בפני תביעה כספית בסך 66,000 ₪ שהוגשה ביום 25.11.2019. התובע ומקבל הודעת צד ג', מר אוהד בסן, הינו בנו של המנוח יורם בסן ז"ל מנישואיו הראשונים (להלן "התובע או מר אוהד בסן"). מקבל הודעת צד ג', מר יואב בסן, הינו בנו של המנוח יורם בסן ז"ל (להלן "המנוח") מנישואיו הראשונים. יואב בסן הוא אחיו של אוהד בסן ואחד מיורשי העיזבון של המנוח. הנתבעת, הגב' רותי בסן, הייתה אשתו השנייה של המנוח בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה.

עיקרי טענות הצדדים

טענות התובע

1. התובע טען כי בחודש מרץ 2013 פנו המנוח והנתבעת לתובע בבקשת הלוואה בסך 117,000 ש"ח לצורך השלמת רכישת דירת מגורים בגוש 6636 חלקה 210 תת חלקה 8 (נסח הטאבו צורף כנספח "א" לכתב התביעה).
2. תנאי ההלוואה סוכמו בין הצדדים כמו גם תוספת הריבית בסך של 13,000 ₪, על פי הצעת האב המנוח. הצדדים סיכמו כי תוך חודשיים תוחזר קרן ההלוואה לתובע בצירוף הריבית. בין השנים 2013-2016 שולמו לתובע ע"י המנוח והנתבעת סך של 40,000 ₪ בהעברות בנקאיות.
3. בחודש יולי 2017 התגרשו המנוח והנתבעת והדירה שלעיל חולקה בחלקים שווים בין בני הזוג. בשל קשיים כלכליים הפסיקו לשלם המנוח והנתבעת את יתרת ההלוואה ולאחר פניית התובע למנוח באמצעות גיסתו, הסכימו המנוח והנתבעת על פריסת יתרת החוב בסך של 90,000 ₪ בתשלומים שווים המשוכים מחשבונם המשותף, שיקים אלו נמסרו לידי התובע וכך הושבו לו 33,000 ₪ (צילומי השיקים שנותרו לתשלום צורפו כנספחים "ב1-ב6" לכתב התביעה).
4. ביום 10.07.2018 נפטר המנוח וחשבונו המשותף עם הנתבעת הוקפא. טענתו המשפטית של התובע נסמכת על סעיפים 54, 55(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") הקובעים (בהתאמה): "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד"; "שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו". כך מבקש התובע לפרוע את יתרת ההלוואה בתוספת הריבית מהנתבעת.

טענות הנתבעת בכתב ההגנה ובמשלוח הודעת צד ג'

