תביעה לפסיקת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת אגב פינוי דירה.

רקע עובדתי

1. ביום 28.12.1961 נחתם חוזה שכירות בין הגב' נוריה נורית אברהם ובעלה מר עזרא אברהם ז"ל לבין הנתבעת – עמידר החברה הלאומית לשיכון ובינוי בע"מ (הגב' אברהם תקרא להלן הדיירת החוזית והנתבעת תקרא להלן עמידר או הנתבעת). על פי הסכם השכירות הושכרה לדיירים החוזיים דירה מספר 3 ברח' שאול המלך 2 בנס ציונה. ביום 6.4.1981 נחתם הסכם שכירות נוסף בין הדיירים החוזיים לנתבעת ולפיו הושכרה להם בנוסף, באותו הבניין, דירה מס' 1, זאת כחריג המאפשר למשפחות גדולות לשכור דירה נוספת.
2. התובעת היא בתם של הדיירים החוזיים וכיום מתגוררת עם אמה הדיירת החוזית בדירה מס' 3.
3. בחודש מרץ 2013 עמידר הגישה תביעת פינוי ביחס לדירה מס' 1 במסגרת תא"ק 33516-03-13 כנגד הדיירת החוזית וילדיה, זאת מהטעם שהתברר לעמידר כי בדירה מס' 1 מתגוררים בנה של הדיירת החוזית וילדיו ללא הסכמת עמידר. בקשת רשות להתגונן שהוגשה במסגרת אותו הליך נדחתה בפסק דין מיום 30.1.2015 (תא"ק 33516-03-13 (שלום פ"ת) עמידר נ' אברהם, נספח 2 לכתב ההגנה).
4. בערעורים שהוגשו על פסק הדין, אשר גם התובעת היתה צד להם, נקבע כי פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום לפינוי דירה מס' 1 יוותר על כנו וניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה: "הפינוי יהיה בתום 12 חודשים מהיום ובלבד שבתוך 90 יום מהיום תוגש בקשה להכרה בזכויות. לא תוגש בקשה כאמור, יהיה הפנוי בתום 120 יום מהיום" (ע"א 15730-09-15, 13364-07-15 (מחוזי מרכז) אברהם נ' עמידר (21.9.2016), נספח א לכתב התביעה).
5. הדיירת החוזית פינתה את דירה מס' 1 בחודש פברואר 2017 וממשיכה להתגורר בדירה מס' 3 על פי חוזה שכירות מיום 8.2.2017 (נספח 3 לכתב ההגנה).

תמצית טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי בעת הרלוונטית לאירועים נושא התביעה, היא התגוררה בדירה מס' 1. לשיטתה, בקשה להכרה בזכויות, בהתאם לאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוגשה ביום 15.11.2016, ולכן הפינוי אמור היה להתבצע לא לפני חודש ספטמבר 2017. התובעת טוענת כי למרות זאת, הנתבעת פעלה לפינוי דירה מס' 1 בראשית חודש פברואר 2017, וזאת כתנאי שהנתבעת הציבה לטיפול בבקשה שהגישה אמה (הדיירת החוזית) לרכישת הזכויות בדירה מס' 3, בקשה שהתובעת טוענת כי לא ידעה עליה בזמן אמת.
2. לטענת התובעת, לאחר קבלת מפתח הדירה מהדיירת החוזית, הנתבעת החליפה את המנעולים בדירה והשליכה את חפציה של התובעת ומטלטליה לחצר הבית, אשר ניזוקו ונרטבו.
3. התובעת טוענת כי כיוון שהגישה בקשה להכרה בזכויות בדירה מס' 1, כאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הנתבעת היתה מנועה מלפעול לפינוי הדירה לפני ספטמבר 2017, וודאי שאסור היה לה להתנות את הטיפול בבקשת הדיירת החוזית לרכישת הזכויות בדירה מס' 3 בפינויה של דירה מס' 1. התובעת טוענת כי מכל מקום היה על הנתבעת למסור לה הודעה על כוונתה לפנות את הדירה.
4. לחלופין טוענת התובעת כי פעולותיה של הנתבעת בפינוי מטלטליה מהדירה באופן חד צדדי מהווה רשלנות והסגת גבול במיטלטלין, שכן גם אם הדיירת החוזית מסרה את מפתחות הדירה לנתבעת, הנתבעת ידעה כי בדירה מתגוררים בני משפחה נוספים, הן מכח מעמדה כבעלת הדירה והן מכח ההליכים הקודמים שהנתבעת עצמה ניהלה כנגד הדיירת החוזית וילדיה, והתובעת בכלל זה.
5. לאור האמור, התובעת הגישה תביעה זו, בה ביקשה לחייב את הנתבעת בפיצוי עבור מטלטליה שניזוקו ואשר את שוויים העריכה בסכום של 35,100 ₪. כמו כן, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ופגיעה בפרטיותה בסכום של 25,000 ₪.

