בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961.

ביום 22/11/19 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בקשר עם דו"ח הזמנה לדין מס' 27250259432 שנרשמה כנגד המשיב ביום 22/11/19 בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שבבדיקת נשיפה במכשיר "ינשוף" נמצא בגופו אלכוהול בריכוז 340 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, הגבוה מהכמות המותרת ומסף האכיפה.

בשימוע שנערך ע"י קצין משטרה במקום, בטרם נטילת רישיונו, טען המבקש - "לא שתיתי".

דיון:

בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], הבהירה כב' השופטת א' פרוקצ'יה את הכללים על פיהם יש לבחון את החלטת קצין המשטרה בפסילה מנהלית. כב' השופטת פרוקצ'יה הבהירה כי שיקול הדעת הנתון לאיש משטרה לעניין זה בנוי משני רבדים: האחד - רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו. השני - עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו.

נקבע כי הפסילה המנהלית לא נועדה להעניש נהג בטרם הורשע בדין אלא למנוע סכנה מידית לציבור מנהיגתו, ועל רקע זה מובנת קביעת סעיף 48 לפקודה לפיה בית המשפט רשאי לבטל או לקצר פסילה מנהלית בתנאי או בלא תנאי, אם שוכנע שהביטול לא יפגע בביטחון הציבור. [ראו והשוו: ב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פד"י מח' (5) 215].

אם כן, שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

תיק החקירה ובו חומר הראיות שנאסף ע"י המשטרה הוגש לעיוני והצדדים טענו לבקשה.

ב"כ המבקש ביקשה לטעון הן לעניין העדר ראיות מספיקות (לכאורה) והן לעניין העדר מסוכנות מצד המבקש, ומשום כך עתרה לביטול החלטת קצין המשטרה כאמור.

באשר לראיות לכאורה:

בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (פורסם במאגרים) (2003), עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה:

"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ...,. אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם ..., אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גרסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גרסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גרסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו, אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגרסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו". (וראו: שם, [בש"פ 8087/95 בעניין זאדה], בעמ' 149 ; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה [פורסם בנבו] ..., בעמ' 230).

הסנגור המלומד ביקש לטעון כאמור לחוסר ראיות להוכחת האשמה ולו לכאורה, ולחילופין, הצביע על "כשל" משמעותי לשיטתו בראיות והוא העובדה כי פלטי הבדיקה עצמית של המכשיר שהנפיק מפעיל מכשיר הינשוף בטרם האכיפה, לא נחתמו על ידו וזאת בניגוד לנוהלי ההפעלה.

הסנגור טוען לפיכך לקיומו של כרסום משמעותי בראיות, כך שלשיטתו עוצמת הראיות היא כזו שאינה מצדיקה המשך הפסילה המנהלית כפי שהורה הקצין למשך 30 יום.

תיק המשטרה ובו מכלול חומר החקירה שנאסף ע"י המשטרה, הוגש כאמור לעיוני.

בבדיקת מאפיינים שנערכה למבקש במקום נמצא ריח אלכוהול מפיו. יתר המאפיינים נמצאו תקינים, במובן זה שלא נצפו בגופו או בהתנהגותו מאפיינים נוספים היכולים ללמד על נהיגה בשכרות.

בטופס תחקור חשוד במקום וכן בדו"ח הפעולה המתעד מאפייני שכרות כאמור, עומד המבקש בתוקף על כך כי לא שתה כלל. גם כשנשאל על ידי השוטר בטופס תחקור מה ההסבר לכך שבבדיקתו בינשוף נמצאה תוצאה המעידה על נהיגה בשכרות ענה: "לא שתיתי חד משמעית".

בתיק החקירה פלטי בדיקה וכן דין וחשבון על בדיקת השכרות באמצעות מכשיר הינשוף שנראות תקינים, המעידים על תוצאה שנמדדה בגובה 340 מיקרוגרם כאמור.

בתיק החקירה פלטי בדיקה עצמית שערך השוטר בתחילת משמרת שאינם חתומים על ידו.

בתיק פלטי בדיקה עצמית לינשוף בסיום משמרת, שנחתמו על ידי המפעיל.

הסנגור טוען כאמור לכרסום בראיות.