1. ביום 17.12.2019 הגישה הנתבעת כתב הגנה, בו טענה שביום 28.06.2017 נחתם בין המנוח לנתבעת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 13.07.2017 ומיד לאחריו התגרשו (ראה הסכם גירושין שצורף כנספח "א" לכתב ההגנה). ביום 10.07.2018 נפטר המנוח והשאיר אחריו צוואה אחרונה אשר קוימה מיום 24.06.2018 (ראה צו קיום צוואה שצורף כנספח "ב" לכתב ההגנה). בצוואה הוריש המנוח את מחצית הדירה שבגוש 6636 חלקה 210 תת חלקה 8 לאוהד ויואב בלבד (מקבלי הודעת צד ג'). את יתר עזבונו הוריש לאוהד ויואב יחד עם הנתבעת ובנם המשותף (ראה סעיף 4 לצו קיום הצוואה). לטענת הנתבעת, המנוח הותיר אחריו כמעט את כל עזבונו לאוהד ויואב.
2. בהסכם הגירושין סוכם בין המנוח לנתבעת על חלוקת הרכוש, ובין היתר, בסעיף 28 להסכם: "הבעל לבדו אחראי להחזר ההלוואה שנטל מבנו, מר אוהד בסן, לצורך רכישת הדירה וחוב זה ישולם ע"י הבעל בלבד, לרבות מתוך חלקו בלבד בתמורת מכר הדירה..." כמו כן בסעיף 32 להסכם צוין שלמעט הזכויות אשר הוסדרו באופן ספציפי, יתרת הזכויות הרשומות על ידי מי מהצדדים יהיו של אותו צד בשלמות.
3. בכך טענה הנתבעת שנעשתה הפרדה רכושית מוחלטת וכל אחד אחראי לחובותיו, וכן המנוח נטל על עצמו את האחריות לפירעון ההלוואה שלקח מבנו התובע. עוד טענה כי מות המנוח לא מבטל את הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, כמו גם שהוא אינו מבטל את חובותיו עפ"י חוק הירושה הקובע שככל שהמנוח הותיר אחריו נכסים יש לפרוע אותם מנכסי העיזבון. גם אם תביעת התובע תתקבל, מקבלי הודעת צד ג' צריכים לשאת בה כיוון שהם יורשים מחצית מהדירה ששוויה לפחות 1,600,000 ₪ (ראה נספח "יח" המהווה הצעת רכישה של הדירה שצורף לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). לא ניתן לחייבה, לפי החוק, לשלם מעבר למה שקיבלה מהעיזבון (סעיף 134 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). לטענתה אם יושת עליה תשלום של כל סכום העיזבון או סכום אחר, היא זכאית לכך שבית המשפט יחייב את יואב ואוהד להחזיר לה או לשלם במקומה את הסכום הנ"ל לאור העובדה שהם זוכים ביותר מ- 96% מנכסי העיזבון. הנתבעת שילמה לאחד מנושי החברה של המנוח סך של 5,480 ₪ וזאת למרות שחלקה בחובות העיזבון הינו פחות מ- 1.67% ולמעשה היא לא חייבת יותר בגין חובות העיזבון.
4. כן הוסיפה הנתבעת שהתובע נתן את ההלוואה אך ורק למנוח והיא ידעה על קיומה רק בדיעבד. הנתבעת מעולם לא ביקשה מהתובע הלוואה וגם לא קיבלה לידה ההלוואה. בעת מתן ההלוואה הנתבעת והמנוח התנהלו כבני זוג פרודים והיו להם חשבונות בנק נפרדים, החשבון המשותף נפתח במקור על שמו של המנוח אך זה צירף את הנתבעת בכדי שהבנק לא יבטל לו את מסגרת האשראי (ראה מסמך הצטרפות הנתבעת לחשבון הבנק שצורף כנספח "ד" לכתב ההגנה).

כתב התשובה מטעם התובע

1. התובע טען שמחצית מדירת המגורים מושא ההלוואה הייתה בבעלותו של המנוח כאשר זה התחתן עם הנתבעת ומחציתה השנייה הייתה בבעלות חברתו לשעבר הגב' חנה ברנשטיין. רק בשנת 2013 נרכשה מחצית הדירה של הגב' ברנשטיין ע"י המנוח, כאשר ההלוואה שימשה להשלמת העסקה. כן צורף שיק בנקאי שניתן על ידי התובע כהלוואה ישירות לגב' ברנשטיין כנספח "א" לכתב התשובה.
2. באשר לטענת הנתבעת שבהסכם הגירושין המנוח לקח על עצמו להחזיר לתובע את ההלוואה שנטל לצורך רכישת הדירה, התובע ציין כי מדובר בדירת מגורים שמחציתה ניתנה לנתבעת על פי הסכם הגירושין בסעיף 15, וכי הסכם הגירושין משקף את הסכמות הצדדים חתומים עליו ואינו חל על צדדים שלישיים, כך שהתובע יכול להיפרע בגין חוב זה מכוח חוק החוזים עליו עמד בכתב תביעתו.
3. עוד טען התובע כי הנתבעת ידעה על ההלוואה וניהלה את המנוח גם כלכלית לאחר הגירושין, התובע צירף כנספח "ד" הודעות לדוגמה ששלחה הנתבעת למנוח. כמו כן היא קיבלה מחצית מהדירה על כן מנועה מלטעון כי לא קיבלה כסף מכספי ההלוואה.
4. לדידו, חשבונות בנק נפרדים אינם מעידים בהכרח על קיום השיתוף בין בני הזוג. כן טען התובע כי סכום המס שאותו טענה ששילמה, מצג שווא כיוון שהוא משקף את חלקה בדירה ואת חלקו של בנה המשותף (ראה צירוף שוברי התשלום כנספחים "ו1-ו2" לכתב התשובה).
5. כן מכחיש התובע את טענותיה ביחס לחלקה בעיזבון ובחובו של התובע שכן זו תובעת בבית המשפט לענייני משפחה בגין הרכב של המנוח, אך בתביעה זו מחשיבה את הרכב כרכוש של התובע ואחיו יואב. בהתייחס לחוב שטענה ששילמה לאחד מנושי החברה של המנוח, עשתה זאת מרצונה החופשי ומבלי שאף אחד ידרוש ממנה זאת.