תמצית טענות הנתבעת

1. הנתבעת טוענת כי ביום 8.2.2017 הדיירת החוזית הגישה בקשה לרכישת הזכויות בדירה מס' 3 ובהתאם לחוק הדיור הציבורי ונוהלי הנתבעת מסרה הנתבעת לדיירת החוזית כי לצורך רכישת הזכויות בדירה מס' 3 יש להשיב את דירה מס' 1 לרשותה של הנתבעת. ואכן, הדיירת החוזית חתמה על טפסי עזיבה מרצונה החופשי וללא כפיה, פינתה והשיבה את דירה מס' 1 לנתבעת כשהיא פנויה וריקה מכל חפץ או אדם. הנתבעת טוענת כי לא פינתה כל חפץ מהדירה ואין לה כל ידיעה האם החפצים הושלכו אם לאו, ומה עלה בגורלם.
2. הנתבעת חזרה וטענה כי התובעת לא התגוררה בדירה מס' 1, אלא אחיה וילדיו.
3. הנתבעת טוענת כי אין רלוונטיות להגשת בקשת התובעת להכיר בה כדיירת ממשיכה שכן הדיירת החוזית החזירה את דירה מס' 1 לנתבעת מרצונה החופשי. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי בקשות להכרה כדייר ממשיך מתבררות ומוכרעות על ידי משרד הבינוי והשיכון ולא על ידי הנתבעת אשר אין לה כל סמכות בבקשות מסוג זה. הנתבעת טענה כי בכל מקרה דיירות ממשיכה יכולה להינתן רק כאשר הדייר החוזי הלך לעולמו או עבר להתגורר במוסד סיעודי, וכי אין זה המקרה שלפנינו שכן הדיירת החוזית, תבדל"א, עדיין מתגוררת בדירה מס' 3.
4. הנתבעת טוענת כי אין לה כל יריבות עם התובעת וכי לא היתה צריכה להודיע לתובעת דבר וחצי דבר וכי מחוייבותה היא לדיירת החוזית בלבד, אשר בחרה להשיב את דירה מס' 1 לנתבעת כשהיא ריקה מכל חפץ ואדם.

