בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית, לביטול פסילתו המנהלית של המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים החל מיום 23.11.19, לאחר שיוחסה למבקש עבירה של נהיגה במהירות מופרזת – מהירות של 142 קמ"ש בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש, בכביש 70 ק"מ 18.5 כיוון ממזרח כביש 67 החדש בשעה 08:34–בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, שנאכפה באמצעות מכשיר ממל"ז.

לאחר שימוע שנערך למבקש בפני קצין משטרה, החליט קצין המשטרה לפסול את המבקש מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 יום.

לטענת המבקש, בבקשה מיום 25.11.19, הוא מכחיש את ביצוע העבירה ואין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו; והקצין הפוסל שגה כשפסל את רישיונו למשך 30 ימים; מדובר בנהג זהיר כמעט ללא עבר תעבורתי, ולא נשקפת סכנה מנהיגתו; ומדובר בנהג מקצועי שרישיון הנהיגה הוא מקור הפרנסה היחידי לביתו של המבקש, שהינו מפרנס יחיד, והנזק שיגרם לו מוערך בעשרות אלפי שקלים; ופסילת רישיונו בשלב זה משמעה גזירת הדין בטרם בירור האשמה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 1.12.19, בהיעדרו של המבקש, טען ב"כ המבקש להיעדר קיומן של ראיות לכאורה, על אף שהמשיבה התנגדה לאפשר לו לעיין בחומר החקירה, וזאת בין היתר לנוכח העובדה שהשוטר האוכף ציין בנסיבות איבוד קשר עין, ולא ציין בנסיבות הדו"ח קיומן של בדיקות נדרשות להפעלת מכשיר המדידה; כי מדובר בחריגה של 2 קמ"ש מעל ברירת המשפט; והקצין הפוסל לא נימק מדוע פסל ל30 יום על אף הפסיקה לפיה לא מדובר בהחלטה בינרית; ולא מדובר במקדמה על חשבון העונש, ודי בתקופת הפסילה שרוצתה עד כה כדי תקופת צינון מספיקה.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, וטענה, כי די בראיות ובדו"ח השוטר שהוצגו, לרבות נסיבות המקרה המפורטות על ידי השוטר האוכף המתאר בצורה מפורטת את ביצוע העבירה ואת אכיפתה, ולרבות תגובת הנהג, כדי להוות ראיות מספיקות, וזאת על אף שהשוטר האוכף מציין בדו"ח אבדן קשר עין שחודש בהמשך, וטענות ההגנה מקומן להתברר בהליך העיקרי; כי מדובר במסוכנות הנלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש (142 במקום 90 קמ"ש), ומעברו התעבורתי של המבקש, אשר לחובתו מספר עבירות מהירות; והחלטת הקצין בנסיבות אלה הינה מידתית וסבירה, ואין להתערב בה. באשר לעיון בחומר החקירה – הובהר כי טרם הוגש כתב אישום, מאחר שהדו"ח טרם אושר על ידי תובע מוסמך.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון

בפתח הדברים, באשר לטענת ב"כ המבקש בדבר התנגדותה של המשיבה לאפשר לו לעיין בחומר החקירה – אין לי אלא להפנות לבש"פ 1194/17 מדינת ישראל נ' אורן מלאכי (פורסם בנבו, 21.02.2017), שם נפסק כי אין להורות לתביעה למסור חומר חקירה טרם הגשת כתב אישום, אף במסגרת הליך לביטול פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 90 יום. וראו גם ע"ח (מחוזי ב"ש) 56047-07-18 עידו בניטה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.07.2018), שם נקבע כי ההחלטה בבשפ 1194/17 הנ"ל אינה מסויגת רק לחומר ראיות בחקירת עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, שבעקבותיה ניתנה פסילה מנהלית בת 90 ימים בלבד, שנדונה במסגרת אותה החלטה, ורלבנטית גם לתיקי חקירה שיש בצידם תקופות פסילה מנהלית קצרות יותר מ- 90 ימים, והעוסקים בעבירות תעבורה חמורות פחות; ויש לנהוג על פי ההחלטה שהתקבלה בבש"פ 1194/72 בלא לערוך הבחנה בין תיקי החקירה השונים.

לגופו של עניין, אמות המידה לפיהן בית המשפט בוחן את החלטת הפסילה המנהלית הינן קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמה בעבירה המיוחסת, והאם יש בהמשך הנהיגה כדי להוות סכנה לשלום הציבור (בשפ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)), וכן תקינות הליך השימוע המנהלי.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה:

נפסק, כי לעניין קיומן של ראיות לכאורה, אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העיקרי לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה בשלב הפסילה; ועל מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו. (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל נ' שגיב בן שלום (פורסם בנבו, 10.10.2010)).