דיון והכרעה

1. כעולה מהראיות שבפני, בשנת 2013 קיבל המנוח מבנו התובע שיק שנמשך מחשבונו של התובע בבנק לאומי, על סך 111,500 ₪ לפקודת הגב' חנה ברנשטיין (ראה נספח "א" לתצהיר עדות ראשית של התובע). התשלום היה לצורך השלמת רכישת הזכויות בדירת המגורים בגוש 6636 חלקה 210 תת חלקה 8. באותה עת, דירת המגורים הייתה רשומה במחציתה על שם המנוח ומחציתה על שם הגב' חנה ברנשטיין שהייתה חברתו לשעבר של המנוח. בחודש מרץ 2013 כאשר הנתבעת הייתה אשתו של המנוח, נרכשה מחצית הדירה של הגב' ברנשטיין, באמצעות השיק אשר צוין לעיל והזכויות המלאות בדירה נרשמו על שם הבעל המנוח (ראה נספח "ו" לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת).
2. השיק הנ"ל וכן הריבית שהוסכמה בין המנוח לבנו התובע, כך לטענת התובע ובהיעדר אסמכתא ישירה בנושא הריבית, מהווים את ההלוואה שכאמור נלקחה לצורך רכישת מלוא הזכויות בדירה על שם המנוח. האסמכתא היחידה הכתובה להלוואה זו, מלבד השיק שצוין לעיל, הינה מייל מיום 25.02.2013 שכותרתו: "שחרור חנה" והוא נשלח מחשבון המייל של המנוח לבנו (ראה נספח "ב" לתצהיר עדות ראשית של התובע):

1. התובע העיד כי אין הסכם חתום לא על ידי המנוח, וברי שלא על ידי הנתבעת. ראה עדותו של התובע בעמ' 6, שורות 19-22, 28-31 (בהתאמה) לפרוטוקול :

"ש. האם היה הסכם בכתב בינך לבין אביך?

ת. לא היה.

ש. האם היו חילופי מיילים בינך לבין אביך לגבי תנאי ההלוואה?

ת. כן. היו.

...

ש. למה לא צירפת את המיילים שהיו בינך לבין אביך לגבי תנאי ההלוואה?

ת. היו מיילים. אין מייל שאני מדבר על גובה הריבית. יש מייל שאומר שאני מלווה לו והוא מחזיר לי תוך חודשיים בצירוף ריבית. לשאלת בית משפט היכן המייל אני משיב שאני מפנה לנספח ב' לתצהירי מיום 25.2.2013. "

1. מהראיות שהוצגו לעיל, אין מחלוקת שבין השנים 2013-2016 שולמו לתובע על ידי המנוח, על חשבון ההלוואה, סך של 40,000 ₪ אשר הועברו בהעברה בנקאית מחשבונו של המנוח. עוד 33,000 ₪ הושבו לו באמצעות פדיון שיקים אשר נמשכו מחשבונו הפרטי של המנוח בבנק דיסקונט.

בסעיף 13 לתצהירו של התובע טען שהכספים ניתנו מחשבונם המשותף של המנוח והנתבעת, הדבר התברר כלא נכון ועדותו בעניין זה איננה אמינה .עיון בצילומי השיקים אשר צורפו כנספח "ז1-ז6" לתצהיר עדות ראשית התובע, ובנספח "יא" לתצהיר עדות ראשית הנתבעת שכותרתו: "בקשה לפתיחת חשבון וקביעת תחומי פעילות" מלמד שהשיקים וחשבון הבנק היו בבעלות המנוח בלבד.

