לפני

כבוד השופט אברהם הימן

המערער

מיכאל ברגמן

נגד

המשיבה

עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

רקע דיוני

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופטת ע' יעקובוביץ) בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים, אשר הרשיע את המערער בעבירה של חניה על המדרכה לפי חוק עזר עירוני בדבר העמדת רכב וחנייתו. טוען המערער, באמצעות בא כוחו, כי בניגוד לקביעה העובדתית של בית המשפט, לפיה המערער החנה רכבו על מדרכה, הרי הרכב חנה במקום מותר שאינו על מדרכה, ולפיכך יש לבטל הכרעת הדין וגזר הדין ולהורות על זיכוי המערער.

כתב הערעור שהוגש לבית משפט זה, מתפרש על פני שמונה עמודים בלי נספחיו. עיון בכתב הערעור מגלה כי למעשה אין חולק על העובדות הרלבנטיות. העובדות הרלבנטיות עולות מתוך עדותו של הפקח, מר אבי סולימנוב אשר רשם את הדו''ח וצילם את הרכב בזמן אמת, דהיינו בעת שחנה באותו מקום.

מעיון בתמונות שצילם הפקח ומתוך עדותו עולה כי המקום בו החנה המערער את רכבו הוא בשטח הנמצא בהמשך לרוחבה של המדרכה, באזור המצוי ליד אתר בנייה, אשר מן הסתם כלי רכב המשמשים את הבנייה במקום נכנסו לאתר מאותו מקום.

נימוקי הערעור

טענתו העיקרית שמא אומר האחת של המערער היא שהמקום שיועד לאתר הבניה אינו חלק מהמדרכה, לפי שהוא גודר והפך להיות מעין מובלעת סמוך למדרכה. אין חולק כי על מנת להחנות את הרכב במקום בו החנה המערער רכבו, היה עליו לנהוג מקו הגבול שבין המדרכה לכביש אל תוך המדרכה, תוך שהוא למעשה נוהג רכבו על המדרכה בדרכו למקום החניה שלדעתו מותר לחניה. לחיזוק טענתו מצביע המערער על כי אבני השפה של המדרכה הגובלים בכביש הונמכו על מנת שכלי רכב יוכלו לעלות על המדרכה. משום כך ברור, כך לפי שיטת המערער, שמעשיו היו בהתאם לחוק.

עמדת המשיבה

טוענת נציגת המשיבה כי לא נפלה כל טעות בהכרעת הדין של בית משפט קמא. העובדות שהתבררו לפני בית משפט, מצביעות על כך שהמערער החנה רכבו על המדרכה. לדברי באת כוח המשיבה, לא היה מקום כלל להגיש ערעור זה.

נימוקי בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה טענתו זו של המערער. בית משפט קמא קבע כי הגדרת המונח "מדרכה" תואמת למצב העובדתי באותו מקום. לפי שזו ההגדרה: "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי לצד הכביש והמיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". כמו כן, בניגוד לדעת המערער כי משלא הוצב במקום תמרור האוסר חניה על המדרכה ממילא מותר היה לו להחנות רכבו באותו מקום.

עוד קבע בית משפט קמא כי: "חניה על מדרכה אינה איסור סטטוטורי ומשום כך אין צורך בשילוט או תמרור אשר יאסור חניה על המדרכה".

דיון והכרעה

לאחר שאני בוחן טענותיו של המערער ונימוקי הכרעת הדין אני בא לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. יתירה מזו, אני סבור כי לנוכח העובדות שאינן שנויות במחלוקת העולות מתוך הצילומים שצילם הפקח, כמו גם לנוכח נימוקי בית משפט קמא לא היה מקום להגשת ערעור זה.

המקום בו החנה המערער את רכבו הוא למעשה המשכה של המדרכה. אלמלא מצוי היה אתר הבניה באותו מקום, וגידור חלק מהמדרכה לצורכי הבניה ניתן היה לראות בבירור כי מדובר במדרכה. אין נפקא מינה שחלק מהמדרכה גודר לצורך הבניה ובתוך כך הגידור "גלש" על עבר המדרכה. אין בכך ולא כלום עם הטענה שאין מדובר במדרכה.

באשר לטענה כי במקום הרלבנטי לא הייתה הפרעה להולכי רגל, הרי שטענה זו, אין בה כדי לסייע למערער. אם יש ממש בטענה זו, אזי למעשה תותר חניה בכל מדרכה תוך שימת לב שהולכי רגל יכולים לעבור באותו מקום, למרות החניות.

ראוי להפנות לדברי כב' השופטת מ' סוקולוב, באשר לקביעה כי ייחוד חלק ממדרכה לצורך מסוים, אין בו כדי לשלול הגדרת "המדרכה" (עפמ''ק 38077-01-19 יורם הפטמן נ' מדינת ישראל).

למעלה מן הצריך ובלי להרחיב הדיבור אתייחס לטענה כי ככל שלא הוצג תמרור האוסר חניה באותו מקום, אזי החניה מותרת. אין ולא כלום עם טענה זו. האיסור להחנות על המדרכה, איסור על פי החוק כפי הגדרת בית משפט קמא "סטטוטורי". לפיכך הכלל הוא שהחניה אסורה על מדרכה, וככל שיהיה ברצון הרשות להקצות חניה על מדרכה לשימוש נהגי כלי הרכב, יש להציב תמרור המתיר באופן מפורש החניה.

בשולי פסק דין זה, מצאתי למעלה מן הצריך להפנות תשומת הלב, לכך שלמעשה המערער נהג רכבו על המדרכה, אשר גם לפי שיטתו יעודה הוא להולכי רגל. מעשה זה, חמור שבעתיים מהחניה האסורה. אך משום שעניין זה לא נדון בבית משפט קמא הרי שהוא נשאר בגדר הערה בלבד.

באשר לערעור אודות גובה הקנס. טוען המערער כי לנוכח דברי בית משפט קמא בדבר היותו תם לב שלא הייתה לו כוונה לעבור עבירה היה מקום לגזור עליו קנס נמוך מ- 500 ש''ח. כשאני בוחן מהות העבירה וחומרתה - חניה על מדרכה, כמו גם, ניהול ההליך בבית משפט קמא, אל מול גובה הקנס, אני סבור כי הקנס שהושת על המערער מתון הוא ביותר. לפיכך איני סבור שיש בסיס לטענה להפחתת סכום הקנס.

כאמור אני דוחה הערעור.

השאלה הבאה שיש לתת עליה הדעת היא האם מלכתחילה היה מקום, להגיש ערעור לבית משפט המחוזי. כפי שפירטתי לעיל, הכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת ביותר ונטולת כל טעות. יתירה מזו, מדובר בעבירה שהיא אחריות קפידה על כל המשתמע מכך. לא בכדי נקבע כי עבירות אלה הן מסוג אחריות קפידה. רצה המחוקק למנוע התדיינויות שאין מקום להן. אשר על כן, אני סבור שיש לחייב בהוצאות משפט.

אני מחייב המערער בסך של 1,500 ש''ח כהוצאות משפט.

המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.