נוכח חומר החקירה כמפורט, אני מוצא כי יש בחומר די והותר ראיות לכאוריות, להוכחת כתב האישום בשלב הזה.

באשר לטענות ההגנה לכרסום בראיות, המסגרת המתאימה לבחינה מעמיקה של הראיות היא במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת הדיונית הנוכחית של ביקורת החלטה מנהלית המצויה בפני, בה בודק בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להארכת פסילה על פי החלטת קצין המשטרה לתקופה נוספת ועד לתום ההליכים.

בית המשפט אינו נדרש בשלב זה, למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, כל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי הגלום בראיות לכאורה המצויות בפניו ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות.

(ראו והשוו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147-151; בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (31/10/07); בש"פ 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (15/1/08); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (20/05/08).

סיכומו של עניין, בשלב זה, אני מוצא כי די בדוחו"ת הפעולה, בפלטי הנשיפה, בתיעוד מאפייני השכרות (ריח אלכוהול בלבד), למרות דברי המבקש הטוען כי כלל לא שתה, כדי לקבוע כי בידי המבקשת די ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל מספיק כדי להביא להרשעתו בדין של המשיב בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המבקש בנהיגה, נלמדת מהעבירה, מנסיבות ביצוע העבירה ומעברו התעבורתי.

לעניין נסיבות ביצוע העבירה, יפים דבריה של כב' השופטת נגה אוהד בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י [פורסם בנבו], אשר קובעת למעשה "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור, "חזקה" המצדיקה אף פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המשטרה:

"לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית."

יודגש כי גם ערר שהוגש ע"י הנהג לביהמ"ש העליון על החלטה זו [בבש"פ 1965/07] – נדחה.

בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו [פורסם בנבו], קובע כבוד השופט מלץ:

"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

במקרה דנן, המבקש נוהג ברכב משנת 2006 ולחובתו 7 הרשעות קודמות בתעבורה, בהן בעבירות של אי ציות לתמרורים, נהיגה במהירות מופרזת ושימוש בפלאפון.

ברע"פ 8649/10 [פורסם בנבו], אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות, שהפכה ל"מכת מדינה", ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב – בין היתר – הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש."

על המסוכנות של הנהג הנלמדת מעצם החשד לביצוע עבירה של נהיגת רכב בזמן שכרות, כתב כבוד השופט קדמי בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י, [פד"י נ"ב (3) בעמ' 237]:-

"לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות – מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו".

ובע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, [פד"י מט(4) בעמ' 163] נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפוייה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בת.פ 308/95 (י-ם) מ"י נ' אשר גבארה, כינה כבוד השופט אליקים רובינשטיין את השכרות

כ- "הפקרות גמורה המסכנת את הבריות".

אף המחוקק קבע עמדה ברורה באשר למסוכנות הנובעת מתוך העבירה של נהיגת רכב במצב שכרות, וזאת בקבעו בצד עבירה זו עונש מינימום של שנתיים פסילה, שהוא עונש חובה, אשר רק בקיומם של נימוקים מיוחדים רשאי ביהמ"ש לסטות ממנו.

הן המחוקק והן הפסיקה, קבעו לפיכך הלכה למעשה כי התנהגות של נהיגה בזמן שכרות, מצביעה על קיומו של סיכון ממשי וודאי לשלומם ולביטחונם של ציבור המשתמשים בדרך.

בבש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מ"י בערר על פסילה מנהלית, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

בבש"פ 8635/08 בוריס בלנקין נ' מ"י קבעה כבוד השופטת מ. נאור, בדחותה ערר על פסילה מנהלית, כי:-

"איני סבורה כי קיים חשש של ממש שאם יורשע העורר עונשו יהיה נמוך מזמן הפסילה שיקבע בגזר הדין. מהראיות עולה תמונה של מי שאין לאפשר לו, לעת הזו, להמשיך לנהוג, בשל הצורך בהגנה על הציבור. אם בתי המשפט בת"א-יפו מחמירים בעניין נהיגה בשכרות יותר מבתי משפט אחרים כפי שנטען בהודעת הערר - תבוא עליהם הברכה".