כן ראה עדותו של התובע בה מעיד שקיבל את השיקים בשנת 2017 מאביו לאחר הגירושין מהנתבעת, ראה בעמ' 9, שורות 8-14:

"ש. אם השיק הראשון שאתה מציג והוא חזר בחודש מרץ 2018 כלומר השיקים הקודמים לפי החשבון הזה החלו ביולי 2017. (ממרץ אחורה) ?

ת. כתוב שפניתי בחודש מאי, יכול וקיבלתי את השיקים ביולי 2017.

ש. נכון שבשלב הזה, יולי 2017 אבא היה גרוש?

ת. כן

ש. נכון שכל התשלומים האלה שולמו לך אחרי הגירושים?

ת. כן. "

1. גרסתה של הנתבעת היא כדלקמן: "התובע לא נתן לי כל הלוואה. אני מעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי מהתובע כל הלוואה התובע פשוט משקר שקר גס ועלוב, כאשר הוא טוען בכתב התביעה שנתן לי את ההלוואה ביחד עם האבא" (סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית). כן ציינה הנתבעת כי העובדה שהתובע נתן למנוח הלוואה לצרכיו של המנוח התבררה לה רק בדיעבד. כן העידה כי עד להגשת התביעה התובע מעולם לא פנה אליה, ולו פעם אחת, בדרישה להחזרת ההלוואה (סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית).
2. בנוסף העידה כי הייתה קיימת הפרדה רכושית מלאה בין המנוח לנתבעת וכי השיקים אשר הועברו לתובע על חשבון ההלוואה, סך של 33,000 ₪ , נמשכו מחשבונו הפרטי של המנוח. הנתבעת לא חתמה על הסכם הלוואה, היא לא ביקשה הלוואה ולא קיבלה או נהנתה ממנה. יצוין, כי בחקירה הנגדית עדותה זו לא נסתרה; ראה עמ' 23, שורות 8-14 לפרוטוקול:

"ש. מה שאת אומרת היום המנוח איננו כאן בחיים, ואינו יכול לאשר או להכחיש את מה שאת טוענת, ממתי את טוענת שהיתה ביניכם הפרדה רכושית

ת. כי מאז ומעולם מאז שהכרנו היה חשבון בבנק הפועלים או בבנקים אחרים היה לו כמעט בכל בנק חשבון. אמרתי שהיתה הפרדה רכושית עומדת מאחורי כל מה שאמרתי. לי היה חשבון בבנק הפועלים מזמן, וליורי היה חשבון פתח חשבונות שונים אבל החשבון הרלוונטי הוא בבנק דיסקונט. הוא העביר כספים דרך החשבון הפרטי לעסקי וחזור. ולא היה היגיון לעשות חשבון משותף. "

1. כן טענה הנתבעת, שהמנוח והנתבעת התגרשו ביום 28.6.2017 וביום 13.7.2017 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין (ראה נספח "א-א1" לתצהיר עדות ראשית הנתבעת). בהסכם החליטו הצדדים על חלוקת הרכוש ביניהם, כמפורט בהסכם ובין השאר קבעו כדלקמן:

סעיף 28 להסכם: "הבעל לבדו אחראי להחזר ההלוואה שנטל מבנו, מר אוהד בסן, לצורך רכישת הדירה וחוב זה ישולם ע"י הבעל בלבד, לרבות מתוך חלקו בלבד בתמורת מכר הדירה..."

סעיף 30 להסכם מתייחס לחברת "תפנית הפקות" אשר הייתה בבעלות המנוח במסגרת זאת התחייבה הנתבעת לפרוע את ההלוואה הקיימת בחשבון הבנק שנלקחה עבור תפנית, כעולה מהמסמכים שהוצגו, הנתבעת אכן פרעה הלוואה זו. כמו כן ישנה הצהרה של הנתבעת כי היא מוותרת על כל דרישה שנתנה לחברת "תפנית הפקות". מהאמור לעיל למדים, כי הנתבעת, מעת לעת, נתנה הלוואות לחברת "תפנית הפקות".

הצדדים הצהירו בסעיף 30(ג): "הצדדים מצהירים ומסכימים כי מלוא עסקי ההפקות של הבעל ובכלל כך חברת תפנית הינם בבעלות הבעל בלבד, והאישה מנגד אינה אחראית לחובותיהם והיא אינה זכאית להכנסות מן העסקים הללו."

