

בא כוח העורר טוען כי החלטת בית משפט שגויה, הואיל וזו מעבירה את החובה המוטלת על המשיבה לכתפי הסניגור, להשוות בין החומרים המצויים בידי המשיבה לבין החומרים המצויים בידו, ולמעשה פוטרת את המשיבה מן החובה להמציא לידי הסניגור רשימת חומרי חקירה מלאה לפי חומרי החקירה הקיימים בידה. לטענת הסניגור, לצד הסמכות המוקנית למשיבה לחדש את הליכים, עומדת החובה לאפשר לעורר משפט הוגן, כך שיוכל לעמוד על כל חומר החקירה שנאסף ולוודא כי כל חומרי החקירה הועמדו לעיונו.

טיעוני באת כוח המשיבה

באת כוח המשיבה, השיבה כי דין הערר להידחות. לטענתה, חומר החקירה נמסר בשנת 2003 לסניגורו הקודם של העורר, ולאחר שהעורר כפר בכתב האישום, נקבע התיק להוכחות ובעקבות זאת, "פורק" התיק לצורך הכנתו להוכחות.

באת כוח המשיבה טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כ- 16 שנים לאחר שהתיק "פורק" לצורך הכנתו להוכחות, וכי ממילא לא תוכל רשימת חומרי חקירה חדשה כיום לענות על תכלית עריכתה.

באת כוח המשיבה טענה כי המשיבה העבירה לעורר את חומר החקירה לאחר הגשת כתב האישום בשנת 2003 ולמעשה מילאה חובתה ואין לדרוש ממנה למסור לעורר את החומר בשנית.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא ונתתי דעתי לטיעוני באי כוח הצדדים, אני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא וכי דין הערר להידחות. משום שאמרתי כך אוסיף ואומר, כי יותר מכך, התנהלות העורר במהלך הדיונים שקדמו לדיון שלפני, לרבות טענותיו שבאו לאחר שלמעשה התחמק ונמלט מאימת הדין במשך 16 שנה, מעוררת תחושה של עזות מצח אם לא למעלה מזה. העורר נעלם, ברח ונמלט מהחוק במשך 16 שנים! בתקופה זו, כפי שברור לכולם, וברור גם לעורר, נשתנו הזמנים. תיק הפרקליטות פורק, פרקליטים מן הסתם התחלפו, וברור כי גם באשר לרשימת חומרי החקירה חלו שינויים. והנה, בחלוף שנים כה רבות, שבהן נמלט העורר מרשויות החוק לרבות מבית המשפט, מוצא הוא לטעון טענות שאין ספק בכך, שהיה מקומן אז, באותה עת, דהיינו: לפני 16 שנים, להיטען. נראה כי אין ספק, שבבקשת העורר טמונה, כפי שציינתי לעיל, עזות מצח. אני סבור כי ראוי היה לו לעורר שלא היה מגיש ערר זה, מאשר מגישו.

נסיבות המקרה שלפני יוצאות דופן: המדובר בעורר אשר הודה והורשע בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו בשנת 2003, אולם בטרם נשמעו טיעונים לעונש, לא התייצב לדיונים וההליך נגדו הותלה. באותו הליך ועד להתלייתו יוצג העורר על ידי סניגור קודם אשר קיבל את חומר החקירה ואת רשימת חומרי החקירה ולא העלה טענה בעניין זה. כעת, לאחר כ- 16 שנים, לאחר שאותר העורר, נעצר מהימלטותו מאימת הדין, וההליך נגדו חודש, עותר העורר באמצעות סניגורו החדש לקבלת רשימת חומרי החקירה. ברור הוא ובנסיבות המקרה אני מקבל טענת המשיבה כי רשימה כזו, אשר נערכה בשנת 2003, לפני כ- 16 שנים, לא נמצאת כיום.

בהינתן כל אלה, אני סבור כי החלטתו של בית משפט קמא מאזנת כראוי, ובאופן הנכון וההולם ביותר, בין השיקולים המהותיים בהקשר לזכות לקבלת חומרי חקירה, לבין השיקולים המעשיים בהתחשב בהליכים הקודמים ובתקופת התליית ההליכים, באשר היא מאפשרת לסניגור לבצע השוואה של חומרי החקירה המצויים בידו לבין חומרי חקירה המצויים בידי המשיבה כיום וכן מחייבת את המשיבה להמציא לעיון הסניגור רשימה של חומרי חקירה שלא הועמדו לעיונו.

בפן המהותי, החלטת בית משפט קמא הולמת את התכלית של רשימת חומרי חקירה:

"החובה שהוטלה על התביעה להכין ולמסור לעיון ההגנה את "רשימת כל החומר" מטרתה להבטיח כי הנאשם ידע מהו החומר שנאסף על ידי הרשות החוקרת "כדי שיוכל להפעיל אמצעי בקרה ביחס למיון והסיווג שנעשו בידי רשויות אכיפת החוק בין 'חומר חקירה' לבין חומר שנאסף שאינו מהווה חומר חקירה" ... עיקר החשיבות של הרשימה מבחינת הנאשם היא בחומרים המפורטים בה שלא הוגדרו כ"חומר חקירה" ועל כן לא נמסרו לעיונו. הרשימה מאפשרת לו לאתר חומרים שלא נמסרו לו ושהוא סבור שיש לראותם כ"חומר חקירה", לצורך הגשת בקשה להרחבת חומר החקירה או הגשת עתירה לגילוי ראיה" (בש"פ 163/17 מדינת ישראל נ' חג'ג' [פורסם בנבו] (1.2.17)).