"הסמכות להורות על פסילת רישיון ואיסור שימוש ברכב, תופעל אם "היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום" נגד הנהג. בית המשפט קמא קבע בעניין זה, כי "די בראיה גולמית נמוכה להפעלת הסמכות המנהלית", ואכן, כפי שנפסק לא אחת "על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את (הנהג) לעבירות המיוחסות לו" (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל, נ. שגיב בן שלום [פורסם בנבו] 10.10.10)); עוד נפסק כי "הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב-אישום" (בש"פ 2177/98 ארנביב נ. מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.5.1998); ועוד נאמר כי "פרשנותו של סעיף זה מובילה באופן ברור למסקנה שהוא קובע אך רף מינימום להפעלתה של הסמכות לפסילה מינהלית של רישיון נהיגה – קיומו של יסוד סביר להניח כי אכן יוגש כתב אישום". (בשפ 2897/15 ‏יניב שושני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (‏30.4.2015), פסקה 14)." עח (ב"ש) 56047-07-18 עידו בניטה נ' מדינת ישראל, 28.7.18.

בענייננו, לאחר שבחנתי חומר הראיות בתיק, הנני סבורה, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות שהמבקש ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו של נהיגה במהירות מופרזת.

מעיון בתיק החקירה עולה, כי, השוטר רשם בדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום: כי "אני מפעיל ממלז בניידת כ.ל שאני בכיסא הנהג וחלון הנהג פתוח, ואני מפעיל ממלז לכיוון תנועה מתרחקת ממזרח למערב. הבחנתי ברכב הנל, הנוסע בנתיב שמאל מתוך שניים לישר לאותו כיוון נסיעתי, מסוג רנו, כיוונתי את הנקודה האדומה שבעינית הכיוון לעבר מרכז הרכב הנל בחלקו האחורי ולחצתי על ההדק בעינית הכיוון הופיע מהירות של 147 – במקום 90 מיד התחלתי בנסיעה תוך שמירה על קשר עין לאחר מספר שניות אבד הקשר עין בגלל הסיבוב וחודש לאחר הסיבוב אציין שבשעת מדידת הרכב הרכב היה בודד מסוגו וצבעו בכביש, כאשר הגעתי במקביל לרכב הנל סימנתי לנהג לעצור בצד עם אמצעים הרכב נעצר בשול ימין במקום בטח, נהג לבדו". השוטר ציין גם, כי "מזג אוויר נאה ראות טובה אור יום הוסברה מהות העבירה. מדובר בכביש בעל קיר הפרדה בנוי ללא תמרורים המורים על מהירות אחרת". עוד צוין בנספח ב' לדו"ח, כי היה קו ראייה נקי מהפרעות פיזיות בין המפעיל לבין רכב המטרה, ההפעלה נעשתה כלפי רכב המטרה שכל חלקיו הניתנים להראות גלויים לעיני המפעיל, כי מרגע זיהוי הרכב ובמהלך כל המדידה נקודת הכיוון האדומה כוונה לאזור מרכז הרכב, כי טווח גילוי רכב המטרה היה 128.1 מטר כשהרכב הנמדד היה בנתיב שמאל מתוך 2 נתיבים כשהוא בתנועה מתרחקת, וכי בעת הבדיקה לא ירד גשם, שלג ולא היה ערפל, ונתוני המדידה הוצגו בפני הנהג. המכשיר נבדק ונמצא תקין בתחילת המשמרת ובסופה. בעת מסירת הדוח לנהג, בתגובתו הראשונית אמר הנהג "לא שמתי לב" ובתגובה משנית "לא".

על כך יש להוסיף את גרסת המבקש עצמו במסגרת השימוע, שבמסגרתו לא באה הכחשה לעניין המיוחס למבקש.

אמנם השוטר ציין, כי נותק קשר העין עם הרכב בגלל סיבוב, אך מתיאור הנסיבות על ידי השוטר עולה, כי קשר העין חודש לאחר הסיבוב, ובעת מדידת הרכב הרכב היה בודד מסוגו וצבעו בכביש; ועניין זה יבורר בתיק העיקרי.

נפסק עוד, כי שאלת כיול המכשירים תוכרע במסגרת ההליך העיקרי ואינה משמשת עילה לתקיפת קיומן של ראיות לכאורה, וכפועל יוצא - אינה יכולה לשמש עילה לביטול החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית של אדם מלהחזיק רשיון נהיגה (עח (מרכז) 12494-09-10 מדינת ישראל נ' אביתר ברוך; ערר שהוגש בתיק בשפ 7855/10 אביתר ברוך נ' מדינת ישראל נדחה).