סעיף 32: "הצדדים מסכימים, כי למעט הזכויות אשר הוסדרו לעיל באופן ספציפי, יתרת הזכויות והחובות מכל מין וסוג, הרשומים ע"ש מי מהצדדים או יהיו רשומים ע"ש מי מהצדדים – יהיו של אותו צד בלבד, בשלמות, ולצד השני לא תהא כל דרישה ו/או תביעה ו/או טענה ביחס לרכוש של רעהו."

1. התובע הביא עדותו של אחיו מר יואב בסן. עיון בתצהירו של מר יואב בסן מלמד כי בכל הנושא של עילת התביעה, ההלוואה שניתנה, אין בידו של יואב כל מידע אישי ו/או כל ראיה רלוונטית. עדותו בנושא זה היא עדות שמיעה. העדות רצופה בטענות של מר יואב בסן כנגד הנתבעת הנוגעות לטענותיו על התנהלותה. לא הובאו תימוכין לטענות אלה. בית המשפט לא דן בטענות שאינן בליבת המחלוקת.
2. מכל האמור לעיל, אין כל מסמך תחת ידי הנתבעת ו/או כל ראיה אחרת לפיה הנתבעת הייתה צד להלוואה ו/או התחייבה להשיב ההלוואה ו/או חלק ממנה. הסכם הגירושין , הגם שאינו מחייב בהכרח צדדים שלישיים, מחזק את עדותה וגרסתה של הנתבעת כי לא הייתה צד להלוואה אשר יסודה בהסכם בין התובע למנוח.