הפן הדיוני

1. התובעת תמכה את תביעתה בתצהירה אשר נערך על דרך ההפניה, ומלבד כתב התביעה על נספחיו לא הגישה ראיות או תצהירים נוספים. הנתבעת הגישה תצהיר של מר ליאור אפשטיין, סגן מנהל מרכז שירות לוד בעמידר נתמך במסמכים שונים.
2. בדיון שהתקיים ביום 14.3.2022 הצדדים הגיעו להסכמה כי לא ישמעו ראיות וכי בית המשפט יכריע בהליך על בסיס החומר שהונח לפניו וסיכומי הצדדים בכתב.
3. בסיכומיה התמקדה התובעת בשתי טענות עיקריות. הראשונה, כי הגם שהיא אינה הדיירת החוזית בדירה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בערעור שהיא עצמה הגישה, העניק לה זכות חוקית להחזיק בדירה עד ליום 21.9.2017, זכות עצמאית ונפרדת שאינה יונקת מזכויותיה של אימה כדיירת חוזית בדירה (סעיף 24 לסיכומים). לשיטת התובעת, נוכח האמור, יש לראות בפינוי הדירה על ידי עמידר, ללא משלוח כל הודעה לתובעת, משום עשיית דין עצמי, בניגוד לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. השניה, כי גם אם היתה לנתבעת סמכות לפעול כפי שפעלה, מעשיה מהווים רשלנות שכן ידעה על עובדת מגורי התובעת בדירה, הן מכח פסק הדין והן מכח מעמדה כבעלת הדירה אשר ערכה בה ביקורי מעגל. מטעמים אלה, טוענת התובעת, יש לחייב את הנתבעת בפיצויים גם בגין פגיעה באוטונומיה ופגיעה בפרטיות.
4. הנתבעת חזרה בסיכומיה על טענתה כי אין לתובעת כל זכות עצמאית להחזיק בדירה, והיא מתגוררת בדירה מכח זכותה של אמה, הדיירת החוזית. כיוון שהדיירת החוזית סיימה את יחסי השכירות מרצון, אין לתובעת כל זכות להמשיך ולהחזיק בדירה. עוד עומדת הנתבעת על הטענה כי לא עשתה דין עצמי, אלא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין ולהסכמה מול הדיירת החוזית, תוך שהנתבע בעצמה לא ביצעה כל פעולה של פינוי אדם או חפץ מהדירה אלא קיבלה אותה כשהיא פנויה וריקה.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא לפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. ככלל, בעל זכות במקרקעין אינו רשאי לעשות דין עצמי, אף לא כנגד מסיג גבול, אלא אם עסקינן בפלישה טריה ובהתאם לכללים דווקניים (ראו סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). התפיסה המשפטית היא שאין למנוע מאדם חזקה בנכס שלא באמצעות הליך משפטי, במסגרתו ניתנת למחזיק בנכס האפשרות להתגונן ולפרוס את מלוא טענותיו (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח(1) 827).
3. בענייננו, הנתבעת קיימה הליך משפטי ביחס לפינויה של דירה מס' 1 בבית משפט השלום בפתח תקוה. במסגרת זו, התובעת, יחד עם הנתבעים הנוספים באותו הליך, הגישה בקשת רשות להתגונן וטענותיה נבחנו על ידי בית המשפט ונדחו. בפסק הדין ציין בית המשפט כי טענות ילדיה של הדיירת החוזית, והתובעת כאן בכלל זה, כי זכויותיהם להתגורר במושכר נובעת מזכויות האם. כיוון שנקבע כי זכותה של האם להחזיק בדירה מס' 1 פקעה, ילדיה אינם יכולים להישען על זכותה זו של האם (סעיף 21 לפסק הדין). עוד בפסק הדין נדחתה טענתם של הילדים כי הם זכאים להמשיך ולהתגורר בדירה מכח היותם "דייר ממשיך" שכן זכות זו טרם קמה להם (ראו סעיפים 22-23 לפסק הדין). במסגרת הליך הערעור נקבע כי פסק הדין של בית משפט השלום יוותר על כנו. כמו כן, הושגה הסכמה בין הצדדים, והתובעת בכלל זה, הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, כי הפינוי יהיה בתום 12 חודשים. דהיינו, לאחר 21.9.2017.
4. במסגרת הליך זה, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הדיירת החוזית – אמה של התובעת – החזירה לנתבעת את החזקה בדירה מס' 1 בהסכמה (ראו למשל, סעיף 10 לסיכומי התובעת), לפני ספטמבר 2017.
5. מקובלת עלי טענת התובעת כי משעה שבמסגרת הערעור בית המשפט המחוזי נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לרבות התובעת, כי הפינוי יעשה בתום 12 חודשים, לצורך שינוי הסכמה זו – פינוי הדירה טרם שחלף המועד המוסכם - היה מקום, לכל הפחות, לקבל את הסכמת כלל הצדדים להסכמה, והתובעת בכלל זה. הדברים מתיישבים גם עם חובת תום הלב המוטלת על צד לחוזה ועל בעל דין בהליך משפטי, ודאי רשות ציבורית. אלא שלמרות זאת, לא מצאתי שיש בעניין זה לבדו כדי להוביל לקבלת התביעה, שכן התובעת לא הוכיחה את מרבית טענותיה, כפי שיפורט להלן.