בשלב זה של הדיון, די בראיות שהוצגו כדי לקבוע, כי בידי המשיבה ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו.

באשר למסוכנות - עבירת נהיגה במהירות מופרזת טומנת בחובה סכנה רבה. המסוכנות נלמדת מחומרת העבירה כשלעצמה, והסיכון הטמון בנהיגה במהירות מופרזת, הן לנהג והן למשתמשים בדרך. וראו לעניין זה דברי בית המשפט בעח (חי') 1763-11-13 יוליה מיזניקוב נ' מדינת ישראל לשכת תביעות חיפה – תעבורה, 7.11.13 (פורסם בנבו).

המהירות המוגברת בה נסע לכאורה המבקש מסכנת לא רק אותו, אלא גם משתמשים אחרים בדרך. מדובר במהירות העולה באופן משמעותי על המהירות המותרת, 52 קמ"ש מעל המותר, ויש בה כדי להוות סכנה ברורה למבקש ולציבור המשתמשים בדרך.

אציין כי נקודת הייחוס לקביעת החריגה הינה המהירות המותרת בכביש, ולא ברירת המשפט, והמסוכנות נלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש (חריגה של 52 קמ"ש מעל המותר).

לכך יש להוסיף את עברו התעבורתי של המבקש, אשר בותק נהיגה משנת 2000 צבר לחובתו 8 הרשעות קודמות, מתוכן 2 הרשעות בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת, וכן הרשעה נוספת מיום 15.10.19 (מב"ד מספר 2, ופס"ד הוגש מב/1) אף היא בגין נהיגה במהירות מופרזת, בתקופה הקרובה למועד ביצוע העבירה לכאורה בענייננו, וכן 2 תיקי מב"ד נוספים בעבירות מהירות, כפי שהקצין הפוסל ציין מפורשת בהחלטת הפסילה, כי "... לחובת הנהג 5 עבירות קודמות של מהירות, האחרונה שבהם לפני חודש ימים בלבד. ..."

באשר לשימוע – הקצין הפוסל אפשר למבקש להעלות טענותיו בפניו, וזה אכן הסביר כי "אני עובד מנהל עבודה בניה יש לי אחריות של פועלים ועובדים ואני לומד 4 ימים בשבוע בסכנין אני גר ביפיעי ועובד בהרצליה"; ושקל שיקולים ענייניים וסבירים, תוך התייחסות למסוכנות העבירה עצמה ולעברו התעבורתי של המבקש, לרבות בתקופה הקרובה לביצוע העבירה.

באשר לנסיבות אישיות – המבקש העלה בבקשתו טענות בדבר הפגיעה שתיגרם לפרנסתו, אך הבקשה לא נתמכה בתצהיר והטענות נטענו בעלמא, והמבקש אף לא התייצב לדיון, על מנת שניתן יהיה לשקול ולאזן נסיבות שכאלה אל מול האינטרס הציבורי לשמור על שלום הציבור מפני נהגים עוברי חוק.

יתרה מכך, בבשפ 5928/96 אבי ארנפריד נ' מדינת ישראל נפסק, כי: "תקופת הפסילה נקבעה ע"י המחוקק, על בסיס שקלול התכליות השונות שלקידום השגתן ניתנה הסמכות לצוות עליה; וככלל, יהיה מקום לבחון קיצור של התקופה, רק במקום שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בשקלול התכליות העומד בבסיס. במקרה דנן, אין בכוח הפגיעה שנפגעת נוחיותו של העורר - המרבה לנוע במסגרת עבודתו כנותן שירות למחשבים - כדי להוות נסיבה מיוחדת במשמעות האמורה."

בע"ח (מחוזי חי') 36394-08-15 סועד עלי נ' מדינת ישראל לשכת תביעות תעבורה חיפה (פורסם בנבו, 20.08.2015) נקבע, כי "הזכות והצורך של העורר להתפרנס אינם גוברים על החובה לשמור על בטחון הציבור."

כך בענייננו, הטענות לפגיעה בפרנסת המבקש, אין בהן כדי להצדיק את ביטול הפסילה או קיצורה. האינטרס הציבורי לשמור על שלום הציבור מפני נהגים עוברי חוק גובר על האינטרסים האישיים של המבקש. 

לסיכום - לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש, המדובר בתקופת צינון ראויה, ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19, כב' השופט איל באומגרט: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית."

אשר על כן, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, ג' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.