ב"כ המבקש סומך בקשתו במידה רבה על נסיבותיו האישיות של המבקש ולעניין זה הציג בפני מסמכים על פיהם המבקש מתפרנס מנהיגה כנהג משאית ואף נקשר לאחרונה בהסכם עבודה שותפות עם צד שלישי במסגרתו רכש במשותף משאית בסכום העולה על מיליון ₪. ב"כ המבקש טוען כי הנזק שנגרם למבקש אינו מידתי.

שמעתי את דברי המבקש עצמו. המבקש חזר וטען כי לא עבר את העבירה. בנוסף, הציג בפני כי נוכח התחייבותו הכלכלית כאמור מאחר ואינו עובד מזה כשבועיים מאז הפסילה המנהלית ונגרם לו נזק כבד המסכן אותו ופוגע בפרנסת משפחתו.

המבקש עומד על כך כי הוא קשור בעסק צעיר שהוקם לפני כ-4 חודשים והוא עובד יחידי במשאית כנהג או כמפעיל המשאית וכי כל זמן שהוא פסול המשאית מושבתת.

לעניין זה נקבע לא אחת בפסיקה כי במקרים אלו המחוקק הביע דעה נחרצת במתן סמכות לקצין משטרה לפסול רישיון למשך 30 ימים, על פיה יש להעדיף את האינטרס הציבורי של שמירה על שלום ובטחון הציבור, כולל הרתעת הנהג והרתעת ציבור הנהגים, על פני אינטרס הפרטי של הנהג כולל שיקולי פרנסה ושיקולים אישיים.

לא מצאתי במקרה זה להקל ולהפחית מתקופת הפסילה שקבע קצין המשטרה, שהיא מידתית וקבועה בחוק למשך 30 יום. לעניין זה ראוי לציין כי אף המשטרה לא ביקשה להאריך את הפסילה מעבר לכך.

סיכום והחלטה:

לאחר שהאזנתי לטעוני ב"כ הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שנאסף עד כה בעניינו של המבקש, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, ולנסיבותיו האישיות, מצאתי כאמור כי יש די חומר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש, בנוסף מצאתי כי המשך נהיגתו של המבקש בשלב זה, מסכנת את הציבור ולפיכך יש טעם לפסול את רישיונו למשך 30 יום, כהוראת קצין המשטרה.

במקרה דנן, אינני סבור כי יש בטענות ההגנה או אף בעברו התעבורתי של המבקש, כדי להפריך את המסוכנות הנובעת ממעשיו הלכאוריים. טעם הדבר נובע מהראיות שסקרתי לעיל, אשר לא זו בלבד שהן מספקות תשתית ראייתית לביסוס החשד כנגד המבקש, אלא הן מוסיפות ומלמדות על רשלנות ברף שאינו נמוך, מצדו של המבקש.

ראוי לשוב ולציין כי לא מצאתי בנסיבותיו האישיות והכלכליות של המבקש נימוק לביטול החלטת הקצין.

ב"כ המבקש הפנה לע"ח 4462-09-17, בית המשפט המחוזי בחיפה, שם נדחה הערעור על קציבת ימי הפסילה שקצב בית המשפט לתעבורה בהפחתה מ-30 ימי הפסילה עליהם הורה הקצין. בית המשפט המחוזי קבע כי קצין המשטרה הפוסל נהג בפסילה מנהלית מוסמך ואף חייב להפעיל שיקול דעתו ואין מדובר בהחלטות בינריות של אפס או 30 ימי פסילה (החלטה מתייחסת להודעת איסור שימוש, אולם בית המשפט כתב בהחלטתו כי הדברים תקפים גם לגבי החלטות פסילה של רישיון הנהיגה).

לאחר שעיינתי בהחלטה ובהתאם לפסיקה נוספת שהובאה לעיל, אני סבור כי במקרה זה אין מקום להשתמש בסמכותי להפחית מתקופת הפסילה עליה הורה קצין המשטרה.

אני סבור כי החלטת קצין המשטרה לפסול את המבקש מנהיגה למשך 30 יום, הינה נכונה, מבוססת, ראויה ומידתית ובדין יסודה.

מכל האמור לעיל, אני קובע כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות, ודוחה את הבקשה.

זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ו' כסלו תש"פ, 04 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.