6. הראיות שהגישה הנתבעת, ואשר לא נסתרו על ידי התובעת, מלמדות שהדירה הוחזרה לנתבעת על ידי הדיירת החוזית כשהיא פנויה וריקה מכל חפץ. ביום הפינוי – 8.2.2017 - הדיירת החוזית חתמה על טופס "הודעת עזיבה וחשבון דייר עוזב" (נספח 3 לתצהיר אפשטיין). על הטופס חתום גם מר אפשטיין ובו מצהירה הדיירת החוזית כי עזבה את הנכס מרצונה החופשי וכי בדירה "אין נזקים". עוד באותו מעמד חתמה הדיירת החוזית על "כתב הצהרת ויתור" במסגרתו התחייבה להחזיר את הדירה כשהיא פנויה לחלוטין (נספח 6 לתצהיר אפשטיין). מר אפשטיין הצהיר כי במעמד מסירת החזקה בדירה, בו נכח, לא היו מיטלטלין בדירה וככל שאלה היו, הדבר היה מוצא ביטוי בטפסים השונים, לרבות בטופס "הערכת נזקים בדירה" (נספח 7 לתצהירו), במסגרתו, ככל שהיו נותרים מיטלטלין בדירה, היתה הנתבעת מחייבת את הדיירת החוזית בעלות פינויים. העובדה שלא בוצע כל חיוב מחזקת את הטענה כי הדירה היתה ריקה ופנויה. כאמור, תצהירו של מר אפשטיין והמסמכים עליהם הוא והדיירת החוזית חתמו במעמד מסירת החזקה, לא נסתרו על ידי התובעת.
7. התובעת מצידה לא תמכה את טענותיה בראיות כלשהן. התובעת הגישה תצהיר תמיכה לתביעה. הא ותו לא. בכתב התביעה התובעת נמנעה מלטעון באופן ברור ומפורש כי היא התגוררה בדירה מס' 1. כל שטענה הוא: "התובעת היתה דיירת בדיור הציבורי ברח' שאול המלך 2 בנס ציונה. משפחתה של התובעת התגוררה בשתי דירות באותו בנין, בקומה התחתונה ובקומה העליונה" (סעיף 1 לכתב התביעה). כמו כן, התובעת לא הגישה תצהיר של מי מבני המשפחה אשר התגוררו בדירה מס' 1 או מתגוררים עמה עד היום בדירה מס' 3, אשר יתמכו בטענותיה כי בעת הרלוונטית לפינוי היא התגוררה בדירה מס' 1 וכי החזקה בדירה נמסרה לנתבעת כשהדירה לא פנויה כנטען על ידי התובעת. התובעת לא הגישה תצהיר של אחיה (אשר היה הנתבע מס' 4 בהליך הפינוי) אשר על פי הנטען החזיק בדירה מס' 1 וגם לא הגישה תצהיר של אמה הדיירת החוזית, אשר כאמור לכאורה על פי הראיות שהוגשו מטעם הנתבעת חתומה על מסמכים המבססים את טענת הנתבעת כי הדירה נמסרה לה בהיותה פנויה מכל אדם וחפץ. יתר על כן, התובעת לא צרפה ראיות כלשהן לטענה כי פונו במועד זה מיטלטלין מהדירה, כי מדובר במטלטליה שלה, מה שוויים, וכי הנתבעת היא שפינתה אותם. לא צורפו תמונות, אשר לשיטת התובעת היו ברשותה (ראו פרוטוקול הדיון ע' 3 ש' 18-19) ואי צירופן עומד לחובתה.
8. לא למותר לציין כי בית משפט השלום בפתח תקוה ציין בפסק הדין שנתן כי הדיירת החוזית, התובעת ואח נוסף (אשר היו נתבעים 1-3 באותו הליך) טענו בבקשת הרשות להתגונן שהגישו כי שתי הדירות מאוחדות ומתנהלות כמשק בית משותף, כאשר המטבח נמצא בדירה מס' 3 (הנמצאת מעל דירה מס' 1) וכי הם והדיירת החוזית מתנהלים בעיקר בדירה מס' 1 ולנים בדירה מס' 3. בית המשפט ציין בנוסף, כי טענות עובדתיות מהותיות אלה, אשר הועלו בבקשה "לא אומתו ולא פורטו בתצהירי הנתבעים. העיון בתצהירי הנתבעים מעלה כי הם נמנעו מלטעון ולאמת את הטענות העובדתיות הנ"ל בתצהיריהם" (ראו סעיף 18 לפסה"ד). בהמשך לכך, לא נקבע בפסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה כל ממצא לפיו התובעת כאן התגוררה בדירה מס' 1. כאמור, במסגרת הערעור, פסק הדין נותר על כנו.
9. הנה כי כן, מן הראיות שהגישה הנתבעת ואשר לא עלה בידי התובעת לסתור אותן, הוכח במאזן ההסתברויות כי הדירה הוחזרה לנתבעת על ידי הדיירת החוזית כשהיא פנויה וריקה מכל אדם וחפץ. כמו כן, לא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה כי התגוררה בדירה מס' 1 באותו מועד, כי מטלטליה היו בדירה או כי הנתבעת היא שפינתה אותם מהדירה. גם שוויים של המיטלטלין לא הוכח. לכן, יש לדחות את טענות התובעת לנזקים למיטלטלין או לאחריות הנתבעת לנזקים הנטענים. בנסיבות אלו, גם טענות התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה או פגיעה בפרטיות מוקשות הן שעה שלא עלה בידה להוכיח כי בעת הרלוונטית התגוררה בדירה מס' 1 ולכן דינן להידחות.
10. סוף דבר, התביעה נדחית. אשר להוצאות ההליך, לאחר ששקלתי את האופן בו הצדדים ניהלו את ההליך, המסקנה אליה הגעתי, ובשים לב לאמור בסעיף 23 לפסק הדין, אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דין על הצד הנמוך בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, ט' אייר תשפ"ב, 10 מאי 2022, בהעדר הצדדים.