משמעות הדברים היא כי בדרך של קבלת רשימת חומרי חקירה חסויים ומלאכת השוואה בין חומרי החקירה שהועברו לעיונו לבין אלה העומדים לעיונו על ידי המשיבה, תמוצה תכליתה של רשימת חומר החקירה, ויעלה בידי הסניגור לעמוד על היקף החומר שנמסר לעיונו וגם על זה שלא נמסר לעיונו, ובכך לכלכל צעדיו בהתאם ולאפשר לעורר משפט הוגן.

בפן המעשי, החלטת בית משפט קמא מתחשבת כראוי בעובדה כי ההליכים הותלו למשך כ- 16 שנים, לאחר שהעורר הודה והורשע על פי הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ומצא להימלט מן הדין. כמו כן, ברור הוא מתוך ההליכים אשר קדמו להודיית העורר בעובדות כתב האישום, כי תיק החקירה "פורק" זה מכבר לצורך קיום הליך ההוכחות. ברור לנאשם ובא כוחו, היודע דין ובמיוחד הדין הפלילי, כי לאחר שחומר החקירה הועבר לסניגורו הקודם של העורר ולאחר שזה כפר במיוחס לו, מיצתה המשיבה חובתה כלפי העורר ולא נטען כלפיה, אותה עת, כפי שמבקש בא כוח העורר לטעון, אחרת. כמו כן לא נטען כי מדובר בחומר חקירה רב אשר מלאכת ההשוואה שהוטלה על הסניגור הינה בלתי סבירה.

באשר לטענת הסניגור כי החלטת בית משפט קמא מטילה עליו חובה המוטלת על פי דין על המשיבה, אינה נכונה, ואין בידי לקבלה. ככל שבנסיבות המקרה דנן עסקינן, המשיבה מילאה חובתה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, עת העבירה את רשימת חומרי החקירה למי שהיה אותה עת בא כוח העורר, שהוא עורך דין במקצועו, ובכך, מוצתה מנגד זכותו של העורר לפי סעיף 74 לחוק. אני סבור כי בנסיבות המיוחדות של המקרה אין העורר זכאי לדרוש מהמשיבה למלא חובתה בשנית. ויודגש שוב כי מדובר בנסיבות בגינן הותלה נגדו ההליך הפלילי, עת נמלט מן הדין למשך לתקופה ארוכה של - 16 שנים, תקופה ארוכה ביותר.

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי בית המשפט העליון (כב' השופט א' שטיין) בבש"פ 213/19 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.2.19):

"לפי סעיף 74(ב) לחוק, נאשם זכאי לבקש מבית המשפט להורות לתובע להתיר לו לעיין "[...] בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו" ... לזכאות זו שני חלקים. ראשית, היא מתייחסת ל"חומר החקירה" וכן ל"רשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום", כמבואר בסעיף 74(א) לחוק. שנית, מדובר בחומר חקירה שלא הועמד לעיונו של הנאשם. מכאן עולה שנאשם שכבר קיבל מהתביעה את חומר החקירה איננו זכאי לפנות לבית המשפט בבקשה ליתן צו או החלטה לפי סעיף 74(ב) לחוק. בית המשפט מוסמך ליתן צו או החלטה כאמור רק כתגובה להפרת החובה המוטלת על התביעה מכוח סעיף 74(א) לחוק. הווה אומר: משמילאה התביעה את חובתה לפי סעיף 74(א) לחוק, אין הנאשם זכאי לדרוש ממנה למסור לו את חומר החקירה בשנית. כך מורה המחוקק, מילותיו ברורות, ולנו אין אלא ללכת לפיהן. מסיבה זו, סעיף 74 לחוק איננו עוזר לנאשם שכבר קיבל מידי התביעה את חומר החקירה וכן לנאשם אשר תר אחר מסמכים שאינם מוגדרים כ״חומר חקירה״ בסעיף 74(א) לחוק...".

למעלה מן הצורך, אעיר כי טענת הסניגור לפיה חיוב המשיבה בעריכת רשימת חומרי חקירה בשנית, נחוצה לעורר, על מנת לשקול בקשה לחזרה מהודיה וביטול הרשעתו, שעה שההליך הפלילי מצוי בעיצומו, לאחר ההרשעה, בשלב הטיעונים לעונש ומקום בו עומדת בידו האפשרות לעיין בעצמו בחומרי החקירה שבידי המשיבה, אינה במקומה, לשון המעטה, ואיני מוסיף על כך.

הטענה בדבר האפשרות שהעורר יבקש, בחלוף 16 שנים בהן נמלט מן הדין, להיעתר לבקשתו לחזור מהודייתו שניתנה, כאמור לפני שנים רבות, שאז, אם בית המשפט ייעתר לבקשתו ויבטל הרשעתו, תצמח לו הזכות לנהל משפטו מחדש לרבות בעניין ההליך לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, הינה אפשרות תאורטית, ערטילאית, ורחוקה, לשון המעטה.

לאור כל האמור, אני סבור כי דין הערר להידחות.

המזכירות תעביר החלטתי זו לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ב' טבת תש"פ, 30 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.