עילת התביעה ונטל הוכחה

1. ככלל, נטל ההוכחה והראיה רובץ על כתפי התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". כלל זה ידוע הן במשפט העברי והן במשפט הישראלי [ראה בעניין זה דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)].
2. טענת התובע, שעל הנתבעת להשיב לו סך של 66,000 ₪ וזאת מכוח הסכמת הצדדים, בכללם הסכמת הנתבעת, הן לקבלת ההלוואה והן לפירעונה (לעניין זה ראה סעיפים 3-5 לכתב התביעה). הסכום נתבע, כמפורט בכתב התביעה, מכוח עילה חוזית הנשענת על סעיפים 54, 55(א) לחוק החוזים כלשונו: "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד"; "שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו".
3. "סעיף 55(א) לחוק החוזים קובע מה דינה של התחייבות ביחד ולחוד ביחסים עם הנושה: מקום ששני חייבים מתחייבים ביחד ולחוד ואינם מקיימים את החיוב, עומדות לנושה שלוש חלופות להיפרע את החוב (בהנחה שמדובר בהתחייבות לשלם סכום כסף): הוא רשאי לתבוע ולהיפרע את מלוא החוב מהחייב הראשון או מהחייב השני או משניהם ביחד (חלק מזה וחלק מזה, הכול כראות עיניו), ובלבד שלא ייפרע יותר מסכום החוב." [ראה רע"א 6642/13 רוקסי בנייה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם בנבו)].
4. כעולה מלשון החוק והפסיקה, תנאי הכרחי הוא תנאי ההתחייבות: "מקום ששני חייבים מתחייבים ביחד ולחוד..." (ההדגשה אינה במקור). במקרה שבפנינו וכפי שצוין לעיל, אין ראיה לכך שהנתבעת התחייבה בהחזר ההלוואה, נהנתה ממנה, ו/או חתמה על הסכם מסוג זה. משמע, אין לדרוש ממנה החזר ההלוואה ובינה לבין התובע אין יריבות משפטית.
5. עצם העובדה שאין הסכם הלוואה חתום בין התובע, למנוח ולנתבעת ואין כל ראיה אחרת בעניין מעורבותה ו/או הסכמתה בכל הנוגע להלוואה - די בכך כדי לקבוע שאין יריבות בין התובע לנתבעת ויש לדחות התביעה. למרות האמור לעיל, אבחן טענות נוספות שהועלו במהלך הדיון.
6. הנתבעת טענה שאין לחייבה בתשלום יתרת ההלוואה מכיוון שבסעיף 28 להסכם הגירושין שבינה לבין המנוח סוכם, בין היתר: ש"הבעל לבדו אחראי להחזר ההלוואה שנטל מבנו, מר אוהד בסן, לצורך רכישת הדירה וחוב זה ישולם ע"י הבעל בלבד, לרבות מתוך חלקו בלבד בתמורת מכר הדירה...". כמו כן בסעיף 32 להסכם צוין שלמעט הזכויות אשר הוסדרו באופן ספציפי, יתרת הזכויות הרשומות על ידי מי מהצדדים יהיו של אותו צד בשלמות (ראה הסכם גירושין אשר צורף כנספח "א1" לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת). עוד טענה, שמות המנוח לא מבטל את הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, כמו גם שהוא אינו מבטל את חובותיו עפ"י חוק הירושה הקובע שככל שהמנוח הותיר אחריו נכסים יש לפרוע אותם מנכסי העיזבון כך שגם אם תביעת התובע תתקבל, מקבלי הודעת צד ג' צריכים לשאת בה וכי לא ניתן לחייבה, לפי סעיף 134 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק הירושה"), לשלם מעבר למה שקיבלה מהעיזבון.
7. סעיף 134(א) לחוק הירושה קובע: "היורשים בינם לבין עצמם נושאים בחובות העיזבון לפי יחס חלקיהם בעיזבון, זולת אם הורה המוריש בצוואתו על חלוקה אחרת של נטל החובות, ובלבד שלא ישא יורש בחובות העיזבון בסכום העולה על אחריותו לנושים..."
8. התובע ויואב בסן הם היורשים של העיזבון ונכנסו בנעליו של המנוח, הווה אומר, הם אלה אשר חבים בחובות העיזבון; התובע אף מודה בכך בעדותו בעמ' 11, שורות 23-32 לפרוטוקול.
9. מקום בו התובע מודה שהוא ואחיו יואב בסן הם היורשים של העיזבון, יש להפנות החוב הנטען לעיזבון כפי ששילמו את יתר החובות של המנוח.
10. באשר לטענת הנתבעת על כך שהבעל לבדו אחראי על הסכם ההלוואה, מכוח סעיף 28 להסכם הגירושין. טען התובע כי הסכם הגירושין משקף את הסכמות הצדדים החתומים עליו ואינו חל על צדדים שלישיים, כך שהוא רשאי להיפרע בגין חוב זה מכוח חוק החוזים עליו עמד בכתב התביעה. על פניו יש ממש בטענה זו, כפי שצוין לעיל, אך משום שלא קיים הסכם הלוואה חתום המחייב את הנתבעת בהחזר ההלוואה ו/או למצער לא הוכח לכאורה כי יש מסמך מסוג אחר הקושר את הנתבעת להחזר ההלוואה, דינה של טענה זו להידחות.

התובע נחשף להסכם הגירושין בזמן אמת, ויכול היה להתבסס על סעיף זה ולשלוח לנתבעת דרישה לתשלום ההלוואה באמצעות ב"כ, אך בחר שלא לעשות זאת עד להגשת כתב התביעה דנן (ראה לעניין זה עדות התובע בעמ' 11, שורות 8-16 לפרוטוקול).

1. לא נעלמו מעיני טענות התובע בסיכומיו, אשר הוסיפו טענות משפטיות על הנטען בכתב התביעה. בסיכומים נטען בין היתר שניתן להשית על הנתבעת את יתרת ההלוואה מכוח "חזקת השיתוף". יש לדחות טענה זו על הסף כיוון שעולה בגדר הרחבת חזית אסורה, היא אינה עולה בכתבי הטענות ועל כן ביהמ"ש אינו נדרש אליה. ראה ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003): "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, המפורש או מכללא."

סוף דבר

1. בשים לב לאמור לעיל, ממארג העדויות והראיות המונחות בפני מורה כי יש לדחות התביעה.
2. משום שהודעת צד ג' משמשת ככתב תביעה "על תנאי", מקום בו נדחתה התביעה העיקרית - תידחה גם ההודעה לצד ג'.
3. התובע ישלם לנתבעת הוצאות הדיון בסך 5,000 ₪ כולל מע"מ. לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת יואב בסן מקבל הודעת צד ג'.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי כדין.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשפ"א, 15 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.